הטלפון השתתק. ורד עמדה באמצע המטבח, הצמידה אותו לחזה בשתי ידיים. דבורה דיברה בדיוק ארבע דקות – קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת.
דן ישב על הספה. הטלוויזיה מלמלה ברקע. הוא אפילו לא הסתובב כשורד הופיעה בפתח.
– דן. דבורה התקשרה. אמא נפטרה לפני שעה.
הוא הנהן. העביר אצבע על מסך הטלפון – גלל משהו, כבר לא משנה מה.
– אה. חבל.
– אני צריכה לנסוע. עכשיו. שעתיים נסיעה. תביא לי את המפתחות לאוטו.
דן הניח את הטלפון. לא כי התרגש – כי שמע את המילה “אוטו”. הביט עליה מלמטה עם הבעה של אי-נוחות קלה, כאילו ביקשה ממנו להזיז ארון.
– לא. אני צריך את האוטו. אמא ביקשה שאסיע אותה לדודה זהבה. הבטחתי עוד בשבוע שעבר.
ורד לא זזה. האור מהמטבח נפל לה על הגב, והפנים נשארו בצל.
– שמעת מה אמרתי?
– שמעתי. אבל היא כבר מתה. לאן אתה ממהר? מחר תעלה על אוטובוס, תגיע. ואמא שלי – חיה. מחכה. הבטחתי.
שנייה. שתיים. שלוש.
– אתה רציני עכשיו?
– לגמרי. את אמא שלי אני לא מאכזב.
ורד נכנסה לחדר. עמדה מול הטלוויזיה – ככה שדן לא יכול היה להתעלם ממנה. הוא נאלץ להרים את העיניים.
– אני מבקשת ממך פעם אחת. אחת. תחשוב על מה שרק אמרת. ותענה שוב.
– ורד, אל תעשי סצנה. הסברתי. אמא מחכה, הבטחתי. עם ההלוויה שלך שום דבר לא יקרה בלילה.
– ההלוויה שלי, – היא חזרה לאט.
– נו, ההלוויה. את מבינה למה אני מתכוון. תיסעי מחר. הכל יסתדרו בלעדייך, יש שם דודה, שכנים.
ורד התכופפה קצת קרוב יותר.
– אתה מבין שזו הפעם האחרונה שאני מבקשת ממך משהו? לא שנייה, לא שלישית. אחרונה.
– אלוהים, ורד. תמיד את עושה מזבוב פיל. יום אחד! יום אחד את תחכי. שום דבר לא ייפול. אמא ביקשה – אני נוסע. נקודה.
– אמא שלי מתה, דן. ושל שלך – נוסעת לבקר ולשתות תה.
– אל תסלפי. היא התכוונה לזה הרבה זמן, זהבה מחכה לה. הבטחתי. את רוצה שאפר את המילה שלי?
– אני רוצה שתזכור עם מי אתה גר. ומה היום הזה אומר לי.
– אני זוכר. אבל סדר הוא סדר. החיים – חשובים יותר.
ורד התיישרה. הביטה בו כאילו היא זוכרת את הפרצוף. לא בשנאה. במשהו סופי.
– בסדר, – היא אמרה.
ה”בסדר” הזה נשמע אחיד. בלי עלבון. בלי שבר. בלי רעד. דן לא שם לב – הוא כבר הושיט יד לשלט.
*
ורד יצאה למסדרון. פתחה את המגירה העליונה של השידה – זאת שדן לא פתח אף פעם בשבע שנים. שלפה תיקייה עבה עם סגר: הדרכון שלה, תעודת בעלות על הדירה, רישיון הרכב, מסמכי בנק. הכל – על שמה. ארזה בתיק.
הורידה מהקולב את שני סטי המפתחות לאוטו. לבשה מעיל. נעלה.
– לאן את הולכת? – צעק דן מהחדר.
– נוסעת. להיפרד מאמא.
– על מה? אמרתי לך – האוטו צריך לי!
ורד פתחה את דלת הכניסה. דן כבר עמד במסדרון – יחף, עם שלט ביד, עם הבעה מגוחכת של בעל בית נעלב.
– האוטו רשום עליי. תמיד היה. הדירה – גם. כשאחזור, המנעול יהיה אחר. את הדברים שלך אסדר ליד הדלת. קח לבד או אזרוק אותם.
– מה את מקשקשת?
– אני לא מקשקשת. אני אומרת. ברור ופעם אחת.
– ורד, עצרי. עצרי! את לא יכולה סתם…
– דן. אמא שלי מתה. ואתה הסברת לי שהאוטו יותר חשוב לך – כדי להסיע את שלך לאחותה לתה. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. אין בינינו יותר כלום. תארז את הדברים.
הדלת נסגרה. נשמע קליק של מנעול. למטה נטרקה דלת הכניסה של הבניין. תוך דקה הוא ראה מהחלון איך היא נכנסת למושב הנהג – רגועה, בלי מהומה, בלי מבט לאחור. התניעה. יצאה מהחניה אפילו לא הביטה למעלה.
דן עמד באמצע המסדרון. חייג את המספר שלה – צלצולים ארוכים, בלי מענה. שלח הודעה: “תחזירי את האוטו. השתגעת?” נקרא. שתיקה. עוד אחת: “תפסיקי לעשות שטויות. אמא מחכה, אני צריך לנסוע.” נקרא. שתיקה.
אחרי עשרים דקות שרה התקשרה.
– דן, מתי אתה בא לקחת אותי? זהבה כבר ערכה שולחן.
– יש בעיה, אמא. ורד לקחה את האוטו.
– איך לקחה? זה האוטו שלכם!
– פורמלית… רשום עליה.
– נו אז מה? אתה בעל! תגיד לה שתחזיר!
– היא לא עונה. אני אתקשר אח”כ.
הוא התיישב על הספה. סיור בדירה. הכל נראה אותו דבר – רהיטים, וילונות, מדפים. אבל ורד הוציאה מהבית הזה מסמכים, מפתחות ואת עצמה. שלושה דברים שהחזיקו הכל.
הטלפון צלצל. ורד. הוא תפס את השפופרת.
– ורד! סוף סוף. תקשיבי, בלי…
– תסתום, – היא אמרה. בשקט ובקצר, כמו נקישה. – אני אומרת פעם אחת. הדירה שייכת לי. סבתא השאירה, המסמכים על שמי, אתה יודע את זה מצוין. האוטו קניתי לפני הנישואין. הכסף בכרטיס – שלי, אתה שבע שנים לא חסכת שקל אחד. בכיס המעיל שלך יש אלפיים שקל – מספיק למונית לאמא שלך. בקושי, אבל מספיק.
– ורד, חכי…
– מנעול אחליף היום, אבקש משכנה יעל להכניס את המנעולן. את הדברים שלך אסדר. יעמדו ליד הדלת. יומיים. אחר כך אזרוק לפח.
– אין לך זכות…
– יש לי. כל נייר. כל חתימה. הכל – שלי. ואתה שבע שנים לא טרחת לרשום על שמך אפילו קומקום חשמלי.
– זה נבלה!
– נבלה – זה להגיד לאישה שלך שאין סיבה שתסע לקבור את אמא. כי אתה צריך אוטו להסיע את שלך לתה. זה – נבלה. ואני פשוט לוקחת את מה ששלי.
דממה בקו נמשכה ארבע שניות.
– ורד, הגזמתי. נו טיפש, נו פלטתי. בואי נדבר רגיל כשתחזרי.
– אליך – אני לא חוזרת. נגמר. אל תתקשר יותר.
צפצופים.
דן ישב עם הטלפון ביד. חייג שוב – המנוי לא זמין. שוב – אותו דבר. היא חסמה אותו.
הוא הכניס יד לכיס המעיל. שני שטרות מקומטים. אלף ואלף. היא גם את זה חישבה – בדיוק מספיק למונית עד זהבה וחזרה. לא פרוטה יותר.
הכרטיס ריק – הוא בדק. בחשבונות אחרים – אפס. הוא אף פעם לא התעניין. הספיק לו מה שורד נתנה. דירה – שלה. אוטו – שלה. כסף – שלה. הוא גר בבית של מישהי אחרת שבע שנים ואף פעם לא חשב על זה.
אמא חיכתה ליד הכניסה לבניין. דמות קטנה במעיל ירוק, עם שק של מתנות לאחותה. המונית עצרה, היא נכנסה, סרקה את המושב.
– מונית? ברצינות? איפה האוטו?
– אצל ורד.
– אז תיקח!
– היא נסעה עליו. לתמיד.
אמא שתקה. נעצה מבט בגב המושב הקדמי.
– מה זה לתמיד?
– זה מה שזה. היא עזבה. אמרה שאקח את הדברים תוך יומיים. תחליף מנעול היום.
– בגלל מה?
– בגלל שאמרתי לה לא לנסוע להלוויה. אמרתי שהאוטו יותר דחוף לי.
אמא הסתובבה אליו. בעיניים – לא חרטה. בלבול. היא לא הבינה איך בקשה להסיע אותה לאחותה יכולה להפוך לאסון.
– נו, אתה פראייר, דן.
– לא חשבתי שהיא ככה…
– היית צריך לחשוב! שיש אישה שאמא שלה מתה, ואתה אומר לה “תחכי”? מה עבר לך בראש בכלל?
– את ביקשת להסיע!
– ביקשתי להסיע. לא ביקשתי שלא תיתן לה לנסוע להלוויה! זה אתה המצאת לבד!
המונית נסעה בעיר. המונה תקטק. דן הביט במספרים – הם עלו, וכל שקל כרסם בכסף האחרון שלו. כשהמונית עצרה ליד הבית של זהבה, המונה הראה שמונה מאות שקל. חזרה – עוד אותו דבר. השאר – לאוכל. אולי. ליום אחד.
אמא ירדה. הסתובבה. השק עם המתנות התקמט בידיה.
– ולאן אתה עכשיו?
– אלייך. אם תקבלי אותי.
– יש לי חדר ומטבח, דן. מיטת קומתיים במחסן.
– אז מיטת קומתיים.
היא הנידה בראשה. הלכה לכיוון הכניסה. הדלת נסגרה מאחוריה.
דן נשאר על המדרכה. בכיס – אלף ומאתיים שקל במטבעות ושטרות מקומטים. בכרטיס – ריק. מאחוריו – עיר שאין בה יותר אף מטר רבוע שלו.
הוא הוציא טלפון. חייג את ורד. צלצולים ארוכים. אחר כך – קול מכני: “המנוי אינו זמין.”
הכניס את הטלפון. הביט על הידיים שלו – ריקות. כמו כל השאר.
ורד באותו זמן עמדה באמצע החדר של אמא שלה. דבורה מימין, שכנים מאחור. היא עשתה מה שהיתה חייבת לעשות. נפרדה. כי מבחינתה, המתים ראויים לא פחות כבוד מהחיים. ובוודאי – יותר מבעל שבשבע שנים לא הבין ליד מי הוא גר.
