— ביטלתי את הטכנאי ואת משלוח הצינורות. תשבי בסוף השבוע בלי מים — ותביני מי הגבר בבית הזה.
יונתן זרק לי את זה בגב בטון של אדון קשוח ששם עבדיו על מנת מים מתוקים.
— בסוף השבוע אני נוסע לאמא. אנוח מהבקשות האינסופיות שלך. תנסי פעם אחת לפתור בעיות גבריות בעצמך. שהחיים ילמדו אותך להעריך את מי שסוחב את הבית הזה על הכתפיים.
הוא עמד במסדרון עם תיק נסיעות ארוז, חזהו בולט כאילו מסתתר מתחת לג’קט עיטור על הצלת הגלקסיה.
יונתן שנים הגיש כל נורה שהבריג כהישג לאומי, וכל קבלה מחנות חומרי בניין כתעודת גבורה.
עכשיו הוא חיכה שאניף ידיים ואתלה על הרגל שלו, מתחננת שלא יעזוב אותי לגורלה של מערכת המים התקולה בבית הכפרי.
שתקתי, העברתי מבט מהנעליים המבריקות שלו אל הכלוב שבפינת החדר.
שם, על המוט, ניקה נוצות פיני — תוכי אפריקאי גדול, התובע הנוצץ האישי שלי עם זיכרון פנומנלי לכל טיפשות של אחרים.
פיני הביט ביונתן בעין צהובה ועגולה, והשמיע קריאה משמעותית.
— שתהיה לך דרך צלחה, יונתן, עניתי בשלווה. — שינוי פעילות — המנוחה הכי טובה.
חיוניות גברית — סחורה שמתקלקלת מהר: מספיק פעם אחת להסתדר בלעדיה, והיא הופכת לעוד חוסר כשירות מקצועית.
אבל יונתן עוד לא ידע את זה. הוא נחר בקול רם, טרק את דלת הכניסה כך שטיח מהתקרה נשר, ונסע אל השקיעה לאמא שלו, שרה.
כשצעדיו דעכו במדרגות, הדלקתי את המחשב.
ההזמנה לתיקון נרשמה על המספר שלו, אבל התשלום היה אמור לצאת מהחשבון המשותף.
בהיסטוריית החיפוש במחשב שבעלי, בפרץ דרמטי של עזיבה שכח לכבות, הייתה תלויה חשבונית מבוטלת למשאבה חדשה, צינורות ואביזרים.
ולצדה — דף פתוח של התכתבות.
נעצתי עיניים במסך, והחיוך הקל שלי התחלף מהר לזעם קר.
בהתכתבות עם חבר-ספק הייתה הודעה קצרה מבעלי: “שנועה תשב יומיים בלי מים, אחר כך תסכים לכל מחיר”.
יונתן לא רק רצה להשאיר אותי בלי מים בסוף השבוע, ואז לחזור בניצחון כמושיע על סוס לבן.
הוא הזמין חומרי בניין במשרד של חבר מבית הספר פי שלושה ממחיר השוק.
כלומר, “ראש המשפחה” הזה תכנן לא רק לערוך לי טקס השפלה של חוסר אונים, אלא גם לגנוב מהתקציב המשפחתי אלף ושמונה מאות שקל על מה שבשוק הקרוב עלה לכל היותר שש מאות.
הרחמים על בעלי התאדו לגמרי. התחיל חשבון פשוט.
בשעתיים מצאתי ספק ישיר דרך בסיס סיטונאי. בשלוש דקות סיכמתי על משלוח לשבת בבוקר.
עוד רבע שעה לקח למצוא בפורום המקומי טכנאי מוכשר, דוד שמעון, שהסכים להתקין הכל תמורת מחיר סביר, לא הסכומים האסטרונומיים שבעלי נהג לרשום כ”מורכבות העבודה הגברית”.
סוף השבוע בבית הכפרי עבר לא רק ביעילות, אלא בהנאה צינית מיוחדת.
בשבת דוד שמעון הביא הכל לפי הרשימה, התקין משאבה חדשה, הלחים את חיבורי הפלסטיק, החליף אביזרים והפעיל את המערכת.
את המשאבה הישנה, שלכאורה לא ניתנת לתיקון, הוא פירק מיד מולי, מצא סיבה זניחה לתקלה (מגע שהיה רופף) ולקח אותה לחלקי חילוף, ושילם לי מאתיים שקל.
ביום ראשון בחמש אחר הצהריים הבית הכפרי הריח מדשאה טרייה.
המשאבה החדשה שאבה מים בהתלהבות של פועל צעיר, ואני ישבתי על המרפסת, פורשת לפניי קבלות, תעודות אחריות וחשבוניות.
התמונה הייתה מושלמת. חיכיתי לאורחים.
השער חרק בדיוק בשש. בשביל הופיעו שניים.
מלפנים, כמו ועדת בדיקה באזור אסון, צעדה החמות. מאחוריה, באוויר של עבד נלאה, נגרר יונתן.
הם כנראה ציפו לראות חורבן, ערוגות יבשות ואותי מתעוותת בהיסטריה עם מפתח צינורות ביד.
— נו, נועה? התחילה שרה עוד לפני שהגיעה למרפסת. קולה נטף רעל מתוק ודביק. — הבנת עכשיו שגבר בבית זה הראש? אישה בלי בעל, כמו שאומרים, תתבלבל במסמר הראשון! יונתן כל כך דאג, כל כך דאג, כל סוף השבוע לא מצא מקום…
באותו רגע מחלון הסלון הפתוח, שבו עמד הכלוב שהועבר לקיץ, נשמעה קריאה חורקת ועליזה של פיני:
— הראש נסע! המים באו! הראש נסע!
החמות נשתתה, כמו זמרת ששכחה את הפלייבוק.
יונתן מתח צוואר ובהה בברז החדש שעל קיר הבית, שממנו, נוצצים בשמש, טפטפו מים בעליזות.
משפחה היא סירה, שבה אחד חותר בשקט, והשני מבקר בקול רם את קצב המים, באמונה כנה שהוא הקפטן.
— מה אתם, שרה, אפילו לא קמתי מהכיסא. — שום בלבול. כנסו, שבו. מים יש, צינורות הוחלפו, לחץ מצוין.
— איך… הוחלפו? בעלי מצמץ. — מי עשה? את לא מבינה בזה כלום! רימו אותך במאה אחוז!
פיני, שחש בקהל אסיר תודה, התקרב לסורגים, הניד ראש והוציא את הנאום הבא, כשהעתיק את האינטונציה של יונתן עד לפרט הקטן של התפארות:
— בעצמה תזחל! בלעדיי תלך לאיבוד! שתרגיש! שתרגיש! גיבור הספה!
יונתן החוויר. החמות הסתובבה מבולבלת אל החלון:
— יונתן, מה הציפור שלך מקשקשת?
— הוא שמע יותר מדי טלוויזיה, ניסה יונתן להתנצל בצורה עלובה, נסוג לשער.
החשיבות המנופחת שלו התאדתה לנגד עיניי, מפנה מקום לפאניקה גלויה.
אבל את התובע הנוצץ אי אפשר היה לעצור.
— תגיד לאמא! תגיד לאמא! נועה לא תוכל! סיים פיני, והשמיע אחר כך צחקוק גרגרני ומגעיל, שבו ללא טעות זוהה הצחוק של יונתן אחרי בקבוק בירה.
על המרפסת נעשה כל כך שקט, שאפשר היה לשמוע את זמזום הדבורה מעל הערוגה.
פניה של שרה הסמיקו באדום עמוק. לבסוף הבינה את עומק התסריט של בנה: הוא לא “דאג”, הוא ארגן חבלה מכוונת כדי להתחזות על חשבוני בנוכחותה.
— ועכשיו לגבי מי רימה את מי, לקחתי מהשולחן את הניירות, ובתנועה חלקה דחפתי אותם לקצה השולחן, קרוב לבעלי המצומק.
— הנה ההצעת מחיר שביטלת. אלף ושמונה מאות שקל על חומרים מהחבר שלך. והנה הקבלות שלי. שש מאות שקל על הכל כולל משלוח. פלוס מאתיים שקל מדוד שמעון על המשאבה ה”מתה” שלך.
עשיתי הפסקה, מביטה איך בעלי מסתיר עיניים.
— ובסך הכול, יונתן: העזרה היקרה שלך הייתה עולה לתקציב שלנו שלוש מאות שקל הפסד נטו.
יונתן הביט במספרים בעיניים זכוכיתיות. הוא נפנף בשפתיים בחוסר אונים, אבל מילים לא יצאו.
— יונתן… אז אתה רצית לקחת מנועה דרך החבר שלך פי שלוש? שאלה שרה בקול שקט.
היא כל כך אהבה את המילה “גבר”, שפעם ראשונה הערב לא מצאה איפה לשים אותה.
כשאיבדה את הקלף המרכזי שלה — הבן הגאון — קמטה החמות את שפתיה עד שהפכו לפי תרנגולת, והסיטה מבט. להגן על גבר שנתפס בטיפשות כזו של התפארות ובזבוז, לא התאים לתמונת העולם שלה.
קמתי, נשענתי על השולחן בידייים, והבטתי לבעלי ישר בעיניים.
אחר כך אספתי את הניירות מהשולחן והכנסתי את הקבלות שלי לתיקיית פלסטיק שקופה יחד עם ההצעת מחיר המבוטלת.
— זה עכשיו יישמר בתיקייה “החלטות גבריות”. להיסטוריה. כדי שבפעם הבאה שתרצה ללמד אותי על החיים, יהיה לנו מיד ספר לימוד.
בעלי פתח פה, אבל עצרתי אותו בתנועת יד.
— התקציב המשפחתי כבר לא מאכיל את החברים שלך. שום הצעת מחיר, שום טכנאי, שום החלטה גברית בלי הסכמתי. אתה רוצה להיות ראש הבית? קודם כל תהיה מועיל, לא מזיק. ובינתיים אתה מייצר רק מילים ריקות וגירעון כספי — תעשה מה שאני אומרת.
הסתובבתי ונכנסתי הביתה. מאחורי לא נשמעו מחאות, ולא הרצאות רגילות על תפקיד האישה. רק נשימה כבדה ומושפלת.
כשכבר אחזתי בידית הדלת, מהחלון שוב נשמעה קריאה שמחה של פיני, ששמה נקודה סופית ושמנה בסיפור הזה:
— גיבור הספה! תראה קבלה! תראה קבלה!
