יוסי מצא אותו בצד הכביש באוקטובר.
הגור ישב בשולי הכביש, רטוב וקטן מאוד, והביט במכוניות החולפות כאילו חיכה למישהו מסוים. יוסי נסע באותו זמן לבית הכפרי בשביל תפוחי אדמה, עצר לשנייה, חשב שרק יסתכל. אבל הגור הרים את הראש, וזהו נגמר. תפוחי האדמה נשארו באדמה עוד שבוע.
קרא לו זיו. את השם המציאה השכנה רחל כשראתה במסדרון יצור אדמוני, בעל אוזניים ענקיות וכפות גדולות ממידה.
“אדמוני, חוטם ארוך, חסר מזל,” אמרה. “זיו. בדיוק.”
יוסי צחק אז.
זיו גדל מהר. עד האביב הוא תפס כבר את כל החצי השמאלי של הספה וראה בזה זכות. יוסי תחילה כעס, אחר כך הפסיק. לישון לבד בדירה היה גרוע יותר מאשר עם כלב שנוחר ולפעמים מזיז רגל בחלום.
הם התיידדו לא מיד אלא בהדרגה, כמו שאנשים מתיידדים כשאין להם לאן למהר. טיול בוקר. קערת אוכל בשבע בערב. טלוויזיה. לפעמים יוסי דיבר עם זיו בקול רם. זיו ישב לידו והקשיב ברצינות, רק פעם ניחר והראה את כל השיניים.
“אתה צודק,” אמר יוסי. “די.”
וכיבה את הטלוויזיה.
***
התאונה קרתה באפריל, כשחזרו מטיול ערב.
יוסי לא זכר היטב איך בדיוק. חלקלק, מכונית עפה על המדרכה מהפינה, זיו היה ברצועה, ואז הרצועה נקרעה. יוסי הוטח בשולי המדרכה. נחבל בצד, שכב כמה שניות ושמע רק את נשימתו ואת צעקה רחוקה של מישהו.
כשקם, זיו לא היה לידו.
הרצועה שכבה על האספלט. האבזם הפלסטי נשבר לשניים.
חיפש עד חצות. עבר שלושה רחובות, קרא בשמו, שאל עוברים ושבים. העוברים ושבים הנידו ראשים. מישהו אמר שראה כלב אדמוני רץ לכיוון מעבר הרכבת, אבל זה היה לפני ארבעים דקות, ומאז לא ראו.
בבית יוסי התיישב במטבח והביט ארוכות בקערה הריקה.
אחר כך קם. כתב מודעה, הדפיס עשרים עותקים. בבוקר הדביק ברחבי השכונה, גם התקשר לשלוש מרפאות וטרינריות ולעמותה ברחוב העלייה.
“אם יגיע כלב אדמוני, מעורב,” אמר לתוך השפופרת. “תתקשרו, בבקשה. הנה המספר שלי.”
עבר שבוע.
אחר כך חודש.
המודעות דהו תחת גשמי מאי, ויוסי הדביק אותן שוב. אחר כך הדביק שוב ביוני. המרפאות הווטרינריות שתקו. מהעמותה ברחוב העלייה התקשרו פעמיים, שתיהן בטעות, שתיהן לא אותו כלב.
ביולי רחל אמרה בזהירות מבעד לדלת:
“יוסי, אולי תקח אחר. יש כל כך הרבה בעמותה.”
“לא,” ענה יוסי.
היא לא הציעה עוד.
הדירה בלי זיו הפכה להיות אחרת.
לא ריקה, לא. החפצים היו במקומם, המקרר זמזם, השכנים דפקו למעלה בתשע וחצי כרגיל. אבל משהו השתנה.
יוסי הרים מהרצפה כדור ישן שזיו נהג לגלגל במסדרון. הניח על המדף. הרהר והכניס למגירה. אחר כך הוציא שוב והשאיר על המדף.
בבוקר היד נשלחה מעצמה אל הרצועה שליד הדלת. הרצועה הייתה תלויה. לא היה צורך ללכת לשום מקום.
הוא התחיל לצאת לטיולים לבד. באותו מסלול, באותה שעה, רק בלי זיו. לא יכול היה להסביר למה. פשוט הלך.
באוגוסט התקשרה הבת מחיפה.
“אבא, בוא אלינו. תתגורר אצלנו, תנוח.”
“אני לא יכול.”
“למה?”
הוא שתק. אמר: “מה אם הוא יחזור?”
הבת גם שתקה. אחר כך אמרה “בסדר” בקול שקורה כשאדם רוצה לומר משהו אחר, אבל מחליט לא לומר.
זיו חזר באוקטובר.
יוסי שמע חריקה בדלת בשעה שבע ועשרים בערב. תחילה חשב שדמיין. רעש מחדר המדרגות, טיוטה, לא יודע. אבל החריקה חזרה. בהתמדה, עם הפסקות, כאילו מישהו ידע שהדלת תיפתח, פשוט צריך לחכות קצת.
הוא פתח.
על המחצלת ישב זיו.
מבוגר יותר. פרווה גזוזה בכמה מקומות, איפה שהיו כנראה פצעים. הצד השמאלי מעט שקוע. ועל צווארו קולר. זר, מעור, חום, עם אבזם פליז ותג קטן שעליו מילה אחת “שוקי”.
יוסי עמד זמן רב בפתח והביט בו. זיו ישב והביט ביוסי. אוזן ימין צנוחה, כתם אדמוני על המצח בצורת כוכב לא סדיר. אותן עיניים, ענבריות, עם מסגרת כהה.
“איפה היית?” אמר יוסי.
זיו קם, דרך מעבר לסף ונכנס למסדרון כמו מי שיודע את התכנון בעל פה. ימינה, אל הקערה. הקערה הייתה שם כמו תמיד. ריקה, כמובן.
יוסי סגר את הדלת. נכנס למטבח. ידיו רעדו קלות בשעה שפתח את המקרר.
“בסדר,” אמר. “בסדר.”
למחרת בבוקר נסע למרפאה הווטרינרית.
בדקו את זיו, נתנו חיסונים נחוצים, סרקו שבב. יוסי שאל על הקולר. הרופאה לקחה את התג וקראה בקול:
“שוקי. זה שם אחר?”
“מישהו נתן לו שם אחר,” אמר יוסי.
“הוא גר אצל מישהו?”
“חצי שנה גר איפשהו. לא יודע איפה.”
הרופאה הביטה בו, אחר כך בזיו, אחר כך שוב ביוסי.
“קורה,” אמרה. “כלבים לפעמים עוזבים ואז חוזרים. במיוחד חכמים.”
יוסי לא ענה. הביט בזיו יושב על שולחן המתכת בפנים שלוות, סובל את הבדיקה.
על התג בצד האחורי מצאו מספר טלפון.
יוסי התקשר מהמכונית, בזיו ישב על המושב האחורי והביט מהחלון.
ענו אחרי שלושה צלצולים.
“שלום?”
“שלום,” אמר יוסי. “היה לכם כלב. אדמוני. קראתם לו שוקי.”
דממה ארוכה.
“כן,” אמר קול. נשי, מבוגר. “היה. הוא עזב אותנו בספטמבר. חיפשנו אותו.”
“הוא אצלי. זה הכלב שלי. קוראים לו זיו. הוא אבד באפריל.”
שוב דממה. אחר כך אמרה האישה:
“הוא גר אצלנו. האכלנו אותו, טיפלנו. היו לו פצעים.”
“תודה,” אמר יוסי.
“הוא כלב טוב.”
“כן.”
הפוגה.
“אתה גר רחוק?” שאלה האישה. “מרחוב השרון?”
“אזור אחר.”
“אלוהים. הוא בא בעצמו באפריל. פשוט שכב ליד הגדר שלנו ולא עזב.”
יוסי הביט בשמשה הקדמית, בחצר אפורה עם עצי ברוש חסרי עלים.
השיחה הסתיימה מעצמה. יוסי הניח את הטלפון. זיו נחר במושב האחורי, שוכב, ראשו מונח על כפותיו המקופלות.
בבית יוסי הוריד מזיו את הקולר הזר. הניח על השולחן, הביט בו ארוכות. חום, מעור, עם תג “שוקי”. עבודה טובה, לא זול.
חצי שנה היה הכלב איפשהו. ובכל זאת חזר.
יוסי חשב על האישה מרחוב השרון. איך כל יום האכילה אותו, ליטפה, התחברה, כנראה. ואז בספטמבר יצאה בבוקר והוא איננו. וחיפשה. התקשרה, אולי, לפי מודעות.
הוא לקח את הטלפון.
“זה שוב אני,” אמר כשהיא ענתה. “רציתי לומר. אם את רוצה לבקר אותו, אני לא מתנגד.”
דממה.
“באמת?” אמרה.
“באמת.”
היא באה בשבת. חנה, בת שישים וארבע, במעיל אפור ובסל קניות ובו ריבת תפוחים ושקית אוכל לכלבים, בדיוק זה שזיו התרגל אליו בחצי השנה.
זיו ראה אותה מהמסדרון ולא הסתער, לא. פשוט ניגש ונגע באף על כף ידה. כנף בזנב בשמחה.
הם שתו תה. חנה סיפרה איך באפריל מצאה אותו ליד הגדר, איך לקחה אותו לוטרינר, איך פחד בהתחלה ואחר כך התרגל. יוסי סיפר על התאונה, על הרצועה שנקרעה, על המודעות שהדביק.
זיו שכב ביניהם על הרצפה ונרדם. לפעמים הרים ראש, הביט באחד, הביט בשני.
“הוא בחר בשנינו,” אמרה חנה.
יוסי הביט בכלב. אחר כך באישה שלידו.
“נראה כך.”
את הקולר הזר הכניס יוסי למגירת השולחן. לא זרק.
זיו שוב תפס את החצי השמאלי של הספה וגילגל את הכדור במסדרון באחת בלילה. המודעות על העמודים נרטבו תחת גשם נובמבר ונשרו מעצמן.
חנה הגיעה בכל שבת. הביאה ריבה, לפעמים ביקשה עצה בנוגע לדומדמניות, היה לה גינה ברחוב השרון, ויוסי הבין בגינות. הם דיברו, בעוד זיו נמנם ביניהם.
ערב אחד יוסי הוציא מהמגירה את הקולר מעור עם התג “שוקי”. הביט בו. התג נצץ תחת המנורה.
במבואה היו תלויות שתי רצועות. אחת אדומה, ישנה. אחת כחולה, חדשה, שחנה הביאה בשבת שעברה ותלתה בשקט, מבלי לשאול רשות.
וכך למד יוסי שלפעמים אובדן אינו סוף, אלא פתח לקשר חדש, והלב יודע להכיל גם את מה שנראה אבוד.
