— אני מתקשרת לאבא, — אומרת הילדה בשולחן הראשון, מצמידה את הטלפון לחזה בעדינות כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך, אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה.
בכיתה לכמה שניות אפילו הרשרוש הרגיל של ילדים נדם. תלמידי כיתה ב’ קופאים מעל המחברות, מישהו מפסיק לנענע רגל מתחת לשולחן, ליד החלון ילד עם תלתל ג’ינג’י מרים ראש ומביט בזהירות במורה. ורד עומדת ליד השולחן, כף ידה פתוחה, קולה נשאר שקט, רק מתחת לבד השרוול מושך לה במקום מעל המרפק באופן לא נעים. בבוקר היא בחרה סוודר יותר מהרגיל ועדיין בחרה רע: השרוול היה רחב, ואם היא מרימה יד ללוח, הוא עלול להחליק.
— שירה, הכלל אחד לכולם, — אומרת ורד. — בשיעור הטלפון נמצא אצלי במגירה. אחרי הלימודים תיקחי.
הילדה לא מתווכחת, לא מתחילה להתייפח, לא מעמידה פנים שהיא לא מבינה. היא רק מביטה במסך, שבו ההודעה כבר כבתה, ומעבירה לאט אגודל על הכיסוי הכחול. שערה הבהיר קלוע לשתי צמות, ואחת מהן יוצאת נמוכה משמעותית מהשנייה. ורד חושבת שהצמות אולי קלע האבא, ומהמחשבה הזו משהו בתוכה מתרכך בלי כוונה.
— אבא כתב שהוא יאסוף אותי מוקדם יותר, — אומרת שירה. — רק רציתי לראות שוב באיזו שעה.
— אם צריך, נתקשר אליו מהמזכירות. אני ארשה, — עונה ורד. — אבל עכשיו תני את הטלפון.
שירה מרימה עיניים. במבט הזה אין עקשנות ילדותית, שגורמת למורים בדרך כלל לאנחות בעייפות. יש שם משהו אחר: בדיקה זהירה, האם אפשר לתת למבוגר את מה שחשוב לך. ורד מבחינה במבטים כאלה מיד. אי אפשר לבלבל אותם עם קפריזה. ככה מביטים ילדים שכבר יודעים: מבוגרים הם שונים, ולא כל קול רם אומר צדק.
הילדה מניחה את הטלפון על כף ידה של ורד.
— הוא בכל זאת יגיע, — היא לוחשת בשקט.
ורד סוגרת את הטלפון במגירה העליונה של השולחן וחוזרת ללוח. חשבון צריך להתחיל מחדש: הילדים כבר איבדו את החוט, והיא עצמה תופסת את עצמה מביטה לא בתרגילים, אלא בשירה. הילדה יושבת ישר, מחזיקה עיפרון בדיוק, אבל כל כמה דקות מבטה גולש לשעון העגול מעל הדלת. ורד מחזיקה מעמד עד ההפסקה, כותבת אישור ושולחת את הילדה למזכירות להתקשר לאבא.
המזכירה רינה, שאחרי עשרים שנה בבית הספר התרגלה לכל מיני הורים, אחרי השיחה עם אבא של שירה באה לחדר המנהל בעצמה. היא לא מרעישה, לא מתעסקת, רק אומרת לו משהו בלחש, והמנהל, גבר שמן עם תיקייה תחת בית השחי, קם כל כך מהר שהתיקייה נופלת לרצפה. ורד יודעת על זה רק אחר כך, ובינתיים אצלה מתקיים שיעור קריאה, והיא מנסה לגרום לדור מהשולחן השלישי לקרוא את המילה “ספינת קיטור” בלי מחשבה ארוכה ומייגעת.
דופקים בדלת בסוף השיעור השני. לא בקול רם, אבל ככה שהכיתה מיד מבינה: מאחורי הדלת מבוגרים. המנהל נכנס ראשון, מסדר את שערו הדליל. מאחוריו עומד גבר גבוה במעיל כהה, רגוע, מרוכז, עם הבעת פנים שגורמת לאנשים סביבו להתחיל לדבר יותר בשקט. הוא לא דומה להורים שפורצים לבית הספר כדי להוכיח שהילד שלהם תמיד צודק. הוא בכלל לא ממהר לעשות רושם, ובגלל זה דווקא עושה רושם.
שירה קמה.
— אבא.
האיש מביט בה, וברגע אחד בפניו מופיע הדבר שבגללו, כנראה, שירה החזיקה מעמד כל היום. הוא לא מחייך לרווחה, לא פורש ידיים, אבל המבט מתרכך.
— הכל בסדר, ארנבת?
— כן. רק ורד לקחה את הטלפון.
הוא מעביר את עיניו למורה.
— רועי ברק, אבא של שירה. אמרו לי שהיה עניין עם הטלפון.
שם המשפחה נשמע רגוע, אבל המנהל לידו נראה פתאום נמוך יותר. את השם הזה מכירים רבים: חברת בנייה, עזרה לבית הספר, שיפוץ אולם הספורט, מחשבים חדשים. עוד יודעים מה שלא אומרים בקול: רועי ברק לא שייך לאנשים שאפשר לדבר איתם בכל דרך.
— בתך הוציאה טלפון בשיעור, — אומרת ורד. — לקחתי אותו עד סוף היום. כשהבנתי שחשוב לה ליצור איתך קשר, נתתי לה להתקשר מהמזכירות.
היא מדברת בשקט, אף על פי שהיא מרגישה רעד מנסה לחדור לקולה. לפני המנהל, לפני האיש הזה, לפני עשרים פנים של ילדים, היא צריכה עכשיו לשמור לא רק על הכלל, אלא גם על עצמה. רועי מקשיב בלי להפריע. אחר כך הוא מהנהן.
— פעלת נכון.
המנהל שואף אוויר ברעש ומיד עושה כאילו זה שיעול. שירה מזעיפה פנים, אבל אבא כורע לפניה, מגיע לגובה עיניה.
— בשיעור המבוגר האחראי הוא המורה. אם ורד אמרה להניח את הטלפון, את מניחה. אני אגיע גם אם לא תבדקי את ההודעה עשר פעמים. מוסכם?
שירה חושבת, כמו תמיד רצינית מדי לגילה, ומהנהנת.
— מוסכם.
רועי מבקש את הטלפון, אבל לא מכניס לכיסו. הוא מחזיר אותו לבתו ומורה לה לשים בתיק. כבר ליד הדלת הוא מתעכב. ורד מרימה יד כדי לסדר קווצה של שיער, והשרוול מחליק. על פרק כף היד, ממש בקצה השרוול, מתכהה סימן מאצבעות זרות. היא מורידה יד מהר, אבל רועי מספיק לראות. הוא לא אומר כלום. רק מביט בה כל כך בזהירות, שורד מתחשק לסגת אל הלוח, אל הגיר, אל המחברות המוכרות של הילדים, שבהן אפשר לתקן טעויות לפחות בעט אדום.
אחרי הלימודים שירה מתארגנת הכי לאט מכולם. ורד מוציאה את הילדים לשער בית הספר. ליד המדרכה עומדת מכונית שחורה. רועי בעצמו פותח לבתו את הדלת, עוזר לה לעלות למושב האחורי, וכבר עומד להקיף את המכונית כאשה שירה מורידה חלון.
— ורד, מחר.
— מחר, שירה.
המכונית נוסעת, ורד עוד עומדת כמה דקות על המדרגות. היא לא רוצה ללכת הביתה. שם עלול להיות גיל. אם הוא לא, זה לא מקל: אז צריך לחכות לצעדיו, לנחש לפי חריקת המדרגות באיזה מצב רוח הוא, ולהחביא מראש את הארנק ככה שלא ימצא בפעם הראשונה.
גיל הוא אבא החורג שלה. אחרי שאמא שלה מתה, הוא נשאר אפוטרופוס רשמי של אחיה הקטן מתן. מתן בן עשר, לא סובל רעשים חזקים, אוכל רק מצלחת לבנה עם פס כחול, לא אוהב כשנוגעים בעפרונות שלו, ויכול לשעות לסדר כפתורים לפי גודל. כשאמא מילאה את הטפסים, היא עוד האמינה שגיל הוא אדם אמין, רק גס קצת. ורד למדה אז, עבדה בערבים, ולא הבינה מיד שהגסות היא לא קצה האופי שלו, אלא מרכזו.
ללכת לבד היא יכלה. אולי. אבל את מתן גיל לא ייתן. על הנייר הוא המבוגר הראשי, ורד היא אחות גדולה עם משכורת קטנה, פינה שכורה בעתיד ותיקייה של אישורים שצריך להפוך להחלטת בית משפט. עורך הדין ביקש מקדמה שגרמה לידיה של ורד להקהות. היא חסכה כמעט שלוש שנים, אבל גיל מוציא כסף בכל פעם שהוא מפסיד בקלפים או חוזר עם עיניים מעורפלות וכיסים ריקים.
בערב הוא מגיע מוקדם מהרגיל. במסדרון מריח סמרטוטים רטובים וצבע ישן, הריח הכבד הזה תמיד עולה מהקומה הראשונה אחרי הניקיון, וורד כבר לפי הריח מבינה שהדלת למטה הייתה פתוחה הרבה זמן.
— איפה הכסף? — שואל גיל, בלי להוריד נעליים.
מתן יושב על הרצפה ליד הספה ובונה משידוכי גפרורים טור ארוך. ורד מציבה בין אחיה לאביו החורג כיסא, כאילו במקרה.
— המשכורת ביום שישי.
— כבר אמרת לי את זה.
— כי המשכורת ביום שישי.
הוא מתקרב. ורד לא מרימה קול. היא יודעת מזמן: עוצמה רק דוחפת אותו. גיל מכה בכף ידו על השולחן, הקופסאות של מתן רועדות, והילד מתחיל ללחוש מהר מספרים, מתבלבל ומתחיל שוב. ורד מניחה יד על כתפו, אבל מסתכלת על החורג.
— לא לידו.
— ליד מי? — גיל מחייך בבוז. — ליד המנהלת שלך? ליד השכנים? או שמצאת מגן לעצמך?
היא לא עונה. אחרי ערבים כאלה היא צריכה בבוקר לבחור בגדים לא לפי מזג האוויר, אלא לפי הסימנים על הידיים. בבית הספר היא מחייכת לילדים, שמה מדבקות במחברות, מסבירה איפה במילה נמצאת האות הרכה, וכל הזמן מרגישה שהיא חיה בשני חדרים שונים, שביניהם אין דלת.
אחרי כמה ימים היא מבחינה במכונית ליד הבית. אחר כך עוד אחת ליד בית הספר. גברים בתוכה לא מביטים בה, לא יוצאים, לא מדברים. רק נמצאים קרוב. ביום השלישי ורד ניגשת בעצמה לאחד מהם אחרי הלימודים. גבר בן חמישים, במעיל אפור, אוחז כוס קפה ונראה כאילו הוא יכול לעמוד כאן עד החורף.
— אתה של רועי?
— כן.
— תמסור לו שזה נראה מוזר.
— אמסור, — אומר האיש. — אבל כל עוד לא ביקשת להסיר את האבטחה, אני נשאר.
— אבטחה? אתה רציני?
— לגמרי.
היא רוצה לכעוס, אבל במקום כעס עולה עייפות. באותו ערב מביאים לה מעטפה. בפנים כרטיס עם כתובת של בית קפה קטן ליד בית הספר ושורה: “מחר אחרי הלימודים. רק שיחה”.
ורד באה לא כי היא בוטחת, אלא כי היא כבר לא יודעת לאן ללכת עם מתן.
רועי יושב בשולחן הרחוק. לפניו שתי כוסות תה, לא נגעו. הוא קם כשהיא ניגשת, אבל לא מושיט יד, כאילו מבין מראש שהיא עלולה להסתובב.
— אני לא אעשה כאילו במקרה ראיתי את המצב שלך, — הוא אומר כשהיא מתיישבת. — שירה ראתה את הסימנים על היד שלך. היא ביקשה ממני לברר אם אפשר לעזור.
— הבת שלך לא צריכה לחשוב על דברים כאלה.
— מסכים. אבל היא חושבת. מאז שאמא שלה מתה, שירה הפכה להתבונן באנשים בזהירות יתרה.
ורד מביטה החוצה. ברחוב אמא מסדרת לילד כובע, הוא מנענע ראש וצוחק. פיסת חיים פשוטה כזאת נראית לה פתאום כמעט זרה.
— אני לא צריכה רחמים, — היא אומרת.
— אני לא מציע רחמים. אני מציע עורך דין שמתמחה באפוטרופסות, וביטחון זמני לך ולאחיך.
— תמורת מה?
— תמורת זה שלא פחדת משם המשפחה שלי ולא השפלת את הילדה שלי בשם הסדר בכיתה.
היא מסתובבת אליו בחדות.
— זה לא שירות. זו העבודה שלי.
— בדיוק בגלל זה אני רוצה לעזור.
הוא מדבר רגוע, וזה מעצבן יותר מאשר אם היה לוחץ. ורד רגילה שעזרה כמעט תמיד באה עם קרס. גם גיל פעם “עזר” לאמא: הביא מצרכים, תיקן ברז, הסיע לבדיקות. אחר כך התברר שכל עזרה נרשמת בפנקס חובות בלתי נראה.
— אם אסכים, אחר כך תגיד שאני חייבת לך.
— לא.
— כולם אומרים ככה.
— אז אל תסכימי מיד. תפגשי עם עורך הדין. תקשיבי. ההחלטה תישאר שלך.
היא נפגשת. עורכת הדין היא נינה מבוגרת עם תספורת קצרה ותיקייה שבה הכל מסודר לפי קטגוריות: אישורים, תעודות, עדויות שכנים, המלצות מבית הספר, חוות דעת רפואיות של מתן. שם המשפחה שלה קפדני, כמו בעלת הבית עצמה: נינה. היא לא מבטיחה ניצחונות מהירים, להיפך, מדברת יבש וישיר.
— גיל יתנגד, — היא אומרת. — לא כי הוא צריך את הילד. כי הוא צריך שליטה עלייך ואת הכסף שהוא מקבל דרך השליטה הזו. אנחנו צריכים הוכחות, זמן, והסיבולת שלך.
ורד מהנהנת.
הסיבולת שלה יש. לפעמים נדמה לה שמלבד זה לא נשאר כלום.
התהליך לא היה פשוט. תחילה בית המשפט לא הכריע מיד, ביקש מסמכים נוספים. אחר כך גיל הביא שכן שהעיד שורד בעצמה עושה שערוריות בבית. אחר כך הגיעה ועדה לבית הספר: מישהו כתב שהמורה מתנהגת בצורה לא יציבה ולא יכולה להיות אחראית על ילדים. המנהל מלמל בעניבה, ורד ישבה מול שתי נשים עם טאבלטים וענתה באותה שלווה שבה ענתה לרועי ליד הלוח באותו יום.
שירה אחרי הלימודים ניגשת אליה ומושטת לה ציור. על הציור בית ספר, אישה גבוהה בסוודר כחול וילדה קטנה לידה.
— זאת את, — אומרת שירה. — את עומדת ליד הדלת כדי שכולם ייצאו הביתה.
ורד לא מצליחה לענות מיד. היא רק מניחה את הציור במגירה, ליד יומן הכיתה, וחושבת שילדים לפעמים מחזיקים מבוגר על פני המים יותר טוב מכל מילים יפות.
גיל נעשה בינתיים כועס יותר. הוא בא עם איומים, עם בקשות רחמים “לא להוציא את הכביסה המלוכלכת מהבית”, עם הבטחות להפוך לאדם נורמלי. ערב אחד הוא נועל את מתן בחדר כדי שורד לא תוכל לקחת אותו לפסיכולוג. הילד אחר כך ישב שלוש שעות בפינה ויישר את העפרונות בקו אחד עד שהאצבעות התחילו לרעוד. בדיוק אחרי זה ורד מפסיקה להסס. לא רק פחדה, לא רק נעלבה, אלא נפרדה פנימית מההרגל הישן לסבול.
— אני מגישה ערעור עד הסוף, — היא אומרת לרועי בטלפון. — גם אם הוא ילחץ.
— טוב.
— ואני בעצמי אחתום על חוזה עם נינה. אפילו בשקל אחד, אבל אחתום.
— היא כבר הכינה.
— אתה יודע הכל מראש?
— לא. רק מקווה שאנשים לפעמים בוחרים בעצמם.
החלטה זמנית בעניין מתן ניתנת כעבור חודש. לא סופית, אבל חשובה: הילד יכול לגור עם ורד עד סיום התיק. גיל עומד ליד בניין בית המשפט ומביט בה כאילו הוא כבר שובר הכל במחשבה. לידו נמצא סיון, אותו איש במעיל אפור. הוא לא מתערב, לא אומר מיותרות, רק פותח לורד את דלת המכונית, שבה מתן יושב עם תיק על הברכיים ומביט בנקודה אחת.
— אנחנו נוסעים הביתה? — הוא שואל.
ורד מתיישבת לידו.
— כן. אבל לבית אחר.
רועי מוצא להם דירה קטנה לא רחוק מבית הספר. ורד מתעקשת על חוזה ועל שכר דירה סביר. הוא לא מתווכח. זה מפתיע יותר מכל נדיבות. הבית החדש שקט: שני חדרים, מטבח עם אדן חלון רחב, ארון ישן במסדרון, וחלון שממנו רואים מגרש משחקים. מתן בתחילה מסתובב בחדרים עם מחברת ורושם מה איפה. ביום השלישי הוא שם את העפרונות שלו על השולחן ולא מחזיר לתיק. בשבילו זה אומר יותר מכל מילים.
שירה מתחילה לבוא אחרי הלימודים עם אבא. תחילה לחצי שעה, אחר כך לשעה. היא יושבת על שפת השטיח ובונה מקוביות ליד מתן, בלי לגעת בטור שלו. פעם אחת הוא דוחף לעברה חלק ירוק. ורד עומדת ליד הכיריים וחוששת להסתובב, כדי לא להפחיד את העולם הקטן הזה, שנבנה לאט אבל ביושר.
עם רועי הכל מסובך יותר. הוא לא מחזר בדרך הרגילה, לא מציף בהודעות, לא מנסה לקנות את הרוגע שלה. לפעמים הוא מביא לשירה ספרים ונשאר לתה. לפעמים הוא מתקן מדף בזמן שמתן עומד לידו ועוקב שהברגים מונחים לפי גודל. ערב אחד, כשהילדים מתווכחים על משחק קופסה, רועי אומר:
— אני רגיל לפתור בעיות מהר. איתך אי אפשר ככה.
— כי אני לא בעיה.
הוא מביט בה ומחייך קלות.
— כן. כבר הבנתי.
גיל לא נעלם מיד. הוא מתקשר ממספרים זרים, אורב ליד הבית הישן, מנסה דרך מכרים לברר את הכתובת החדשה. פעם אחת הוא מגיע לבית הספר, אבל סיון מבחין בו בשער לפני שורד יוצאת עם הילדים. אחרי זה גיל נעלם לכמה שבועות. ורד מתחילה לישון עמוק יותר. מתן מפסיק לבדוק את המנעול לפני השינה. שירה פעם אחת אומרת בארוחת ערב במטבח שלהם:
— פה טוב. שקט, אבל לא ריק.
ורד זוכרת את המשפט הזה.
ההחלטה הסופית בעניין האפוטרופסות נקבעת ליום שני. בערב לפני מתן בוחר בעצמו חולצה, מכניס לתיק את המחברת, ומתרגל הרבה משפט אחד שנינה ביקשה שיאמר אם השופט ישאל איפה לו רגוע יותר. בבוקר הוא אומר אותו בשקט אבל בבירור:
— אני רוצה לגור עם ורד, כי היא יודעת איך לסדר את הכוסות שלי, ולא כועסת כשאני חושב הרבה זמן.
ורד יושבת לידו ומחזיקה ידיים על הברכיים כדי לא לגלות כמה היא רועדת מבפנים. גיל מנסה לדבר על משפחה, על הכרת תודה, על זה שורד “צעירה ולא תצליח”. אבל בצד יש מסמכים, המלצות, חוות דעת, עדויות. בצד נמצאת נינה, שלא נותנת למילים של גיל להתפזר באולם. באותו יום האפוטרופסות עוברת לורד.
היא יוצאת החוצה ואינה מצליחה לנשום עמוק הרבה זמן, כאילו החזה עדיין לא מאמין לנייר עם החותמת. מתן עומד לידה, אוחז בשרוולה.
— עכשיו הוא לא ייקח אותי?
— לא, — אומרת ורד. — עכשיו לא.
גיל שומע. הוא לא אומר כלום, רק מחייך חיוך קצר ומכוער. סיון מתקרב, והחורג יורד במדרגות למטה.
בערב רועי מגיע עם שירה. הם לא עורכים חגיגה, לא מוחאים כפיים. ורד מטגנת פנקייק, מתן מסדר את הצלחות, שירה מביאה ציור: ארבעה אנשים ליד חלון וקובייה אדומה על אדן החלון. רועי מביט הרבה בדף, ואז אומר:
— יצא בית יפה.
— זה עדיין לא בית, — מתקן מתן. — זה תוכנית.
— אז נבנה לפי תוכנית, — עונה רועי.
המבחן האחרון מגיע אחרי שלושה שבועות, כשכבר כולם התחילו להאמין שהרע נשאר מאחורי הדלת. בערב שבת ורד אופה פנקייק, שירה קוראת למתן בקול, רועי אמור לעלות תוך כמה דקות — הוא השאיר את המכונית בחצר. מצלצלים בדלת. על מסך האינטרקום גבר עם קופסת משלוח. ורד לא פותחת מיד, אבל הקופסה מכסה את הפנים, והקול אומר: “עבור שירה ברק, מאבא”.
היא מסירה את השרשרת.
גיל נכנס בחטף, פוגע בדלת בקיר. הקופסה נופלת. בידו סכין מטבח. פניו נפולות, עיניו רצות, הז’קט תלוי על כתפיו כמו בגד זר.
— חשבת שפתק מציל אותך? — הוא אומר.
ורד עומדת בינו לבין החדר שבו הילדים. היא לא צורחת. הגרון מתכווץ, אבל המחשבות זורמות בבהירות: שירה ליד החלון, מתן ליד השולחן, רועי עוד למטה, סיון אולי ליד המכונית.
— שירה, תסגרי את הדלת לחדר, — היא אומרת בלי להסתובב. — מתן, תעשה כמו שירה.
גיל צועד לעברה.
— לקחת ממני הכל.
— לא היה לך כלום, — עונה ורד. — רק החזקת אותנו קרוב.
הוא מתנפנף. הדלת של הבניין עוד לא הספיקה להיסגר אחרי רועי, ובגלל זה ורד שומעת את צעדיו ברגע האחרון. רועי נכנס לדירה מהר, אבל בלי החן הקולנועי. הוא פשוט מוצא את עצמו ביניהם ומקבל את המכה על עצמו, דוחף את ורד אל הקיר בכתפו. הסכין פוגעת בצד שלו. לא עמוק, כמו שיאמר אחר כך הרופא, אבל מספיק כדי שהמטבח, הילדים, הפנקייק על הכיריים וכל החיים החדשים יהיו לרגע שבירים כמו זכוכית.
סיון מופיע אחריו. את גיל תופסים במסדרון. הוא מנסה לדבר, להאשים, להבטיח, אבל המילים שלו כבר לא מחזיקות אף אחד. ורד יושבת על הרצפה ליד רועי ולוחצת מגבת על צדו.
— תסתכל עליי, — היא חוזרת. — רק עליי.
— הילדים?
— פה. שלמים.
מתן ניגש בעצמו. בידיו הוא אוחז את הקובייה האדומה, אותה אחת ששירה השאירה פעם על השולחן שלו. הוא מניח בזהירות את הקובייה בכף ידו של רועי.
— זה בשביל הבית, — הוא אומר. — שלא יתפרק.
רועי לוחץ את אצבעותיו סביב הקובייה ומנסה לחייך.
— אז בטוח יחזיק מעמד.
האמבולנס לוקח אותו מהר. ורד נוסעת לצדו, אוחזת בידו ולא מרפה גם כשהפרמדיק מבקש לתת מקום. בבית החולים היא מחכה כמה שעות. שירה נרדמת על ברכיה, מתן יושב ליד סיון ומסדר על השולחן מפיות בקו ישר. כשהיוצא הרופא ואומר שאין סכנה, ורד בוכה בפעם הראשונה בכל התקופה הזו לא מפחד, אלא מזה שאפשר סוף סוף לנשום.
רועי מתאושש בעקשנות. כבר אחרי שבוע הוא מנסה לעבוד מהטלפון, עד שורד לוקחת אותו ומניחה על המדף העליון. שירה מציירת לו גלויות. מתן בודק כל פעם אם הקובייה האדומה נמצאת על שידת הלילה, ופעם אחת אומר בחומרה:
— אסור להזיז אותה. היא עכשיו נושאת.
רועי מתייחס לזה ברצינות.
— הבנתי. נושאות לא נוגעים.
כשורד חוזרת לכיתה, הילדים מקבלים אותה ברעש הרגיל: מישהו שכח יומן, מישהו איבד נעלי בית, מישהו טוען שהכלב אכל שיעורי בית. שירה יושבת ליד החלון ומחייכת, לא בזהירות, אלא בשלווה. בהפסקה היא ניגשת לשולחן ומניחה לפני ורד ציור חדש. עליו בית ספר, לידו בית, וביניהן ארבע דמויות אוחזות ידיים, לא צמודות מדי, כאילו השאירו לכל אחת מקום לנשום.
— זה אנחנו? — שואלת ורד.
— זה איך שיהיה, — עונה שירה. — אחר כך.
בערב רועי בא לקחת את בתו. הוא עדיין חיוור, זז בזהירות, אבל בעיניים כבר חזר המוצקות הרגילה. מתן יוצא יחד עם ורד, כי כולם צריכים ללכת לסופר לקנות קמח: שירה הכריזה שפנקייק הוא עכשיו מאכל משפחתי ואי אפשר לדלג עליו.
ליד שער בית הספר רועי עוצר ליד ורד.
— אפשר היום פשוט לשבת אצלכם במטבח? בלי דיבורים על בתי משפט, על אנשים ליד הכניסה ועל מסמכים. רק תה.
ורד מביטה בשירה, שמסבירה למתן למה העיפרון האדום חשוב יותר מהוורוד, ואחר כך ברועי. בבקשה שלו אין לחץ, אין ניצחון, אין רצון לקבל פרס על כל מה שעשה. רק אדם עייף שגם הוא רוצה ערב שקט.
— אפשר, — היא אומרת. — אבל כוסות שמים בדיוק בקצה השולחן. יש לנו חוקים.
— אני יודע לשמוע למורים.
היא מחייכת. לא בשביל הילדים, לא מתוך נימוס, לא כדי להסתיר סימני עבר. פשוט כי לפניה ערב: קמח, קומקום, קולות ילדים, ציור על המקרר וקובייה אדומה על אדן החלון. הפחד עוד לא נעלם לגמרי, הוא חוזר לפעמים בצליל חד, בצעד זר, בחלום לפני בוקר. אבל עכשיו לידו חי הרגל חדש — לא לחכות למכה מכל דלת שנפתחת. לפעמים מאחורי הדלת עומדים שלה.
