הוא הושיט יד, רצה ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זזה הצידה וזחלה ממנו בצורה מוזרה, הרחק מהיד המושטת…
“תראו אותו!” כמעט צעקה מנהלת בית הספר. “ההורים זומנו, והוא אפילו לא מתבייש!”
אורי הביט ישר בעיניה של המנהלת הכועסת. על פניו של ילד בן עשר לא היה שום רמז לחרטה על הפשע שביצע. במבט משועמם, הוא הקשיב בשקט לשאלותיה של גברת רחל ברקוביץ’.
“לשרוף את יומן הכיתה!” קולה של המנהלת הפך לצווחה.
“חכה בחוץ!” ציווה אבא בקול חמור.
הילד יצא ממשרד המנהלת, טרק את הדלת בקול רם. לא היה אכפת לו אם יענישו אותו שוב. הוא לא יכול היה לפעול אחרת, הוא נתן מילה…
ומה עם ההורים? בקרוב ישכחו ממנו שוב, וייסעו למשלחת הבאה.
באותו ערב התקבלה החלטה במועצת המשפחה לשלוח את אורי לכפר אצל סבא לכל הקיץ. אולי הוא יצליח למצוא דרך להתמודד עם המורד הצעיר…
*****
“זה סדר היום שלך,” סבא אברהם, חייל בעבר, הצביע על דף נייר מלא בכתב יד מסודר. “בכפר אין זמן להשתטות, כולם רוצים לאכול ולשתות.”
“מה, אני עבד?” פרץ מאורי כשקרא את הרשימה הארוכה של מטלות.
סבא אברהם חייך, מעריך את המבט הלוחמני שנזרק לעברו. אתמול הבן דני הביא את אורי, בלי להפסיק להתלונן על כמה קשה איתו. מריבות תמידיות בבית הספר, תלונות מורות ומנהלת – כל זה תפס זמן מהמחקר המדעי. הוריו של אורי נסעו למשלחת, והקלו על עצמם כשהשאירו את הבן המורד אצל סבא.
לאט לאט חלפו הימים, מלאים במשימות לא מוכרות…
אורי קם עם התרנגולים, עזר לסבא להאכיל את הפרה המנוקדת חגית, ארבעת החזרזירים ואת הסוס הערמוני אביר. להביא מים, לסדר עצים קצוצים, לנכש ערוגות…
המשימות לא נגמרו, אבל אורי נתן מילה שלא יתלונן.
“הוא עוקב אחרי?” שאל פעם אורי בחשדנות, מביט בכלבו הגדול של סבא, שמשון, שהלך אחריו כצל בכל פעם שיצא מהחצר.
“מרגיש שאתה לא מהמקום, חושש שתלך לאיבוד,” ענה סבא באירוניה קלה.
אורי מאוד אהב ללכת לדוג. הילד למד בזריזות להתמודד עם חכה, ואחרי שבועיים סבא אברהם התחיל לשחרר אותו לבד לנחל.
הדיג הכי טוב היה בבוקר מוקדם, כשעדיין קריר. אורי נהנה לשבת עם החכה על הגדה ולהתבונן בזריחה, מאירה את הכל מסביב. דבר כזה לא רואים בעיר!
בוקר אחד, כשהוא יושב עם חכות על גדת נחל ציורי, הבחין אורי בתנועה בעשב הגבוה.
איפשהו קרוב קרקרה צפרדע, מיד נבח כלב. צלילים מוכרים, אבל…
העשב נע שוב, והילד החליט לבדוק…
בצעדים זהירים בתוך העשב הגבוה, אורי הציץ בדמדומי הבוקר, אבל לא ראה כלום. חשב שדימיון, רצה כבר לחזור לחכות, אבל אז שמע אנחה חלשה ומעוררת רחמים.
התכופף, פרש את העשב הגבוה בידיו, ועליו נשפה חתולה מאיימת, אוזניה לחוצות לאחור. עיני החיה הזהירו לשמור מרחק, והנשיפה הביעה איום ברור.
“אוי…” פרץ מאורי בהפתעה. “למה את נושפת?”
הושיט יד, רצה ללטף את החיה המאיימת, אבל החתולה זזה הצידה וזחלה ממנו בצורה מוזרה, הרחק מהיד המושטת.
ברגע הזה האיר הבוקר, ואורי ראה כתמי דם על הפרווה הבהירה של החיה. לנגד עיניו צצה תמונה מהעבר הקרוב – ארבעה מתבגרים התעללו בחתול מפוספס עם אוזן ימין קפואה…
אורי נרעד, מגרש את הזיכרון הכואב. החתולה פצועה, היא צריכה עזרה!
בידיים חשופות אי אפשר לקחת אותה, היא כועסת, ובוודאי כואב לה. הסתכל סביב, לא מצא שום דבר מתאים. הוא לבש מעיל רוח קל, שהגן מקרירות הבוקר.
הפשיל את המעיל, התקרב אל החתולה הנושפת:
“קיס-קיס-קיס! אני רק רוצה לעזור לך… קיס-קיס-קיס!”
בכוחותיה האחרונים זינקה החתולה הצידה, אבל אורי היה זריז יותר. כיסה אותה במעיל, עטף בעדינות ולחץ לחזהו. ואז רץ בכל הכוח הביתה, שכח את החכות…
“סבא, החתולה תהיה בסדר?” שאל הנכד בפעם המאה, מודאג מביט בדלת מטבח הקיץ.
“אל תדאג, ד”ר חנה וטרינרית, ויודעת בפצעים,” ליטף סבא אברהם את ראשו. “בינתיים לך תביא את החכות, כשתחזור תהיה חדשות…”
אורי הנהן ורץ מהר לנחל להביא חכות. הוא כל כך מיהר שכמעט לא הצליח לנשום כשחזר הביתה.
באותו רגע הופיעה בפתח מטבח הקיץ דמותה הרזה של ד”ר חנה. האישה המבוגרת אמרה משהו לסבא אברהם, והוא חייך בשמחה.
“מה איתה?” פרץ מאורי.
“הכל יהיה בסדר,” השיבה ד”ר חנה. “נראה שכלב נשך אותה… טיפלתי בפצעים, עכשיו תטפל בה.”
“אעשה הכל!” קרא אורי, ובעיניו הופיעו דמעות של שמחה והקלה…
באותו ערב הילד לא זז מהחתולה הישנה, הכין לה מיטה מאולתרת מקופסה ושמיכה ישנה. סידר קערות אוכל ומים, פשוט ישב והסתכל איך החתולה ישנה.
“תישן כאן הלילה?” שאל סבא אברהם.
“אפשר?” שאל אורי בתקווה.
“עדיף שניקח אותה הביתה,” הציע סבא.
העבירו את החתולה לחדר שבו ישן אורי, ושמו את הקופסה ליד מיטתו.
במבט מקרוב, צבע הפרווה של החתולה היה בז’ בהיר עם פסים דקים.
אורי התיישב על קצה המיטה, ממשיך להתבונן בחיית המחמד שלו ישנה.
“אני מסתכל עליך, נכד, ותמה,” אמר סבא אברהם מהורהר, יושב על כיסא בפינת החדר. “ואתה לא עצלן, פיקח, אחראי, וטוב לב לא זר לך. אז למה אתה עושה מרד על הספינה?”
אורי הביט בסבא, משך בכתפיים במקום לענות.
“המעשה האחרון שלך עם יומן הכיתה…” חקר סבא. “לא סתם שרפת אותו, נכון?”
“נתתי מילה, ואם נתתי אז צריך לקיים,” מלמל אורי.
הושיט יד, ליטף בעדינות את ראש החתולה הישנה.
“למי נתת מילה?” חשדותיו של סבא אברהם אושרו, כי לא האמין באשמת הנכד.
“במרתף הבית ליד בית הספר גר חתול רחוב שאני מאכיל ומדבר איתו, בדיוק כמו שאתה עם שמשון,” סיפר אורי, מנחיריו יוצאות נשימות. “חלמתי לקחת אותו הביתה, אבל ההורים לא רצו לשמוע… נתתי מילה למטרוסקין שאני תמיד אגן עליו.”
“ומה קרה לחתול הזה?” שאל סבא בקול שקט, עוצר נשימה.
“ילדים מכיתות גבוהות התעללו בו,” קולו של אורי רעד. “ביקשתי שיפסיקו, הם הסכימו בתנאי שאני אשרף את יומן הכיתה…”
“נבלות!” פרץ מהאיש המבוגר. “איפה החתול עכשיו?”
“לקחה אותו אישה כלשהי, אמר לי השוער,” אורי שוב ליטף את החתולה. “הלוואי וידעתי מה שלום מטרוסקין…”
“אתה גיבור!” ליטף סבא את ראשו. “קיימת מילה, זה נכון, אבל למה לא סיפרת להורים?”
“הם לא שאלו,” ענה אורי בפשטות.
חלפו ימים… הפצעים על גופה של שוקולד, כפי שקרא אורי לחתולה, החלימו. החתולה הפסיקה לנשוף ולהסתכל בחשדנות על אנשים.
שוקולד קיבלה את הטיפול של האדם שהציל את חייה. עד מהרה החתולה שהתאוששה והעלתה במשקל עברה לישון במיטה של אורי.
חלומו של הילד התגשם, אבל לעתים קרובות חלם על מטרוסקין המפוספס עם האוזן הקפואה. החתול התחכך ברגליו וגרגר בקול רם כשאורי לקח אותו על ידיו.
“איפה אתה?” שאל אורי בחלום את החתול המפוספס, אבל לא קיבל תשובה.
חלף יולי, ואחריו אוגוסט…
אורי ציפה שההורים יבואו לקחת אותו, אבל במקום זה הכריז סבא שהוא צריך לנסוע לעיר לעניינים. לאחר שסיים את מטלות הבוקר, סבא אברהם השאיר את המשק לנכד ויצא לרכבת.
חזר בערב, עייף אבל מרוצה. שיבח את הנכד על הסדר בעניינים, ובחיוך מסתורי קרא לו להיכנס הביתה, לשם הכניס קופסה גדולה מוקדם יותר.
“בוא הנה, נכד,” הצביע סבא אברהם על הספה. “תראה מי בא איתי מהעיר.”
אורי נכנס לחדר והביט בספה. הילד מצמץ כמה פעמים, מפחד שזה דמיון.
“מטרוסקין!” קרא הילד, לוקח בעדינות את החתול המפוספס עם האוזן הקפואה על ידיו. “סבא, אתה הכי טוב!”
החתול נראה בריא ושמן. אחר כך סיפר סבא לנכד איך התרשם ממעשהו של אורי, והחליט לאתר את החתול המפוספס בעזרת בית הספר של אורי.
התברר שהשוער פנה לעמותה וביקש לקחת את חתול הרחוב, מחשש לחייו.
בתחילת ספטמבר הגיעו הוריו של אורי עם חדשות שהם צריכים לנסוע למשלחת ארוכה, והילד יצטרך לגור אצל סבא עוד זמן מה.
ההורים בקושי זיהו בילד העליז והשמח את המורד לשעבר.
“אבא, עשית נס!” קרא אבא דני.
“תלמדו לשמוע את הילד שלכם,” אמר סבא אברהם בהדרכה.
ומה לגבי אורי? הוא שמח להישאר לגור עם סבא ולא להיפרד ממטרוסקין ומשוקולד.
המורד הפך לבעלים הכי דואג ואחראי של חיות המחמד שלו.
מאת: אילונה שוונדר
מקור: [לא צוין]בלילה ההוא, אחרי שכיבה את שני החתולים במיטתו — שוקולד מצד אחד ומטרוסקין מצד שני — הביט אורי בתקרה והרגיש לראשונה מזה זמן רב ששקט אמיתי שורה עליו. לא היה צריך להסביר לאף אחד למה שרף יומן, כי הסבא הבין. והוא עצמו הבין עכשיו: מילה שנתת לחבר — אפילו לחבר עם אוזן קפואה — שווה יותר מכל כיתה או עונש. החתול המפוספס גרגר בחלומו, ושוקולד ליקקה את ידו של הילד. אורי חייך, עצם עיניים, ונשבע בשקט שוב — הפעם לא רק לחתול, אלא לעצמו: תמיד יגן על מי שצריך, גם אם העולם לא מבין.
