גבריאל מצא אותו בצד הדרך באוקטובר.
הגור ישב על שפת הכביש, רטוב וקטן מאוד, והביט במכוניות החולפות כאילו חיכה למישהו מסוים. גבריאל אז נסע לבית הקיץ לקחת תפוחי אדמה, עצר לרגע, חשב שרק יסתכל. אבל הגור הרים את הראש, וזהו, הכל נגמר. תפוחי האדמה נשארו באדמה עוד שבוע.
הוא קרא לו מארס. את השם המציאה השכנה שושנה, כשראתה במסדרון יצור כתום, בעל אוזניים גדולות וכפות לא פרופורציונליות.
“כתום, אף ארוך, חסר מזל,” היא אמרה. “מארס. בדיוק.”
גבריאל צחק אז.
מארס גדל מהר. עד האביב הוא כבר תפס את כל החצי השמאלי של הספה וראה בזה זכות. גבריאל תחילה כעס, אחר כך הפסיק. לישון לבד בדירה היה יותר גרוע מאשר עם כלב שנוחר ולפעמים מזיז רגל בשנתו.
הם התיידדו לא מיד, אלא בהדרגה, כמו שאנשים מתיידדים כשאין להם לאן למהר. טיול בוקר. קערת אוכל בשבע בערב. טלוויזיה. לפעמים גבריאל דיבר עם מארס בקול. מארס ישב לידו והקשיב ברצינות, רק מדי פעם פיהק והראה את כל השיניים.
“אתה צודק,” אמר גבריאל. “מספיק.”
וכיבה את הטלוויזיה.
***
התאונה קרתה באפריל, כשחזרו מטיול ערב.
גבריאל אחר כך לא זכר בדיוק איך. חלקלק, מכונית התפרצה למדרכה מהפינה, מארס היה ברצועה, ואז הרצועה נקרעה. גבריאל נזרק אל שפת המדרכה. הוא נחבט בצד, שכב כמה שניות ושמע רק את נשימתו ואת צרחה רחוקה של מישהו.
כשהתרומם, מארס לא היה שם.
הרצועה שכבה על האספלט. אבזם הפלסטיק נשבר לשניים.
הוא חיפש עד חצות. עבר שלושה רחובות, קרא בשמו, שאל עוברים ושבים. עוברים ושבים הנידו בראשם. מישהו אמר שראה כלב כתום רץ לכיוון מעבר הרכבת, אבל זה היה לפני ארבעים דקות, ומאז לא ראו.
בבית גבריאל התיישב במטבח והביט ארוכות בקערה הריקה.
אחר כך קם. כתב מודעה, הדפיס עשרים עותקים. בבוקר הדביק בכל הרחוב, גם התקשר לשלוש מרפאות וטרינריות ולכלבייה ברחוב התעשייה.
“אם יגיע כלב כתום, מעורב,” אמר לתוך השפופרת. “תתקשרו, בבקשה. הנה המספר שלי.”
עבר שבוע.
אחר כך חודש.
המודעות דהו תחת גשם מאי, וגבריאל החליף אותן. אחר כך החליף שוב ביוני. המרפאות הווטרינריות שתקו. מהכלבייה ברחוב התעשייה התקשרו פעמיים, ופעמיים טעו – לא אותו כלב.
ביולי שושנה אמרה בזהירות מבעד לדלת:
“גבריאל, אולי תיקח אחר. יש שם בכלבייה כל כך הרבה.”
“לא,” ענה גבריאל.
היא לא הציעה יותר.
הדירה בלי מארס הפכה אחרת.
לא ריקה, לא. החפצים במקומם, המקרר מזמזם, השכנים דופקים מלמעלה בתשע וחצי כרגיל. אבל משהו השתנה.
גבריאל הרים מהרצפה כדור ישן שמארס גלגל במסדרון. הניח על המדף. חשב והכניס למגירה. אחר כך הוציא שוב והשאיר על המדף.
בבקרים היד נשלחה מטבעה לרצועה שעל יד הדלת. הרצועה הייתה תלויה. לא היה צורך ללכת לשום מקום.
הוא התחיל לצאת לטיולים לבד. באותו מסלול, באותה שעה, רק בלי מארס. לא יכול היה להסביר למה. פשוט הלך.
באוגוסט התקשרה בתו מתל אביב.
“אבא, בוא. תגור אצלנו, תנוח.”
“אני לא יכול.”
“למה?”
הוא שתק. אמר: “אולי הוא יחזור.”
גם הבת שתקה. אחר כך אמרה “בסדר” בקול שקיים כשאדם רוצה לומר משהו אחר, אבל מחליט לא לומר.
מארס חזר באוקטובר.
גבריאל שמע גירוד בדלת בשעה שבע ורבע. תחילה חשב שדמיין. רעש מחדר המדרגות, טיוטה, יכול להיות. אבל הגירוד חזר. מתמיד, בהפסקות, כאילו מישהו ידע שהדלת תיפתח, רק צריך לחכות קצת.
הוא פתח.
על השטיח ישב מארס.
מבוגר יותר. פרווה קצוצה בכמה מקומות, איפה שכנראה היו פצעים. הצד השמאלי מעט שקוע. ועל צווארו קולר. זר, מעור, חום, עם אבזם פליז ותג קטן שעליו מילה אחת – “חביב”.
גבריאל עמד זמן רב בפתח והביט בו. מארס ישב והביט בגבריאל. אוזן ימין צנוחה, כתם כתום על המצח בצורת כוכב לא סימטרי. אותן עיניים, ענבריות, עם שפה כהה.
“איפה היית?” אמר גבריאל.
מארס קם, צעד מעל הסף ונכנס למסדרון כמו מי שיודע את התוכנית בעל פה. ימינה, אל הקערה. הקערה הייתה במקומה, כמו תמיד. ריקה, כמובן.
גבריאל סגר את הדלת. נכנס למטבח. ידיו רעדו קלות בזמן שפתח את המקרר.
“בסדר,” אמר. “בסדר.”
למחרת בבוקר נסע למרפאה הווטרינרית.
בדקו את מארס, עשו חיסונים נחוצים, בדקו שבב. גבריאל שאל על הקולר. הרופאה לקחה את התג וקראה בקול:
“‘חביב’. זה שם אחר?”
“מישהו נתן לו שם אחר,” אמר גבריאל.
“הוא חי אצל מישהו?”
“חצי שנה הוא היה איפשהו. לא יודע איפה.”
הרופאה הביטה בו, אחר כך במארס, אחר כך שוב בגבריאל.
“קורה,” אמרה. “כלבים לפעמים עוזבים, ואז חוזרים. במיוחד חכמים.”
גבריאל לא ענה. הביט במארס יושב על השולחן המתכתי במבט שליו וסובל את הבדיקה.
בצדו האחורי של התג גילו מספר טלפון.
גבריאל התקשר מהמכונית, בזמן שמארס ישב על המושב האחורי והביט מהחלון.
ענו אחרי שלושה צלצולים.
“שלום?”
“שלום,” אמר גבריאל. “היה לכם כלב. כתום. קראתם לו חביב.”
שתיקה ארוכה.
“כן,” אמר הקול. נשי, לא צעיר. “היה. הוא עזב אותנו בספטמבר. חיפשנו אותו.”
“הוא אצלי. זה הכלב שלי. קוראים לו מארס. הוא אבד באפריל.”
שוב שתיקה. אחר כך האשה אמרה:
“הוא גר אצלנו. האכלנו אותו, טיפלנו בו. היו לו פצעים.”
“תודה,” אמר גבריאל.
“הוא כלב טוב.”
“כן.”
הפסקה.
“אתה גר רחוק?” שאלה האשה. “מרחוב האורן?”
“אזור אחר.”
“אלוהים אדירים. הוא בא בעצמו באפריל. פשוט שכב ליד הגדר שלנו ולא עזב.”
גבריאל הביט בשמשה הקדמית, בחצר אפורה עם צפצפות ללא עלים.
השיחה הסתיימה מעצמה. גבריאל הניח את הטלפון. מארס נחר על המושב האחורי, שוכב כשראשו על כפותיו המקופלות.
בבית גבריאל הוריד ממארס את הקולר הזר. הניח על השולחן, הביט בו ארוכות. חום, עור, עם תג “חביב”. עבודה טובה, לא זול.
חצי שנה הכלב היה איפשהו. ובכל זאת חזר.
גבריאל חשב על האשה מרחוב האורן. איך כל יום האכילה אותו, ליטפה, כנראה התחברה. ואז בספטמבר יצאה בבוקר, והוא לא שם. וחיפשה. התקשרה, אולי, לפי מודעות.
הוא לקח את הטלפון.
“זו שוב אני,” אמר כשענתה. “רציתי לומר. אם את רוצה לבקר אותו, אני לא מתנגד.”
שתיקה.
“באמת?” אמרה.
“באמת.”
היא באה בשבת. גליה, בת שישים וארבע, במעיל אפור ועם סל קניות, ובו ריבת תפוחים ושקיק אוכל לכלבים, אותו אופן שהתרגל אליו מארס בחצי השנה ההיא.
מארס ראה אותה מהמסדרון ולא קפץ, לא. פשוט ניגש ונגע באפה בכף ידה. כישש בזנב בשמחה.
הם שתו תה. גליה סיפרה איך באפריל מצאה אותו ליד הגדר, איך לקחה לווטרינר, איך פחד בימים הראשונים ואחר כך התרגל. גבריאל סיפר על התאונה, על הרצועה שנקרעה, על המודעות שהדביק.
מארס שכב בין שניהם על הרצפה ונמנם. לפעמים הרים ראש, הביט באחד, הביט בשני.
“הוא בחר בשנינו,” אמרה גליה.
גבריאל הביט בכלב. אחר כך באשה לצדו.
“נראה ככה.”
את הקולר הזר גבריאל הכניס למגירת השולחן. לא זרק.
מארס שוב תפס את החצי השמאלי של הספה ושוב גלגל את הכדור במסדרון באחת בלילה. המודעות על העמודים נרטבו תחת גשם נובמבר ונשרו מעצמן.
גליה באה בשבתות. הביאה ריבה, לפעמים ביקשה עצה לגבי דומדמניות, היה לה גינה ברחוב האורן, וגבריאל הבין בגינות. הם דיברו, בזמן שמארס נמנם ביניהם.
ערב אחד גבריאל הוציא מהמגירה את קולר העור עם התג “חביב”. הביט בו. התג הבהיק מתחת למנורה.
במסדרון היו תלויות שתי רצועות. אחת אדומה, ישנה. אחת כחולה, חדשה, שגליה הביאה בשבת מסוימת ותלתה בשקט, בלי לבקש רשות.
**לקח אישי:** למדתי שלפעמים הדברים היקרים ביותר חוזרים אלינו, גם אחרי שהם הלכו לדרך אחרת. לא צריך להחזיק חזק מדי – רק להשאיר את הדלת פתוחה.
