שבועיים תמימים מיצי שרקה ושריטה, ולא הניחה לריבה להתקרב לספה הישנה. ריבה כמעט החליטה למסור את החתולה. אבל כשהשכן עזר להזיז את הרהיט, מאחוריו התגלה מה שהסביר הכל.
מיצי מעולם לא הייתה רעה. אבל לספה הישנה בסלון היא לא נתנה לאף אחד להתקרב, וכבר שבועיים ריבה לא הצליחה להבין למה.
התחיל מדבר קטן. בוקר, מטבח, ריח של חליטה ולחם שרוף. ריבה סיימה לשתות תה, ניגבה את הידיים בסינר עם פרחי חמנייה והלכה לנקות את הרהיטים. הושיטה יד למשענת.
החתולה קימרה את הגב ושרקה כל כך חזק עד שריבה נסוגה ופגעה במרפקה במנורת העמידה. בשלוש שנים ביחד הן עברו הרבה: גרגורי בוקר, יללות תובעניות לפני האוכל, ושתיקה נעלבת אחרי הווטרינר. אבל שריקה כזו שמעה בפעם הראשונה.
אחר כך החתולה השמינה באופן ניכר. צדדיה התעגלו, ההליכה נעשתה כבדה וזהירה. ריבה חשבה: האכלתי אותה יותר מדי. קיצצה את המנה, שפכה את העודף חזרה לשקית עם נייר הכסף המרשרש. לא עזר. מיצי התחילה לגנוב חתיכות מהקערה למקום מאחורי הספה, ופעם אחת מצאה ריבה מאחורי הרגל נתח עוף יבש מכוסה אבק.
הריח בפינה היה מוזר: חמצמץ, חם, חי. ריבה ירדה על ברכיה, ניסתה להציץ לתוך הרווח בין הקיר לגב הספה. מיצי זינקה לעברה, בלי קול, בלי אזהרה. עמדה מול החריץ ובהתה בעיניים צהובות כאילו מאחוריה מונח הדבר היקר בעולם.
על גב כף ידה נשארו שני סימני שריטה דקים.
הבת התקשרה בערב, כרגיל, בריצה.
– אמא, מה עם החתולה?
– שורקת. שרטה לי את היד. אי אפשר להתקרב לספה.
נועה נאנחה. בצינור נשמעו עקבים על אספלט, צפירה, רשרוש שקית מהסופר.
– אמרתי לך. תמסרי אותה לפני שתקרע לך את הפנים. יש קבוצות באינטרנט, מסדרים מהר.
ריבה שתקה. אצבעותיה לחצו על קצה המפה עד שהבד התקמט כמו אקורדיון.
– אמא? שומעת?
– שומעת.
– את לא צריכה את כל זה. לבד, עם החתולה הזאת… עדיף שתבואי אליי.
הניחה את הטלפון על השולחן. במסדרון ישבה מיצי בפתח הסלון, זנב כרוך סביב הרגליים הקדמיות, גב זקוף. כמו שומרת. ובמשך שבועיים שלמים היא לא התרחקה משם להרבה זמן: אפילו אכלה מהר מהרגיל, כאילו מיהרה לחזור.
אחרי השיחה פתחה ריבה את הטלפון והקלידה בחיפוש את מה שהבת אמרה. הקבוצות נמצאו מיד. תמונות של חתולים, כיתובים: “חיבה”, “מחונך לארגז”, “מחפש בית”. דפדפה דקה. אחר כך הניחה את הטלפון כשהמסך כלפי מטה, וגרונה התייבש.
לפני השינה ניגשה לסלון. מיצי שכבה ליד הספה וליקקה את כפה, לאט, בקפידה, כאילו מתכוננת למשהו חשוב. ריבה התיישבה על הסף.
– מיצי. מה את מסתירה שם?
החתולה הרימה ראש, מצמצה, והמשיכה ללקק.
בלילה ריבה לא ישנה. מאחורי הקיר רשרש, השתתק והתחיל שוב. פעם אחת מבעד לדממה חלף צליל דק, דומה לציוץ. ריבה קפאה, הקשיבה. לא חזר.
קמה והלכה לדלת יחפה. הרצפה קפואה, מתחת ללוח הבסיס נשף דצמבר. הפנס מחוץ לחלון הטיל דרך הווילון פסים צהובים, ובאור הלא אחיד הזה ראתה ריבה: מיצי לא שכבה על המזרן. נצמדה לצד אל הקיר, ממש ליד הספה. בטנה עלתה וירדה בקצב.
החתולה לא שרקה. שכבה והביטה בריבה דרך פס אור הפנס.
ריבה חזרה לחדר השינה. על השידה עמדה תמונה של בעלה במסגרת צדפים שהביא פעם מהים. אברהם חייך. וריבה חשבה: הוא לא היה מוסר את החתולה. הוא קודם היה מזיז את הספה.
בבוקר התקשרה ליוסי מהקומה מתחת. לשכן היו ידיים כאלה שיכולות להרים ארון ולתקן ברז. הוא לא שאל שאלות מיותרות.
– ספה? – חזר. – לאן להזיז?
– מהקיר. אני צריכה לראות מה מאחוריה.
בא תוך עשר דקות, בחולצה משובצת ובכפכפים יחפים. מאחוריו הציצה אשתו תמר, לא יכלה להתאפק.
מיצי למראה זרים התחבאה מתחת לשולחן המטבח. ריבה שמה לב: החתולה לא רצה לסלון כמו תמיד. נשארה במטבח. אישוניה התרחבו עד שכמעט לא נראה צהוב בעיניים, ורגליה דרכו בחוסר מנוחה על האריחים הקרים.
יוסי אחז בקצה אחד. ריבה בקצה השני. רגלי הספה חרקו על הפרקט בקול צורם וממושך, שהציף את הדירה עד התקרה. הספה זזה בכבדות, ישנה, תפוחה מזמן. אבק עלה בעמוד והסתחרר בפס אור הבוקר.
תמר נאנחה ראשונה.
בפינה, על צעיף צמר ישן שריבה איבדה עוד באוקטובר, שכבו גורים. ארבעה. זעירים, עיוורים, עם אוזניים מקופלות וכפות ורודות כל כך רכות שהיו נכנסות על ציפורן. הם זזו, פותחים פיות חסרי שיניים, ומהם עלה ריח חלב חם ועבה. גרונה של ריבה נחסם.
ירדה על ברכיה על הפרקט המאובק. ידיה רעדו. הושיטה אצבעות אל גור חום אדמדם עם כוכב לבן על המצח, והוא נגח בלועו בכף ידה. כף היד הייתה קרה, והגור כמו תנור קטן.
– הנה לך חתולה רעה, – נשף יוסי, והתכופף לידה.
תמר הסתובבה למטבח. מיצי עמדה בפתח ולא זזה. הביטה לא באנשים. בגורים.
אז הבינה ריבה הכל בבת אחת. השריקות והאוכל מאחורי הספה, הבטן התפוחה והלילות ללא שינה ליד הקיר, כשחשבה שהחתולה סתם “עם אופי”. והצעיף. אותו צעיף צמר מהמסדרון שריבה כיסתה בו את ברכיה בערבים. מיצי גנבה אותו בעצמה, פרשה בפינה והקימה קן.
החתולה התקרבה לאט, על כפות רכות. ריחחה את ידה של ריבה, נגעה באף באצבעותיה. ונשכבה לצד הגורים, מקרבת אותם אליה אחד אחד.
תמר יצאה בשקט וחזרה עם צלוחית מים פושרים. הניחה על הרצפה, בלי מילה. יוסי הזדקף, הביט על ריבה מלמעלה וגם שתק. לא היה מה לומר, הכל כבר שכב על הצעיף.
בערב נועה התקשרה שוב.
– נו, אמא? חשבת על החתולה?
– חשבתי, – אמרה ריבה. קולה היה שונה, רגוע וחם כמו אותו צעיף שנמצא במקום הכי לא צפוי. – יש עכשיו חמישה.
בצינור השתררה דממה. ואז הבת צחקה, צחוק קצר ומבולבל, וריבה חייכה לראשונה מזה שבועיים.
ומיצי שכבה על הצעיף, וארבעה גורים עיוורים חיפשו את אפה בחשיכה, מתנגחים בצד החם. היא לא גרגרה. נשמה באטיות ובעומק.
זה הספיק.
ריבה סגרה את דלת הסלון, אבל לא עד הסוף. השאירה חריץ.
למיצי הייתה צריכה דרך לצאת.
