“אני צריכה גבר לסופי שבוע, לא לחיים – כבר הסתדרתי יותר מדי טוב” – העמדה הכנה של אישה בת 52
“הגיע הזמן שנגור ביחד.” “למה?” “איך למה? אנחנו אנשים בוגרים.” “בדיוק בגלל זה אני לא מבינה – למה.” אילו אמרו לי בגיל שלושים שבחמישים ושתיים אני אידרש להדוף גברים שמנסים בעקשנות לעבור לגור איתי, הייתי חושבת שהחיים לגמרי השתגעו. בצעירות היה הפוך. אז גברים פחדו ממחויבויות, מחיי משותפים ומשיחות על העתיד. עכשיו קורה משהו מופלא. ברגע שגבר מבלה איתי חודש-חודשיים, פתאום עולה לו רעיון מוזר: לאחד מקררים, תקציבים, דירות, בעיות, גרביים מלוכלכות ושאר שמחות המגורים המשותפים. והכי מעניין זה אפילו לא זה. הכי מעניין – אף אחד מהם לא הצליח להסביר בצורה ברורה למה זה נחוץ לי אישית.
קוראים לי מיכל, אני בת חמישים ושתיים. גרושה כבר חמש עשרה שנים. יש לי בת בוגרת, דירה משלי, עבודה, חברות, חופשה פעמיים בשנה וחיים רגועים עד כדי פלא. בערבים אני יכולה לאכול גלידה ישר מהקרטון ולצפות בסדרות עד שתיים בלילה. בסופי שבוע אני יכולה לישון עד הצהריים. יכולה להשאיר כוס על השולחן ולא לשמוע הרצאה על אי-סדר. יכולה לא לבשל חמין אם בא לי לא לבשל חמין. והכי חשוב – אף אחד לא עומד מעל הראש עם השאלה: “מה יש לנו לארוחת ערב?”
הבעיה שגברים איכשהו תופסים את העצמאות שלי כאי-הבנה זמנית שצריך לתקן בדחיפות עם נוכחותם. בהתחלה הם מתפעלים. אומרים איזה עצמאית, מעניינת, מסתפקת בעצמי אני. ואז עוברים שבועות ספורים ומסתבר שההתפעלות שלהם הייתה עם מטרה נסתרת. הם קיוו באמת שכל העצמאות הזאת תתחיל יום אחד לעבוד לטובתם.
האזעקה הראשונה צלצלה עם אורי. אורי היה בן חמישים ושמונה, נראה בסדר, סיפר דברים חכמים על טיולים ואפילו ידע להשתמש במפיות במסעדה, שאחרי גיל חמישים כבר אפשר לראות כמעלה רצינית. נפגשנו בערך חודש. הכל היה בסדר. סרטים, טיולים, בתי קפה, נסיעות מחוץ לעיר. ואז ערב אחד הוא אמר משפט שגרם לי להניח את כוס הקפה בחזרה על הצלוחית.
“תקשיבי, את יכולה לבוא אליי אחרי העבודה?”
“למה?”
“נו, להכין משהו.”
אפילו שאלתי שוב.
“להכין מה?”
“ארוחת ערב.”
כפי שהתברר, אורי נמאס לחיות לבד. לא, לא נפשית. פיזית. המדכא אותו היה המקרר שלא מתמלא מעצמו. העציב אותו הכיריים שלא מבשלים חמין בלי עזרה מבחוץ. הדאיגה אותו מכונת הכביסה שדרשה איכשהו השתתפות אנושית. בשלב מסוים הבנתי שהגבר באמת רואה במערכת יחסים סוג של מיקור חוץ של שירותי בית.
“אורי, ולמה אתה לא מבשל בעצמך?”
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו לבצע ניתוח לב בעצמו.
“נו, את אישה.”
טיעון מופלא. קצר. תמציתי. סוגר מיד את כל השאלות. במיוחד אם לא חושבים.
אחרי אורי היה יואב. יואב היה בן חמישים וחמש. יואב אהב להתלונן על נשים חומרניות. זה היה התחביב האהוב עליו. כל נושא שיחה אחרי שבע דקות התגלגל לסיפור על איך ניסו לנצל אותו בשביל כסף. מצחיק במיוחד זה נשמע ממישהו שנסע במכונית מבוגרת מכמה סטודנטים וספר מטבעות לפני הקופה בסופר.
בדייט השישי יואב החליט להזמין אותי הביתה.
“בואי בשבת.”
“בסדר.”
“רק תקני בדרך אוכל.”
“איזה?”
“נו, לארוחת ערב.”
“אתה רוצה שאני אביא אוכל?”
“כן.”
“ואתה, מה תעשה?”
“אני אקבל אותך.”
אני עד היום חושבת שהאדם הזה היה גאון לא מוערך. כי להמציא דייט שבו האישה קונה אוכל, מביאה אותו, מבשלת ארוחת ערב ואחר כך עוד מודה על ההזמנה – מסוגל לא כל אחד.
“יואב, וכסף על האוכל?”
“בשביל מה?”
“איך?”
“יש לך עבודה.”
כאן הבנתי שהוא משתמש במילה “חומרנות” אך ורק לגבי אנשים אחרים.
אחרי סיפורים כאלה התחלתי להבחין בדפוס. גברים אהבו את הדירה שלי. אהבו את הסדר בה. אהבו שתמיד יש לי אוכל, מגבות נקיות, סדינים טריים ואינסטלציה תקינה. אהבו את החיים שלי. אבל משום מה רובם היו בטוחים שאחרי תחילת הקשר אני אמור להרחיב את השירות הזה ולהתחיל לשרת גם אותם.
הכי מצחיק היה רן. רן דיבר מהר מאוד על מגורים משותפים. ועשה זאת בהתלהבות של מישהו שמצא הרגע דרך לקצץ משמעותית בהוצאות.
“תראי כמה משתלם לגור ביחד.”
כשגבר מתחיל שיחה במילה “משתלם”, נשים בגילי כבר רוצות להוציא מחשבון.
“באיזה מובן?”
“מקרר אחד. אינטרנט אחד. חשבון ועד אחד.”
“למי משתלם?”
“לנו.”
חייכתי.
“רן, איפה אתה גר עכשיו?”
“בדירה שכורה.”
“ואני?”
“בדירה שלך.”
פה החשבון הפך פתאום למעניין מאוד.
“כלומר אתה תפסיק לשלם שכירות, תעבור אליי, תקצץ בהוצאות ותשמח?”
“נו, כן.”
“ואיפה התועלת שלי?”
אחרי השאלה הזאת הגבר השתתק. בערך שתי דקות. היה נראה שבפנים מתרחש תהליך מחשבתי מורכב. כל כך מורכב, שבסופו לא קיבלתי תשובה.
הכי מצחיק קרה עם דוד. הוא היה בן שישים ואחת. איש מאוד מכובד. מאוד מנומס. מאוד עייף מבדידות.
“קשה לי לבד.”
הנהנתי בהבנה.
“ולי קל.”
הוא אפילו התבלבל.
כי גברים מצפים בדרך כלל לתגובה אחרת. הם מצפים לחמלה. לסולידריות. לעצב משותף על היעדר בן זוג. אבל כשאישה אומרת בשלווה שטוב לה לבד, המערכת קורסת.
ופה אנחנו מגיעים לשאלה המרכזית שמעצבנת גברים רבים.
אני באמת צריכה גבר.
אבל לא כדי לכבס את החולצות שלו.
לא כדי לגהץ את המכנסיים.
לא כדי לבשל מרקים בימי ראשון.
לא כדי לחפש את הגרביים שלו מתחת לספה.
לא כדי להקשיב לסיפורים על למה הוא לא יכול לקבוע תור לרופא בעצמו.
אני צריכה גבר לשיחה. לטיולים. להליכות. לתיאטרון. לנסיעות. לערב טוב. לקרבה. לרגשות. לשמחה. אבל לא לרישום במטבח שלי.
גברים מאוד נפגעים מעמדה כזו. קראו לי אגואיסטית. קראו לי מקולקלת. קראו לי עצמאית מדי. אמרו שאני לא יודעת לבנות מערכות יחסים. אבל משום מה אף אחד לא הצליח להסביר למה מערכת יחסים חייבת להיות עבודה נוספת לאישה. למה הגבר מקבל בן לוויה, שיח, מאהבת, עקרת בית וטבחית באחת, והאישה צריכה לראות בשכר את עצם נוכחותו.
לפעמים נדמה לי שגברים רבים פשוט לא הספיקו לשים לב איך העולם השתנה. הם עדיין חיים לפי חוקים שעבדו לפני שלושים שנה. אז באמת היה לאישה יותר קל להסכים לנישואים לא נוחים מאשר לחיות לבד. עכשיו הכל אחרת. להרבה נשים בגילי יש עבודה, דיור, חברים, ילדים גדלו, משכנתאות נפרעו, החיים מסודרים. וכשמופיע גבר, עולה שאלה מאוד פשוטה: האם החיים שלי יהיו טובים יותר?
אם התשובה “לא”, אז למה לי את זה?
לכן כן, אני אומרת בכנות. אני צריכה גבר לסופי שבוע. לחיים אני כבר מסודרת יותר מדי טוב. ויודעים מה הכי מדהים? בכל פעם אחרי המשפט הזה הגברים איכשהו נפגעים. למרות שאם חושבים על זה, זה המחמאה הכנה ביותר שאפשר לתת למערכת יחסים. כי אני רוצה לראות אדם לידי לא כי בלי זה אני לא אסתדר, אלא כי טוב לי איתו.
ולגור ביחד רק כדי שמישהו יקבל טבחית חינם, מנקה ומנהלת חיים משלו? סליחה. את המשרה הזאת סגרתי לפני חמש עשרה שנה ואין לי כוונה לפתוח מחדש.
ניתוח פסיכולוגי
אחרי גיל 50 נשים רבות מוצאות את עצמן לראשונה במצב שבו מערכת יחסים חדלה להיות הכרח והופכת לבחירה. יש להן כבר דיור, הכנסה, קשרים חברתיים וניסיון מנישואים קודמים. לכן השאלה המרכזית משתנה מ”איך לא להישאר לבד?” ל”האם החיים שלי ישתפרו ליד האדם הזה?”.
קונפליקט נוצר כי חלק מהגברים עדיין תופסים מגורים משותפים כהחלפה טבעית: הגבר נותן את נוכחותו, האישה – טיפול ומשק בית. אבל נשים מודרניות מעריכות יותר ויותר רווחים והפסדים אמיתיים. אם מערכת יחסים דורשת יותר משאבים ממה שהיא מביאה שמחה, המוטיבציה למגורים משותפים יורדת בחדות.
המסקנה העיקרית פשוטה: מערכות יחסים בוגרות היום בנויות יותר ויותר לא על צורך הדדי אלא על נוחות הדדית. ואם אדם אחד מקבל נוחות והשני – עומס נוסף, איחוד כזה רק לעתים נדירות מחזיק מעמד.
