גבריאל היה בטוח: השיפוץ חשוב יותר, הילד יתגבר. את הכלב לקחו לכלבייה, למרות התחנונים של הילד. אבל אחרי אחד עשר יום, מיכל נכנסה לחדר הבן ומצאה ציור שאחריו הכל התהפך.
השקית עמדה ליד דלת הכניסה. שתי שקיות, אם לדייק: באחת קערות, בשנייה שאריות אוכל וכדור גומי שזאב גרר בדירה מאז שלמד ללכת.
אריאל ראה אותן לפני שהסיר את הסניקרס.
זאב נגח באפו בברך של הילד וכישכש בזנב כל כך חזק, שפגע בשקית. הקערה בפנים צקצקה. הפרווה האדמונית הריחה מחצר, מעלי סתיו וממשהו חם, כלבי בלבד, שגרם לאריאל תמיד להידפק משהו מתחת לצלעות. הוא כרע על ברכיו, חיבק את הכלב בשתי ידיו. זאב נרגע, נצמד בצידו לחולצה המשובצת והניח את חוטמו על כתף הילד.
הרגל האחורית השמאלית התקפלה בחוסר נוחות. הכלב צלע עליה מאז שהיה גור, ואריאל התרגל לתמוך בו בצד כשהוא מתיישב.
במטבח שרק הקומקום. מיכל עמדה ליד הכיריים, סובבה את טבעת הנישואין על הקמיצה. מהר, בתנועה רגילה, כמו שעשתה תמיד כשרצתה לומר משהו אבל לא מצאה מילים. האב ישב ליד השולחן, גב זקוף, ידיים שלובות לפניו. כוס הקפה עמדה בדיוק במרכז הצלוחית.
“אמא, זה בשביל מה?”
מיכל לא הסתובבה. אצבעותיה על הטבעת האיצו.
“אבא, למה השקיות ליד הדלת?”
גבריאל גמע את הקפה בלגימה אחת. הניח את הכוס על הצלוחית כל כך מדויק, שאפילו לא צקצק.
“אריאל, החלטנו. את הכלב ניקח היום.”
“לאן?”
“לכלבייה. תנאים טובים, בדקתי. מכלאות מחוממות, מאכילים בסדר.”
הילד הביט באמו. היא הסתכלה מהחלון, שם החוץ השמים האפורים של נובמבר לחצו על הגגות. הטבעת המשיכה להסתובב.
“אמא?”
הקומקום נכבה, הפסיק לשרוק. נשמע איך זאב נושם במסדרון.
“אמא, תגידי לו.”
מיכל יישרה את המגבת על הוו. הסירה, תלתה מחדש, למרות שהייתה ישרה.
“אבא צודק, אריאלי. אנחנו צריכים לעשות שיפוץ. לכלב פה יהיה…”
“זאב! קוראים לו זאב!”
“לזאב פה יהיה קשה. צבע, אבק, כלים על הרצפה. עלול להיות לו רע.”
היא דיברה בקול שטוח, וכל מילה נשמעה כאילו לא נאמרה בפעם הראשונה. כאילו הם ואבא חזרו על זה אתמול בערב בזמן שאריאל ישן.
הילד אחז בשולי הכיסא. פרקי אצבעותיו הלבינו.
“אני אצא איתו שלוש פעמים ביום. אשב איתו בחדר שלי. הוא לא יפריע. בבקשה.”
גבריאל קם. הכיסא נסוג בחריקה קצרה על הלינוליאום.
“אמרתי, ככה זה. עוד חצי שעה יוצאים.”
“בבקשה. בבקשה, אל תיקחו.”
הקול נעשה דק. אפילו לא ילדי, אלא שקוף, כאילו המילים עברו דרך הילד בלי להיתפס. זאב גירד בציפורניו על האריחים, צלע למטבח והתיישב לידו, נשען על צידו ברגלו של אריאל. הניח חוטם על ברכו.
וקפא. עיני הכלב היו חומות, עם נקודות אדמדמות, והביטו מלמטה למעלה בשלווה. הוא לא הבין. בטח בכולם בבית הזה.
מיכל עצמה עיניים. לשנייה, אולי לשתיים. אחר כך פקחה ושלחה יד לכיס למפתחות הרכב.
אריאל לבש מעיל.
“אריאל, עדיף שתישאר בבית. לא צריך שתיסע לשם.”
“לא, אני נוסע!” – אריאל כמעט בכה.
במכונית הריח בנזין ובפלסטיק מחומם. השמש לא יצאה, והעיר מאחורי החלון נראתה מצוירת בעיפרון אפור על נייר רטוב. זאב שכב על המושב האחורי, חוטמו על ברכי אריאל. הילד לא בכה. ישב זקוף, ליטף את הראש האדמוני, ואצבעותיו נעות לאט, בדיוק, כאילו זוכרות כל גבשושית, כל תלתל פרווה.
גבריאל הביט פעם אחת במראה האחורית. הסיט מבט במהירות.
מיכל נהגה וחשבה על הטפט במסדרון. על הרולרים, על הצבע “שנהב” שבחרו בשבת בחנות לחומרי בניין. בעוד חודש הדירה תהיה מוארת. נקייה. בלי פרווה על הספה, בלי נקישות ציפורניים בבוקר.
הכלבייה הייתה בפאתי העיר, מאחורי מוסכים. בניין אפור עם דלת ברזל, שמאחוריה הריח מאקונומיקה, בטון רטוב ומשהו חמוץ, סמיך, שגרם לרצון לנשום דרך הפה. מעומק נשמע נביחות. לא חזק, לא כועס. נוגה, כאילו מישהו קרא וכבר לא האמין שישמעו.
אישה בסינר ירוק יצאה לקראתם. חייכה לזאב, ליטפה את אוזנו.
“ילד טוב, אדמוני. נסדר אתכם, אל תדאגו.”
אריאל אחז ברצועה. בשתי ידיים, חזק, כך שרצועת העור נחתכה לתוך כפות ידיו. האצבעות הסמיקו ממתח.
“אריאל, תן.”
האב הושיט יד. כף גדולה, מריחת שמן מכונות, נפערה לפני הילד.
אריאל הביט ברצועה. אחר כך בזאב. אחר כך שוב ברצועה.
והתיר את אצבעותיו. לאט.
האישה לקחה את הרצועה והובילה את זאב במסדרון. הכלב צלע על השמאלית האחורית, והציפורניים נקישו על הקרמיקה, והקול הזה הדהד, כי המסדרון היה ארוך וריק. בסיבוב זאב הסתובב.
האישה נכנסה לפינה. הנקישות נעשו חלשות יותר, חלשות. ונעלמו.
במכונית בחזרה הילד ישב מאחורי מושב הנהג. במקום שבו לפני עשר דקות שכב זאב. הריפוד עדיין שמר על ריח: פרווה חמה, חצר, עלי סתיו. אריאל הצמיד לחיו למושב ועצם עיניים.
מיכל הושיטה יד לרדיו. גבריאל הניד ראש. נסעו הביתה עשרים דקות. אף מילה.
בבית אריאל חלץ נעליים, עבר ליד המטבח ונסגר בחדרו. הדלת ננעלה בשקט. פשוט נסגרה.
מיכל פינתה את השקיות הריקות, קיפלה אותן בקפידה, דחפה לפח. אחר כך ראתה את הקערה.
קערת פלסטיק אדומה עם סימני שיניים בשוליים. זאב כרסם אותה כשהיה גור, כשלא ידע עדיין שקערות לא לזה. מיכל לקחה אותה, החזיקה בידיה. הפלסטיק היה קל וחלק, וסימני השיניים מחוספסים מתחת לאצבעות. היא הניחה את הקערה חזרה על הרצפה.
למחרת הבחינו במוזרויות.
אריאל לא שאל מה לארוחת ערב. לא הדליק טלוויזיה. לא הוציא יומן מהתיק. חזר מבית הספר, חלץ נעליים, הלך לחדרו. בשקט, כמו צל על קיר.
מיכל דפקה.
“אריאל, אתה רוצה פסטה? עם גבינה, כמו שאתה אוהב.”
מאחורי הדלת חרקה המיטה. וזהו.
היא עמדה ליד הדלת חצי דקה. הקשיבה לשקט. הלכה.
בערב אמר גבריאל: יתרגל. ילדים שוכחים מהר. עוד שבוע ירוץ כמו קודם. הוא אמר את זה בביטחון, עומד במסדרון, שעל הקיר עדיין נראה סימן טפרים שזאב השאיר בחודש הראשון.
ביום החמישי צילצלה המורה. קולה היה זהיר, כמו של אדם שפוסע על קרח דק.
“הכל בסדר בבית?”
“כן, בטח. למה?”
“אריאל לא עונה בשיעורים. בכלל. יושב, מסתכל מהחלון. בהפסקה עומד לבד ליד הקיר. ילדים ניגשים, הוא שותק.”
מיכל נשכה שפה.
“אנחנו פשוט… מסרנו את הכלב. לכלבייה. הוא יתגבר.”
המורה שתקה. כמה שניות, ובשתיקה הזו מיכל שמעה יותר מכל מילים. אחר כך קול בצינור אמר:
“הבנתי.”
ה”הבנתי” הזה ריחף בדירה כל הערב. כמו ריח של צבע שעדיין לא פתחו, אבל הוא כבר היה.
ביום השביעי אריאל הפסיק לצאת לארוחת ערב. מיכל הניחה צלחת. לקחה לא נגוע. הפסטה התקררה והצטרפה בקרום, ומשום מה זה היה בלתי נסבל.
גבריאל קנה רולרים ופריימר. קילף את הטפט הישן במסדרון. מתחתיו הקירות היו אפורים, עם כתמי דבק ישן, סדק מהרצפה עד התקרה שכיסתה אותו תמונה של ספינת מפרש. הריח לח. לא נעשה יפה. וגם לא נעשה שקט, כי השקט לא היה זה שתכנן.
הקערה האדומה עדיין עמדה במטבח. מיכל לא יכלה להסיר אותה. שלוש פעמים לקחה, שלוש פעמים החזירה. בפעם הרביעית הפכה אותה הפוך. אחר כך שוב החזירה כמו שהייתה.
ביום כלשהו מיכל נכנסה לחדר הבן כשהיה בבית הספר. רצתה לסדר.
על השולחן מונח ציור.
בית עם גג משולש וארובה שממנה יוצא עשן. רגיל, כמו שכולם מציירים. לידו ילד: רגלי מקלות, ראש עגול, ידיים לצדדים. וליד הילד כתם אדמדם עם ארבע רגליים וזנב מסולסל. הילד והכלב צבועים בעזות, בטוש אדום ועפרון כתום, בלחץ, כך שהנייר התעוות.
ואילו הבית היה ריק. חלונות בלי וילונות, דלת פתוחה לרווחה. בפנים אין דמויות, אין ריהוט. לבן.
בלי אמא. בלי אבא. רק חלל לבן מאחורי הדלת הפתוחה.
מיכל ישבה על מיטת הבן. הרימה את הציור, קירבה אותו. בתחתית, מתחת לבית, באותיות קטנות ומשובשות: “זאב אני אבוא”
בלי פסיק. בלי נקודה. הבטחה שנכתבה ביד שעוד לא למדה לכתוב ישר.
הטבעת על האצבע לחצה כל כך, שמיכל הסירה אותה. הניחה על השולחן ליד הציור. וישבה, בוהה בקיר, כי לא חשבה על הטפט. לא על הצבע “שנהב”. לא על פרווה ולא על ציפורניים.
היא חשבה על זה שבנה צייר בית שבו היא לא קיימת.
בערב מיכל הניחה את הציור לפני גבריאל. לא הסבירה כלום. פשוט הניחה על השולחן, ליד הצלחת.
הוא הביט הרבה. אחר כך הזיז את הצלחת.
“אנחנו נחזיר אותו.”
מיכל מצמצה.
“את זאב. מחר בבוקר.”
וזה הוא אמר, לא היא. היא חיכתה שתצטרך להתווכח, לשכנע, לנעוץ אצבע בציור. אבל גבריאל הביט בבית הריק בלי אנשים, ועל פניו משהו נע, כאילו השרירים לא ידעו איזו הבעה לקבל.
“מחר. בבוקר.”
מיכל הנהנה. רצתה לומר “תודה”, אבל המילה נתקעה. לא היה על מה להודות. זו לא מתנה. זה ניסיון לתקן את מה ששברו בעצמם.
בבוקר הגיעו לכלבייה. אותה דלת ברזל. אותו ריח של אקונומיקה ובטון רטוב. האישה יצאה לקראתם, הפעם בסינר כחול, אבל הפנים היו זהות.
זאב זיהה אותם מהפתח. נזעק לסורג התא, ילל, כישכש בזנב כל כך עד שכל גופו רעד. רזה בימים האלה: צלעות בלטו מתחת לפרווה האדמונית, והרגל השמאלית האחורית התקפלה יותר מלפני. הוא צלע לקראתם מהר ככל שיכל.
גבריאל לקח את הרצועה. אותה רצועת עור, שחוקה. כף ידו אחזה ברצועה ברגילות.
בבית אריאל ישב בחדרו. הדלת סגורה.
הציפורניים נקישו על האריחים במסדרון. לא חזק. לא סדיר, עם הפסקה בכל צעד רביעי.
דלת החדר נפתחה.
הילד עמד בפתח. זאב נזעק אליו, תקע את חוטמו בבטנו, ליקק יד, ברך, שוב יד. הזנב טפח על הקיר.
אריאל ירד על הרצפה. אצבעותיו נגסו בפרווה האדמונית, שהריחה מהכלבייה, מאקונומיקה, מזר. אבל מתחת לריח הזה היה אחר, ישן, אמיתי, זה שגרם תמיד לדפוק מתחת לצלעות.
הוא אמר מילה ראשונה מזה ימים:
“זאב.”
אחר כך הרים ראשו. הביט באמו. באביו.
מיכל כרעה לידו.
“אריאלי…”
הוא לא התרחק. אבל גם לא נצמד. פשוט ישב על הרצפה, מחבק את הכלב, ומביט בהם כאילו ראה אותם לראשונה. ולא היה בטוח שמזהה.
זאב ליקק לילד את הסנטר ונרגע. נשכב לידו, נצמד בצידו החם.
מיכל מזגה אוכל לקערת הפלסטיק האדומה עם סימני שיניים בשוליים. זאב צלע למטבח, נקיש בציפורניים, התחיל לאכול בתאווה, בחיפזון. אריאל ישב לידו.
ואילו גבריאל עמד במסדרון, שם קירות מקולפים הריחו לחות ודבק ישן. הרולר שכב בפינה, אבק מכסה אותו. הפריימר התייבש בקופסה. הסדק מהרצפה עד התקרה לא נעלם לשום מקום.
מהמטבח נשמע קול נקישת קערה על הרצפה ולעיסה.
גבריאל עמד והביט בקירות. השיפוץ לא זז. ועכשיו לא היה חשוב אם יזוז. כי בבית הזה מה שהיה צריך לתקן היה לגמרי אחר.
