שירה כהן עמדה ליד החלון והביטה איך הכפור מצייר על הזכוכית דוגמאות. מינוס חמש הבטיחו. אולי יותר.
היא הקשיבה.
מלמטה – קולות. ואז צעקה:
– עד הערב! אתם שומעים?! עד הערב שהחתול לא יהיה פה!
יוסי לוי. יו”ר ועד הבית.
שירה התרחקה מהחלון, זרקה על עצמה צעיף ויצאה לפרוזדור. ירדה לקומה הראשונה. שם כבר עמדו השכנים – חלק בנעלי בית, חלק במעיל פתוח. כולם שתקו והביטו ביוסי, והוא עמד באמצע הכניסה, אדום, חם, ותקע אצבע לפינה.
שם, על הרדיאטור, התכרבל חתול ג’ינג’י.
רזה. עם אוזן קרועה. רועד.
– הנה! – צעק יוסי. – הנה המשוטט שלכם! שערות בכל מקום! סירחון! אני אחראי על הסדר, ואתם עשיתם פה בית מחסה!
– יוסי, – אמרה זהבה מהקומה השלישית בשקט, – הוא לא מפריע לאף אחד.
– לא מפריע?! – יוסי הסתובב אליה בחדות כזו שהיא נסוגה צעד אחורה. – מי התלונן שהשערות בכל מקום?! מי אמר שיש ממנו פרעושים?! אני משחק פה שטויות?!
זהבה הסיטה את המבט.
שירה כהן קפצה את ידיה לאגרופים.
היא רצתה לומר משהו. רצתה. אבל הגרון נחנק, והמילים נתקעו איפה שהוא בפנים.
– בקיצור, – חתך יוסי, – עד שש בערב – שלא יהיה כאן ריח ממנו. אתם לא תורידו – אני אזרוק אותו לרחוב. ברור?
הוא הביט בכולם. איש לא ענה.
– ברור, אמרתי?!
– ברור, – גיחך מישהו מהגברים.
יוסי הנהן, טרק את הדלת ויצא.
השכנים התפזרו לאט, נאנחים.
והחתול נשאר שוכב על הרדיאטור – גולה ג’ינג’ית, שאפילו לא מבינה שמתכוונים לזרוק אותה לקור.
שירה כהן עלתה לקומה הרביעית שלה. סגרה את הדלת. התיישבה במטבח ובהה בקיר.
בערב יהיה מינוס חמש.
הוא יקפא.
היא ידעה את זה בוודאות.
כי פעם בחורף מצאה מתחת לכניסה דרור – קטן, קפוא, עם כנפיים צמודות לגוף. הביאה אותו הביתה, חיממה, אבל היה מאוחר מדי. מאוחר מדי.
שירה קמה, ניגשה לחלון.
– אלוהים, – נשפה בשקט, – מה לעשות.
שירה שוב התיישבה. ידיים רעדו.
היא פחדה. פחדה מהסקנדל. פחדה שיוסי יתחיל לצרוח. שהשכנים יפנו עורף. שיקראו לה משוגעת.
אבל יותר מכל פחדה לדמיין איך הגולה הג’ינג’ית שוכבת בערימת שלג – קפואה, בעיניים פקוחות.
שירה כהן ירדה למטה קרוב לערב.
החתול עדיין שכב על הרדיאטור. הרים ראש כשהיא ניגשה. הביט – בעיניים צהובות, זהירות.
– מה אתה עושה פה? – מלמלה. – אין לך לאן ללכת?
החתול שתק.
שירה הושיטה יד – ליטפה את הגב הקרוע. הוא נרעד, אבל לא ברח. התחיל לגרגר בשקט.
עלתה חזרה לדירתה.
בחצי שש נשמעו שוב קולות בכניסה. שירה הציצה למסדרון – פתחה את הדלת קצת.
יוסי עמד למטה. לידו – שני גברים מהכניסה הסמוכה. אחד החזיק שק.
– הנה המזיק, – אמר יוסי והנהן לעבר החתול. – קחו.
האיש עם השק צעד קדימה.
ופתאום – כמו בכוונה – יצאה השכנה זהבה מהדירה. ראתה, עצרה.
– מה אתם עושים?
– מה, את לא רואה? – נהם יוסי. – מפנים, כמו שסיכמנו.
– יוסי, אולי לא צריך? – אמרה זהבה בשקט. – אולי מישהו ייקח?
– מי ייקח?! – צרח. – את?! או כל אלה שגרים בכניסה ושותקים?! לא! אני שוב מנקה את הבלגן!
זהבה הסיטה מבט.
– בדיוק, – מלמל יוסי.
שירה עמדה למעלה והקשיבה. הלב דפק כל כך חזק שכמעט קפץ החוצה.
למטה האיש זרק את השק על החתול. החתול צרח – פראי, נואש. שרט. אבל בכל זאת דחפו אותו פנימה וקשרו.
– זהו, – אמר יוסי. – תביאו לפח. יסתדר לבד אם הוא חכם.
הגברים נשאו את השק ליציאה.
הדלת נטרקה.
שירה שחררה את ידית הדלת. ידיים רעדו. רגליים כשלו.
היא חזרה למטבח. התיישבה. בהתה בקיר.
אבל אחרי דקה – קפצה.
תפסה מעיל. משכה מגפיים. זרקה צעיף.
רצה למדרגות.
ירדה למטה – כל כך מהר שכמעט נפלה בסיבוב.
פתחה את דלת הכניסה.
שירה רצה לפח.
השק שכב בערימת שלג ליד פח האשפה.
התירה. ידיים רעדו – הקשר לא נפתח.
השק נפתח.
– חי, – נשמה שירה. – חי, ברוך השם.
היא אספה את החתול – הוא היה קל, כמעט חסר משקל. הצמידה לחזה, כיסתה בחצאיות המעיל.
רצה חזרה.
בכניסה – שוב קולות.
יוסי עמד ליד תיבות הדואר. עישן. ראה אותה – עם החתול בידיים – ופניו התעוותו.
– מה את עושה?! – צעק.
שירה עצרה. נשמה.
– אני לוקחת אותו אליי, – אמרה. הקול רעד, אבל המילים יצאו ברורות.
– לאן את לוקחת?! – יוסי צעד אליה. – אמרתי – שלא יהיה כאן ריח ממנו!
– אמרת – שלא יהיה בכניסה, – שירה הרימה סנטר. – אז אני לוקחת. לדירה. אליי.
– את השתגעת לגמרי?! – הוא תקע אצבע בחזה שלה.
שירה עלתה לקומה הרביעית.
נכנסה לדירה. סגרה את הדלת.
התיישבה על הרצפה – עם מעיל, עם מגפיים.
החתול שכב על ברכיה. פקח עין אחת – הביט בה.
– זהו, – לחשה שירה. – זהו. עכשיו אתה בבית.
ידיים רעדו. דמעות זלגו על הלחיים.
אבל בפנים – בפעם הראשונה מזה שנים – היה חם ושקט.
אחרי שבוע יוסי לוי הגיע לשירה.
דפק בדלת – לא חזק, כמעט ביישן.
היא פתחה. הופתעה.
– אתה? מה קרה?
הוא עמד בפתח – בלי מעיל, בסוודר ישן.
– אפשר? – שאל.
שירה הנהנה. הכניסה.
יוסי נכנס למטבח. התיישב. החתול קפץ מאדן החלון, ריחרח את הנעליים שלו והלך לחדר.
– תה? – הציעה שירה.
– לא צריך.
הוא שתק. אחר כך נאנח.
– לא באתי להתנצל, – יוסי נאנח. – רק רציתי להגיד. שעשית נכון.
הוא קם. הלך לדלת.
– יוסי, – קראה לו שירה.
הוא הסתובב.
– תה בכל זאת, תשתה?
הוא קפא. אחר כך הנהן.
– אשתה.
הם ישבו במטבח – שתו תה, שתקו. החתול קפץ לשירה על הברכיים. גירגר.
– איך קראת לו? – שאל יוסי.
– ג’ינג’י, – חייכה שירה. – פשוט ג’ינג’י.
יוסי הנהן. גמר את התה. קם.
– טוב, אני הולך.
– יוסי, – שוב קראה שירה. – אם משהו, תכנס. לתה.
הוא הביט בה. חייך.
– אכנס.
עבר חודש. ואז שני.
ג’ינג’י השמין. הפרווה הבריקה. האוזן החלימה. הוא ישן על אדן החלון – במקום שבו השמש זורחת בבוקר.
השכנים התרגלו. זהבה לפעמים הביאה שאריות דג. נועה – נתנה שמנת חמוצה. אפילו רפי מהקומה החמישית הביא פעם משחק לגירוד.
– הנה, מצאתי ליד הפח, – אמר. – נראה שלם.
שירה כהן קיבלה את המתנות – ותמיד התפלאה.
מחוץ לחלון ירד שלג. כפור צייר דוגמאות על הזכוכית.
אבל בדירה היה חם.
וגם בלב.
