“אני צריכה גבר לסופי שבוע, לא לחיים. כבר הסתדרתי יותר מדי טוב.” העמדה הכנה של אישה בת 52
“הגיע הזמן שנגור ביחד.” “למה?” “איך למה? אנחנו מבוגרים.” “בדיוק בגלל זה אני לא מבינה – למה.”
אם לפני שלושים שנה מישהו היה אומר לי שבגיל חמישים ושתיים אני ארחיק גברים שמנסים בעקשנות לעבור לגור אצלי, הייתי חושבת שהחיים השתגעו לגמרי. בצעירות הכול היה הפוך. אז גברים פחדו ממחויבות, מחיי יום-יום ומשיחות על העתיד. עכשיו קורה משהו מדהים. מרגע שגבר מבלה איתי חודש-חודשיים, פתאום עולה אצלו הרעיון המוזר: לאחד מקררים, תקציבים, דירות, בעיות, גרביים מלוכלכים ושאר שמחות החיים המשותפים. והכי מעניין זה אפילו לא זה. הכי מעניין – שאף אחד מהם לא הצליח להסביר בצורה ברורה למה זה נחוץ לי אישית.
שמי שירה, בת חמישים ושתיים. גרושה כבר חמש עשרה שנה. יש לי בת בוגרת, דירה משלי, עבודה, חברות, חופש פעמיים בשנה, וחיים שקטים בצורה מפתיעה. בערבים אני יכולה לאכול גלידה ישר מהקרטון ולראות סדרות עד שתיים בלילה. בסופי שבוע אני יכולה לישון עד הצהריים. אני יכולה להשאיר ספל על השולחן בלי לקבל הרצאה על בלגן. אני יכולה לא לבשל חמין אם בא לי לא לבשל חמין. והכי חשוב – אף אחד לא עומד מעלי ושואל: “מה יש לנו היום לארוחת ערב?”
הבעיה היא שגברים תופסים את העצמאות שלי בתור אי-הבנה זמנית שצריך לתקן בדחיפות באמצעות נוכחותם. קודם הם מתפעלים. אומרים איך אני עצמאית, מעניינת, מסתפקת בעצמי. אבל אחרי כמה שבועות מתברר שההתפעלות שלהם הייתה עם מטרה נסתרת. הם באמת קיוו שיום אחד כל העצמאות הזאת תתחיל לעבוד בשבילם.
פעמון האזעקה הראשון צלצל עם יואב. יואב היה בן חמישים ושמונה, נראה נאה, דיבר דברים חכמים על טיולים, ואפילו ידע להשתמש במפיות במסעדה – מה שאחרי גיל חמישים אפשר כבר להחשיב ליתרון רציני. יצאנו בערך חודש. הכול היה טוב. סרטים, טיולים, בתי קפה, נסיעות מחוץ לעיר. ואז ערב אחד הוא אמר משפט שגרם לי להניח את כוס הקפה בחזרה על הצלוחית.
“תקשיבי, את יכולה לבוא אליי אחרי העבודה?”
“למה?”
“נו, להכין משהו.”
אפילו שאלתי שוב.
“מה להכין?”
“ארוחת ערב.”
כפי שהתברר, ליואב נמאס לחיות לבד. לא, לא נפשית. פיזית. הדכא אותו המקרר שלא התמלא מעצמו. אכזבה אותו הכיריים שלא בישלו חמין בלי עזרה חיצונית. הדאיגה אותו מכונת הכביסה שאיכשהו דרשה השתתפות אנושית. באיזשהו שלב הבנתי שהגבר רואה זוגיות בתור סוג של מיקור חוץ של שירותי בית.
“יואב, למה אתה לא מבשל לעצמך?”
הוא הסתכל עלי כאילו הצעתי לו לבצע ניתוח לב בעצמו.
“נו, את אישה.”
טיעון מדהים. קצר. תמציתי. סוגר מיד את כל השאלות. במיוחד אם לא חושבים.
אחרי יואב היה יוסי. יוסי היה בן חמישים וחמש. יוסי אהב להתלונן על נשים חמדניות. זה היה התחביב האהוב עליו. כל נושא שיחה אחרי שבע דקות התגלגל לסיפור על איך ניסו לנצל אותו בשביל כסף. זה נשמע מצחיק במיוחד ממישהו שנהג במכונית ישנה מכמה סטודנטים וספר מטבעות קטנים לפני הקופה בסופר.
בדייט השישי יוסי החליט להזמין אותי הביתה.
“בואי בשבת.”
“בסדר.”
“רק תקני בדרך מצרכים.”
“איזה?”
“נו, לארוחת ערב.”
“אתה רוצה שאני אביא מצרכים?”
“כן.”
“ואתה תעשה מה?”
“אני אפגוש אותך.”
אני עדיין חושבת שהאיש הזה היה גאון לא מוערך. כי להמציא דייט שבו האישה קונה מצרכים, מביאה אותם, מבשלת ארוחת ערב, ואז עוד מודה על ההזמנה – זה לא כל אחד יכול.
“יוסי, מה עם הכסף למצרכים?”
“למה?”
“איך למה?”
“יש לך עבודה, לא?”
כאן הבנתי את המילה “חמדנות” הוא משתמש רק כלפי אנשים אחרים.
אחרי סיפורים כאלה התחלתי לשים לב לדפוס. גברים אהבו את הדירה שלי. הם אהבו את הסדר בה. הם אהבו שתמיד יש לי אוכל, מגבות נקיות, סדינים טריים ואינסטלציה תקינה. הם אהבו את החיים שלי. אבל איכשהו רובם היו משוכנעים שאחרי תחילת הקשר אני צריכה להרחיב את השירות הזה ולהתחיל לשרת גם אותם.
המצחיק מכולם היה מיכאל. מיכאל דיבר מהר מאוד על מגורים משותפים. ועשה את זה בהתלהבות של אדם שרק מצא דרך להפחית משמעותית את ההוצאות.
“תארי לך כמה משתלם לגור ביחד.”
כשגבר מתחיל שיחה במילה “משתלם”, נשים בגיל שלי כבר רוצות לשלוף מחשבון.
“באיזה מובן?”
“מקרר אחד. אינטרנט אחד. חשבון ארנונה אחד.”
“למי משתלם?”
“לנו.”
חייכתי.
“מיכאל, איפה אתה גר עכשיו?”
“בדירה שכורה.”
“ואני?”
“בדירה שלך.”
כאן החשבון הפך לפתע למעניין מאוד.
“כלומר, אתה תפסיק לשלם שכירות, תעבור אליי, תפחית הוצאות ותהיה מאושר?”
“נו, כן.”
“ואיפה התועלת שלי?”
אחרי השאלה הזאת הגבר השתתק. לדקותיים. היה אפשר לראות איך בתוכו מתנהל תהליך חשיבה מורכב. כל כך מורכב, שלא קיבלתי תשובה בסוף.
המצחיק מכול קרה עם שלמה. הוא היה בן שישים ואחת. אדם מאוד נחמד. מאוד מנומס. מאוד עייף מבדידות.
“קשה לי לבד.”
הנהנתי בהבנה.
“לי קל.”
הוא אפילו התבלבל.
כי גברים מצפים בדרך כלל לתגובה אחרת. הם מצפים לחמלה. לסולידריות. לגעגוע משותף להיעדר בן זוג. אבל כשאישה רגועה מודיעה לה שטוב לה לבד, המערכת קורסת.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה המרכזית, שמעצבנת גברים רבים.
אני באמת צריכה גבר.
אבל לא כדי לכבס את החולצות שלו.
לא כדי לגהץ את המכנסיים.
לא כדי לבשל מרקים בימי ראשון.
לא כדי לחפש את הגרביים שלו מתחת לספה.
לא כדי להקשיב לסיפורים על למה הוא לא יכול לקבוע תור לרופא בעצמו.
אני צריכה גבר בשביל שיחה. בשביל טיולים. בשביל הליכות. בשביל תיאטרון. בשביל נסיעות. בשביל ערב נעים. בשביל קרבה. בשביל רגשות. בשביל שמחה. אבל לא בשביל רישום במטבח שלי.
גברים נעלבים מאוד מעמדה כזאת. קראו לי אגואיסטית. קראו לי מפונקת. קראו לי עצמאית מדי. אמרו שאני לא יודעת לבנות קשר. אבל איכשהו אף אחד לא הצליח להסביר למה קשר חייב להיות עבודה נוספת לאישה. למה גבר מקבל בת זוג, שותפה לשיחה, מאהבת, עקרת בית וטבחית באדם אחד – ואישה אמורה לראות בפרס את עצם נוכחותו.
לפעמים נדמה לי שהרבה גברים פשוט לא הספיקו לשים לב איך העולם השתנה. הם עדיין חיים לפי כללים שעבדו לפני שלושים שנה. אז לאישה באמת היה קל יותר להסכים לנישואים לא נוחים מאשר לחיות לבד. עכשיו הכול שונה. להרבה נשים בגילי יש עבודה, דירה, חברים, ילדים גדלו, הלוואות סולקו, החיים מסודרים. וכשמופיע גבר, עולה שאלה פשוטה מאוד: האם החיים שלי ישתפרו?
אם התשובה “לא”, אז למה לי את זה?
לכן כן, אני אומרת ביושר. אני צריכה גבר לסופי שבוע. לחיים, אני כבר הסתדרתי יותר מדי טוב. ויודעים מה הדבר הכי מדהים? בכל פעם אחרי המשפט הזה גברים איכשהו נעלבים. אף על פי שאם חושבים על זה, זה המחמאה הכי כנה שאפשר לתת למערכת יחסים. כי אני רוצה לראות אדם לצדי לא בגלל שבלעדיו אני לא אסתדר, אלא בגלל שטוב לי איתו.
ולגור ביחד בשביל שמישהו יקבל טבחית חינם, מנקה ומנהלת של החיים שלו? סליחה. את המשרה הזאת סגרתי לפני חמש עשרה שנה ואני לא מתכוונת לפתוח אותה מחדש.
ניתוח של פסיכולוגית
אחרי גיל חמישים, נשים רבות מוצאות עצמן לראשונה במצב שבו זוגיות מפסיקה להיות הכרח והופכת לבחירה. יש להן כבר דיור, הכנסה, קשרים חברתיים וניסיון מקשרים קודמים. לכן השאלה המרכזית משתנה מ”איך לא להישאר לבד?” ל”האם החיים שלי ישתפרו לצד האדם הזה?”
הקונפליקט נוצר כי חלק מהגברים עדיין תופסים מגורים משותפים כחילוף טבעי: הגבר נותן את נוכחותו, האישה נותנת טיפול ובית. אבל נשים מודרניות מעריכות יותר ויותר את הרווחים וההוצאות האמיתיים. אם הקשר דורש יותר משאבים ממה שהוא מביא שמחה, המוטיבציה למגורים משותפים יורדת בחדות.
המסקנה העיקרית פשוטה: זוגיות בוגרת כיום נבנית פחות מתוך צורך הדדי ויותר מתוך נוחות הדדית. ואם אדם אחד מקבל נוחות והשני מקבל עומס נוסף, איחוד כזה רק לעיתים רחוקות יהיה לאורך זמן.
