— אני אתקשר לאבא, — אומרת הילדה שבשורה הראשונה ולוחצת את הטלפון אל החזה בזהירות כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה.
בכיתה למשך כמה שניות משתתק אפילו הרשרוש הרגיל של הילדים. תלמידי כיתה ב’ קופאים מעל המחברות, מישהו מפסיק לנענע רגל מתחת לשולחן, ליד החלון ילד עם תלתל ג’ינג’י מרים ראש ומביט בזהירות במורה. ורדה שושני עומדת ליד השולחן, כף ידה פתוחה, קולה נשאר רגוע, רק מתחת לבד השרוול מושך לא נעים המקום מעל המרפק. בבוקר היא בחרה סוודר יותר מהרגיל ובכל זאת בחרה רע: השרוול התברר כרחב ואם תרים יד ללוח הוא עלול להחליק.
— נועה, כלל אחד לכולם, — אומרת ורדה. — בשיעור הטלפון אצלי במגירה. אחרי הלימודים תיקחי אותו.
הילדה לא מתווכחת, לא מתחילה להתייפח, לא עושה כאילו היא לא מבינה. היא רק מביטה במסך, שבו כבר כבה ההודעה, ומעבירה לאט אגודל על הכיסוי הכחול. שערה הבהיר קלוע בשתי צמות, ואחת מהן יוצאת נמוכה יותר מהשנייה. ורדה חושבת שאבא כנראה קלע את הצמות, ומהמחשבה הזאת משהו בתוכה מתרכך באופן לא רצוני.
— אבא כתב שיאסוף אותי מוקדם יותר, — אומרת נועה. —我只是 רציתי לראות שוב באיזו שעה.
— אם צריך, נתקשר אליו מהמזכירות. אני ארשה, — עונה ורדה. — אבל עכשיו תני את הטלפון.
נועה מרימה עיניים. במבט הזה אין עקשנות ילדותית, שבגללה מורים בדרך כלל נאנחים בעייפות. יש שם דבר אחר: בדיקה זהירה, האם אפשר לסמוך על מבוגר במה שחשוב לך. ורדה מבחינה במבטים כאלה מיד. אי אפשר לבלבל בינם לבין קפריזה. ככה מסתכלים ילדים שכבר יודעים: מבוגרים הם שונים, ולא כל קול רם אומר צדק.
הילדה מניחה את הטלפון על כף ידה של ורדה.
— הוא בכל זאת יגיע, — היא אומרת בשקט.
ורדה סוגרת את הטלפון במגירה העליונה של השולחן וחוזרת ללוח. מתמטיקה צריך להתחיל מחדש: הילדים כבר איבדו את החוט, והיא עצמה תופסת את עצמה מביטה לא על הדוגמאות אלא על נועה. הילדה יושבת זקופה, עיפרון אוחזת בזהירות, אבל כל כמה דקות מבטה גולש לשעון העגול מעל הדלת. ורדה מחזיקה מעמד עד ההפסקה, כותבת אישור ושולחת את הילדה למזכירות להתקשר לאביה.
המזכירה ניצה, שאחרי עשרים שנה בבית הספר התרגלה לכל מיני הורים, אחרי השיחה עם אביה של נועה באה לחדר המנהל בעצמה. היא לא מרעישה, לא מתרוצצת, רק אומרת לו משהו בקול נמוך, והמנהל, אדם מלא עם תיקייה תמידית מתחת לבית השחי, קם כל כך מהר שהתיקייה נופלת על הרצפה. ורדה יודעת על זה אחר כך, אבל בינתיים יש לה שיעור קריאה והיא מנסה לגרום לדור מהשורה השלישית לקרוא את המילה “ספינת קיטור” בלי הרהור ממושך וכואב.
דופקים בדלת בסוף השיעור השני. לא בקול רם, אבל ככה שהכיתה מייד מבינה: מאחורי הדלת עומדים מבוגרים. המנהל יוסף נכנס ראשון, מחליק את שערו הדל. מאחוריו עומד גבר גבוה במעיל כהה, רגוע, מרוכז, עם הבעת פנים כזו שאנשים סביבו מתחילים לדבר בשקט יותר. הוא לא דומה להורים שפורצים לבית הספר כדי להוכיח שהילד שלהם תמיד צודק. הוא בכלל לא ממהר לעשות רושם, ובגלל זה דווקא כן עושה רושם.
נועה קמה.
— אבא.
האיש מביט בה, ובפניו לרגע מופיע הדבר שבשבילו, כנראה, נועה החזיקה מעמד כל היום. הוא לא מחייך בהרחבה, לא פורש ידיים, אבל מבטו נעשה רך יותר.
— הכל בסדר, ארנבת?
— כן. רק ורדה שושני לקחה את הטלפון.
הוא מעביר עיניים אל המורה.
— רם לנדאו, אבא של נועה. אמרו לי שהיה עניין עם הטלפון.
שם המשפחה נשמע רגוע, אבל המנהל לידו נהיה פתאום נמוך יותר. את השם הזה ידעו רבים: חברת בנייה, עזרה לבית הספר, שיפוץ אולם הספורט, מחשבים חדשים. עוד ידעו מה שלא אמרו בקול רם: רם לנדאו לא היה מהאנשים שאפשר לדבר איתם סתם ככה.
— בתך הוציאה טלפון בשיעור, — אומרת ורדה. — לקחתי אותו עד סוף היום. כשהבנתי שחשוב לה ליצור איתך קשר, הרשיתי לה להתקשר מהמזכירות.
היא מדברת רגוע, אף על פי שהיא מרגישה רעד מנסה לחדור לקולה. מול המנהל, מול האיש הזה, מול עשרים פנים ילדותיות, היא צריכה עכשיו להחזיק לא רק את הכלל, אלא גם את עצמה. רם מקשיב בלי להפריע. אחר כך מהנהן.
— פעלת נכון.
המנהל שואף אוויר ברעש ומיד עושה כאילו זה שיעול. נועה מזעיפה פנים, אבל אביה כורע לפניה, מגיע לגובה עיניה.
— בכיתה המבוגר האחראי הוא המורה. אם ורדה שושני אמרה להסיר את הטלפון, את מסירה. אני אבוא, גם אם לא תבדקי הודעה עשר פעמים. מוסכם?
נועה חושבת, תמיד רצינית מדי לגילה, ומהנהנת.
— מוסכם.
רם מבקש את הטלפון, אבל לא מכניס אותו לכיסו. הוא מחזיר אותו לבתו ומצווה להכניס לתיק. כבר ליד הדלת הוא מתעכב. ורדה מרימה יד לסדר גדיל שיער, והשרוול מחליק. על פרק כף היד, ממש בקצה החפת, מתכהה סימן מאצבעות זרות. היא מורידה יד במהירות, אבל רם מספיק להבחין. הוא לא אומר כלום. רק מביט בה כל כך בתשומת לב, שורדה מתחשק לסגת אל הלוח, אל הגיר, אל המחברות הברורות של הילדים, שבהן לפחות אפשר לתקן טעויות בעט אדום.
אחרי הלימודים נועה מתארגנת הכי לאט מכולם. ורדה מוציאה את הילדים לשער בית הספר. ליד שפת המדרכה עומדת מכונית שחורה. רם פותח בעצמו את הדלת לבתו, עוזר לה להיכנס למושב האחורי, וכבר עומד להקיף את המכונית כשהורדה את החלון.
— ורדה שושני, להתראות מחר.
— להתראות, נועה.
המכונית נוסעת, וורדה עוד עומדת כמה דקות על המדרגות. ללכת הביתה לא מתחשק. שם עלול להיות גיא. אם הוא לא היה, לא היה קל יותר: אז היה צריך לחכות לצעדיו, לנחש לפי חריקת המדרגות באיזה מצב רוח הוא, ולהסתיר מראש את הארנק כדי שלא ימצא בפעם הראשונה.
גיא היה החורג שלה. אחרי שאמא נפטרה, הוא נשאר האפוטרופוס הרשמי של אחיה הקטן מיכה. מיכה היה בן עשר, סבל רעש חזק, אכל רק מצלחת לבנה עם פס כחול, לא אהב שמישהו נוגע בעפרונותיו, ויכל לשעות לסדר כפתורים לפי גודל. כשאמא חתמה על הניירות, היא עוד האמינה שגיא הוא אדם אמין, רק קצת גס רוח. ורדה למדה אז, עבדה בערבים, ולא הבינה מיד שגסות הרוח לא הייתה קצה האופי, אלא מרכזו.
היא יכלה לעזוב לבד. אולי. אבל את מיכה גיא לא היה נותן. על הנייר הוא היה המבוגר האחראי, וורדה — אחות גדולה עם משכורת קטנה, פינה שכורה באופק ותיקיית אישורים שצריך להפוך להחלטת בית משפט. עורך הדין ביקש מקדמה, שורדות ידיה קפאו. היא חסכה כמעט שלוש שנים, אבל גיא הוציא כסף בכל פעם שהפסיד בקלפים או חזר בעיניים מעורפלות וכיסים ריקים.
בערב הוא הגיע מוקדם מהרגיל. במסדרון הריח סמרטוטים רטובים וצבע ישן, הריח הכבד הזה תמיד עלה מהקומה הראשונה אחרי ניקוי, וורדה כבר לפי זה הבינה שהדלת למטה הייתה פתוחה הרבה זמן.
— איפה הכסף? — שאל גיא, בלי להוריד נעליים.
מיכה ישב על הרצפה ליד הספה ובנה מקופסאות גפרורים שורה ארוכה. ורדה שמה בין אחיה לחורג כיסא, כאילו במקרה.
— המשכורת ביום שישי.
— כבר אמרת לי את זה.
— כי המשכורת ביום שישי.
הוא התקרב צעד. ורדה לא הרימה את קולה. היא ידעה מזמן: רעש רק דוחף אותו. גיא היכה בכף יד על השולחן, הקופסאות של מיכה רעדו, והילד התחיל ללחוש במהירות מספרים, מתבלבל ומתחיל מחדש. ורדה הניחה יד על כתפו, אבל הביטה בחורג.
— לא לידו.
— ליד מי? — גיא חייך בבוז. — ליד המנהלת שלך? ליד השכנים? או שמצאת מגן לעצמך?
היא לא ענתה. אחרי ערבים כאלה בבוקר היה צריך לבחור בגדים לא לפי מזג האוויר, אלא לפי סימנים על הידיים. בבית הספר היא חייכה לילדים, שמה מדבקות במחברות, הסבירה איפה במילה יש אות רכה, וכל הזמן הרגישה שהיא חיה בשני חדרים שונים, שאין ביניהם דלת.
כעבור כמה ימים היא הבחינה במכונית ליד הבית. אחר כך עוד אחת — ליד בית הספר. הגברים בפנים לא הביטו בה, לא יצאו, לא דיברו. רק היו שם. ביום השלישי ורדה ניגשה בעצמה לאחד מהם אחרי הלימודים. גבר כבן חמישים, במעיל אפור, החזיק כוס קפה ונראה כאילו יכול לעמוד שם עד החורף.
— אתה מר לנדאו?
— כן.
— תמסור לו שזה נראה מוזר.
— אמסור, — אמר האיש. — אבל כל עוד לא ביקשת להסיר את השמירה, אני נשאר.
— שמירה? אתה רציני?
— לגמרי.
היא רצתה לכעוס, אבל במקום כעס עלתה עייפות. באותו ערב העבירו לה מעטפה. בפנים היה כרטיס עם כתובת של בית קפה קטן ליד בית הספר ושורה: “מחר אחרי הלימודים. רק שיחה.”
ורדה באה לא בגלל שבטחה. היא באה כי כבר לא ידעה לאן ללכת עם מיכה.
רם ישב ליד השולחן הרחוק. לפניו עמדו שתי כוסות תה, לא נגעו. הוא קם כשהיא התקרבה, אבל לא הושיט יד, כאילו הבין מראש שהיא עלולה להירתע.
— אני לא אעמיד פנים שבמקרה שמתי לב למצבך, — אמר כשהיא התיישבה. — נועה ראתה את הסימנים על היד שלך. היא ביקשה ממני לברר אם אפשר לעזור.
— בתך לא צריכה לחשוב על דברים כאלה.
— מסכים. אבל היא חושבת. מאז שאמא שלה נפטרה, נועה מסתכלת על אנשים ביתר תשומת לב.
ורדה הביטה בחלון. ברחוב אמא סידרה לילד כיפה, הוא הניע ראש וצחק. פיסת חיים פשוטה כזו נראתה לה פתאום כמעט זרה.
— אני לא צריכה רחמים, — אמרה.
— אני לא מציע רחמים. אני מציע עורך דין שמתמחה באפוטרופסות, וביטחון זמני לך ולאחיך.
— תמורת מה?
— תמורת זה שלא פחדת משם המשפחה שלי ולא השפלת את הילדה שלי למען הסדר בכיתה.
היא פנתה אליו בחדות.
— זה לא שירות. זו העבודה שלי.
— לכן אני רוצה לעזור.
הוא דיבר רגוע, וזה הכעיס יותר מאשר אם היה לוחץ. ורדה התרגלה שעזרה כמעט תמיד באה עם וו. גם גיא פעם “עזר” לאמא: הביא אוכל, תיקן ברז, הסיע לבדיקות. אחר כך התברר שכל עזרה נרשמת במחברת חובות בלתי נראית.
— אם אסכים, אחר כך תגיד שאני חייבת לך.
— לא.
— כולם אומרים ככה.
— אז אל תסכימי מיד. היפגשי עם עורך הדין. תקשיבי. ההחלטה תישאר שלך.
היא נפגשה. עורכת הדין הייתה נורית ברק המבוגרת, עם תספורת קצרה ותיקייה שבה הכל מיד התחלק למדורים: תעודות, עדויות, עדויות שכנים, המלצות מבית הספר, חוות דעת רפואיות של מיכה. שם המשפחה היה קפדני כמו בעלת הבית: ברק. נורית ברק לא הבטיחה ניצחונות מהירים, להיפך, דיברה יבשות וישירות.
— גיא יתנגד, — אמרה. — לא כי הוא צריך את הילד. אלא כי הוא צריך את הכוח עלייך ואת הכסף שהוא מקבל דרך הכוח הזה. אנחנו צריכים הוכחות, זמן, וסבלנות מצידך.
ורדה הנהנה.
סבלנות הייתה לה. לפעמים נדמה לה שמלבד זה לא נשאר כלום.
התהליך לא היה פשוט. תחילה בית המשפט לא החליט מיד, ביקש מסמכים נוספים. אחר כך גיא הביא שכן שטען שורדה בעצמה עושה בבית שערוריות. אחר כך בבית הספר הופיעה ועדה: מישהו כתב שהמורה מתנהגת בצורה לא יציבה ואינה יכולה להיות אחראית על ילדים. המנהל יוסף לחץ בעצבנות על עניבתו, ורדה ישבה מול שתי נשים עם לוח אלקטרוני וענתה בנחת כמו שענתה לרם באותו יום ליד הלוח.
נועה אחרי הלימודים ניגשה אליה והושיטה ציור. בציור היה בית הספר, אישה גבוהה בסוודר כחול וילדה קטנה לידה.
— זאת את, — אמרה נועה. — את עומדת ליד הדלת כדי שכולם יצאו הביתה.
ורדה לא יכלה לענות מיד. היא רק שמה את הציור במגירה, ליד יומן הכיתה, וחשבה שילדים לפעמים מחזיקים מבוגר על פני המים יותר טוב מכל מילים יפות.
גיא בינתיים נעשה כועס יותר. הוא הגיע פעם עם איומים, פעם עם בקשה רחמנית “לא להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה”, פעם עם הבטחה להיות נורמלי. ערב אחד הוא נעל את מיכה בחדר כדי שורדה לא תוכל לקחת אותו לפסיכולוגית. הילד אחר כך ישב שלוש שעות בפינה ויישר עפרונות בשורה אחת, עד שאצבעותיו החלו לרעוד. בדיוק אחרי זה ורדה הפסיקה להסס. לא רק פחדה, לא רק נעלבה, אלא התנתקה פנימית מההרגל הקודם לסבול.
— אני מגישה תביעה עד הסוף, — אמרה לרם בטלפון. — גם אם הוא ילחץ.
— טוב.
— ואני בעצמי אחתום על החוזה עם נורית ברק. גם בשביל שקל, אבל אחתום.
— היא כבר הכינה.
— אתה יודע הכל מראש?
— לא. אני רק מקווה שאנשים לפעמים בוחרים בעצמם.
החלטה זמנית לגבי מיכה ניתנה אחרי חודש. לא סופית, אבל חשובה: הילד יוכל לגור עם ורדה עד סיום ההליך. גיא אז עמד ליד בניין בית המשפט והביט בה כאילו בראשו הוא כבר שובר הכל מסביב. לצדו עמד סתיו, האיש של רם, אותו אחד עם המעיל האפור. הוא לא התערב, לא דיבר מיותר, רק פתח לוורדה את דלת המכונית, שבה מיכה ישב עם תיק על ברכיו וביט בנקודה אחת.
— אנחנו נוסעים הביתה? — שאל.
ורדה התיישבה לידו.
— כן. רק לבית אחר.
רם מצא להם דירה קטנה לא רחוק מבית הספר. ורדה התעקשה על חוזה ועל תשלום סביר. הוא לא התווכח. זה היה מפתיע יותר מכל נדיבות. הבית החדש היה שקט: שני חדרים, מטבח עם אדן חלון רחב, ארון ישן במסדרון, וחלון שממנו נראתה גינת משחקים. מיכה תחילה הלך בחדרים עם פנקס ורשם איפה מה מונח. ביום השלישי הוא הניח את עפרונותיו על השולחן ולא החזיר לתיק. בשבילו זה היה משמעותי יותר מכל מילים.
נועה התחילה לבוא אחרי הלימודים יחד עם אביה. תחילה לחצי שעה, אחר כך לשעה. היא ישבה בקצה השטיח ובנתה מקוביות ליד מיכה, בלי לגעת בשורה שלו. פעם אחת הוא הושיט לה חלק ירוק. ורדה עמדה ליד הכיריים ופחדה להסתובב כדי לא להפחיד את העולם הקטן הזה, שנבנה לאט אבל בכנות.
עם רם הכל היה מורכב יותר. הוא לא חיזר בדרך הרגילה, לא הציף בהודעות, לא ניסה לקנות את השקט שלה. לפעמים הביא לנועה ספרים ונשאר לתה. לפעמים תיקן מדף בזמן שמיכה עמד לידו ופיקח שהברגים מונחים לפי גודל. ערב אחד, כשהילדים התווכחו על משחק קופסה, רם אמר:
— אני רגיל לפתור עניינים מהר. איתך אי אפשר ככה.
— כי אני לא עניין.
הוא הביט בה וחייך קלות.
— כן. כבר הבנתי.
גיא לא נעלם מיד. הוא התקשר ממספרים זרים, ארב ליד הבית הישן, ניסה דרך מכרים לברר את הכתובת החדשה. פעם אחת הגיע לבית הספר, אבל סתיו הבחין בו בשער לפני שורדה יצאה עם הילדים. אחרי זה גיא נעלם לכמה שבועות. ורדה התחילה לישון עמוק יותר. מיכה הפסיק לבדוק את המנעול לפני השינה. נועה אמרה פעם בארוחת ערב אצלם במטבח:
— פה טוב. שקט, אבל לא ריק.
ורדה זכרה את המשפט הזה.
החלטה סופית לגבי האפוטרופסות נקבעה ליום שני. בערב שלפני מיכה בחר בעצמו חולצה, הכניס בעצמו לתיק פנקס והתאמן הרבה על משפט אחד שנורית ברק ביקשה שיאמר אם השופט ישאל איפה לו רגוע יותר. בבוקר הוא אמר אותו בשקט, אבל ברור:
— אני רוצה לגור עם ורדה, כי היא יודעת איך לשים נכון את הכוסות שלי, ולא כועסת כשאני חושב הרבה זמן.
ורדה ישבה לידו והחזיקה ידיים על ברכיה כדי לא להראות עד כמה היא רועדת מבפנים. גיא ניסה לדבר על משפחה, על הכרת תודה, על זה שורדה “צעירה ותתקשה”. אבל לידם היו מסמכים, המלצות, חוות דעת, עדויות. לידם הייתה נורית ברק, שלא הניחה למילים של גיא להתפזר באולם. באותו יום האפוטרופסות הועברה לוורדה.
היא יצאה החוצה והרבה זמן לא יכלה לנשום לרווחה, כאילו החזה עדיין לא האמין לנייר עם החותמת. מיכה עמד לידה, אחז בשרוולה.
— עכשיו הוא לא ייקח אותי?
— לא, — אמרה ורדה. — עכשיו לא.
גיא שמע. הוא לא אמר כלום, רק חייך חיוך קצר ומכוער. סתיו התקרב, והחורג ירד במדרגות.
בערב רם הגיע עם נועה. הם לא עשו חגיגה, לא מחאו כפיים. ורדה טיגנה לביבות, מיכה סידר צלחות, נועה הביאה ציור: ארבעה אנשים ליד חלון וקוביה אדומה על אדן החלון. רם הביט הרבה על הדף, אחר כך אמר:
— יצא בית טוב.
— זה עוד לא בית, — תיקן מיכה. — זאת תוכנית.
— אז נבנה לפי תוכנית, — ענה רם.
המבחן הסופי הגיע אחרי שלושה שבועות, כשכבר כולם התחילו להאמין שהגרוע נשאר מאחור. בערב שבת ורדה טיגנה לביבות, נועה קראה למיכה בקול רם, רם היה אמור לעלות בעוד כמה דקות — הוא השאיר את המכונית בחצר. צלצלו בדלת. על מסך האינטרקום היה גבר עם קופסת משלוח. ורדה לא פתחה מיד, אבל הקופסה הסתירה את הפנים, והקול אמר: “לנועה לנדאו, מאבא”.
היא הסירה את השרשרת.
גיא נכנס בהבזק, היכה בדלת בקיר. הקופסה נפלה. בידו היה סכין מטבח. פניו נפולות, עיניו רצות, הז’קט תלוי על כתפיו כמו בגד זר.
— חשבת שפתרון נייר יציל אותך? — אמר.
ורדה עמדה בינו לבין החדר שבו היו הילדים. היא לא צרחה. הגרון נראה נסגר, אבל המחשבות זרמו ברור: נועה ליד החלון, מיכה ליד השולחן, רם עוד למטה, סתיו אולי ליד המכונית.
— נועה, סגרי את דלת החדר, — אמרה בלי להסתובב. — מיכה, תעשה כמו נועה.
גיא התקרב אליה.
— לקחת ממני הכל.
— לא היה לך אותנו, — ענתה ורדה. — פשוט החזקת אותנו קרוב.
הוא הניף יד. דלת הכניסה עוד לא הספיקה להיסגר אחרי רם, ולכן את צעדיו ורדה שמעה ברגע האחרון. רם נכנס לדירה במהירות, אבל בלי החן היפה שמראים בסרטים. הוא פשוט נמצא ביניהם וקיבל את המכה על עצמו, דחף את ורדה לקיר בכתפו. הסכין פגעה בצד גופו. לא עמוק, כמו שאמר אחר כך הרופא, אבל מספיק כדי שהמטבח, הילדים, הלביבות על הכיריים וכל החיים החדשים יהיו לרגע שבירים כמו זכוכית.
סתיו הגיע אחריו. את גיא קשרו במסדרון. הוא ניסה לדבר, להאשים, להבטיח, אבל מילותיו כבר לא החזיקו אף אחד. ורדה ישבה על הרצפה ליד רם והצמידה מגבת לצדו.
— תסתכל עליי, — חזרה. — רק עליי.
— ילדים?
— כאן. שלמים.
מיכה ניגש בעצמו. בידו הוא החזיק קוביה אדומה, אותה קוביה שנועה פעם השאירה אצלו על השולחן. הוא הניח בזהירות את הקוביה בידו של רם.
— זה בשביל הבית, — אמר. — כדי שלא יתפרק.
רם כיווץ אצבעות סביב הקוביה וניסה לחייך.
— אז בטח יחזיק.
אמבולנס לקח אותו מהר. ורדה נסעה לידו, אחזה בידו ולא הרפתה גם כשהפרמדיק ביקש לתת מקום. בבית החולים היא חיכתה כמה שעות. נועה נרדמה על ברכיה, מיכה ישב ליד סתיו וסידר על שולחן קטן מפיות בשורה ישרה. כשיצא הרופא ואמר שאין סכנה, ורדה בפעם הראשונה מכל הזמן הזה בכתה לא מפחד, אלא מזה שאפשר סוף סוף לנשום.
רם התאושש בעקשנות. כבר אחרי שבוע ניסה לעבוד בטלפון, עד שורדה לקחה אותו והניחה על מדף עליון. נועה ציירה לו גלויות. מיכה כל פעם בדק שהקוביה האדומה מונחת על השידה, ויום אחד אמר בחומרה:
— אסור להוריד אותה. היא עכשיו נושאת עומס.
רם התייחס לזה ברצינות.
— הבנתי. נושאות עומס לא נוגעים.
כשורדה חזרה לכיתה, הילדים קיבלו אותה ברעש הרגיל: מישהו שכח יומן, מישהו איבד נעליים, מישהו טען שחתול אכל שיעורי בית. נועה ישבה ליד החלון וחייכה כבר לא בחשדנות, אלא בשלווה. בהפסקה היא ניגשה לשולחן והניחה לפני ורדה ציור חדש. עליו היה בית הספר, לידו בית, וביניהם ארבע דמויות אוחזות ידיים, לא נוגעות צמוד מדי, כאילו השאירו לכל אחד מקום לנשום.
— זאת אנחנו? — שאלה ורדה.
— זה כמו שיהיה, — ענתה נועה. — אחר כך.
בערב רם הגיע לקחת את בתו. הוא היה עדיין חיוור, זז בזהירות, אבל בעיניים כבר חזרה המוצקות הרגילה. מיכה יצא יחד עם ורדה, כי כולם היו צריכים ללכת לסופר לקנות קמח: נועה הכריזה שלביבות הן עכשיו מאכל משפחתי ואי אפשר לוותר עליהן.
ליד שער בית הספר רם עצר ליד ורדה.
— אפשר היום פשוט לשבת אצלכם במטבח? בלי דיבורים על בתי משפט, אנשים בכניסה ומסמכים. סתם תה.
ורדה הביטה בנועה, שהסבירה למיכה למה עיפרון אדום חשוב יותר מורוד, אחר כך ברם. בבקשתו לא היה לא לחץ, לא ניצחון, לא רצון לקבל פרס על כל מה שעשה. רק אדם עייף שגם הוא רצה ערב שקט.
— אפשר, — אמרה. — אבל כוסות שמים בדיוק בקצה השולחן. יש לנו חוקים.
— אני יודע לשמוע במורים.
היא חייכה. לא בשביל הילדים, לא מתוך נימוס, לא כדי להסתיר עקבות עבר. פשוט כי לפניה היה ערב: קמח, קומקום, קולות ילדים, ציור על המקרר, וקוביה אדומה על אדן החלון. הפחד עוד לא נעלם לגמרי, הוא לפעמים חזר בצליל חד, צעד זר, חלום לפנות בוקר. אבל עכשיו לצדו גר הרגל חדש — לא לחכות למכה מכל דלת שנפתחת. לפעמים מאחורי הדלת עומדים שלך.
