במבט לאחור, יגאל זוכר את הרגע שבו הכל התחיל להתפרק. הוא היה בטוח: השיפוץ חשוב יותר, הילד ישרוד. את הכלב לקחו לכלבייה, למרות תחנוניו של אייל. אבל אחרי אחד־עשר ימים, נועה נכנסה לחדרו של בנה ומצאה ציור – ואז הכל התהפך.
השקית עמדה ליד דלת הכניסה. שתי שקיות, אם לדייק: באחת קערות, בשנייה שאריות אוכל וכדור גומי, ששוקי גרר בדירה מאז שלמד ללכת.
אייל ראה אותן לפני שהספיק לחלוץ את נעלי הספורט.
שוקי נגח באפו בברך של הילד וכשכש בזנב בעוצמה כזאת שפגע בשקית. הקערה בפנים צלצלה. הפרווה האדמדמה הריחה כחצר, עלי שלכת ומשהו חמים, כלבי בלבד, שגרם תמיד לאייל לחץ מתחת לצלעות. הוא כרע על ברכיו, חיבק את הכלב בשתי ידיו. שוקי קפא, נצמד בצדו לחולצה המשובצת והניח את חוטמו על כתפו של הילד.
רגל אחורית שמאלית התקפלה במגושם. הכלב צלע עליה מגוריו, ואייל התרגל לתמוך בו בצד כשהתיישב.
במטבח זמזם הקומקום. אמו עמדה ליד הכיריים, סובבה את טבעת הנישואין על אצבעה. במהירות, בתנועה מוכרת, כמו שעשתה תמיד כשרצתה לומר משהו אבל לא מצאה מילים. אביו ישב ליד השולחן, גב ישר, ידיים שלובות לפניו. כוס קפה עמדה בדיוק במרכז הצלוחית.
– אמא, בשביל מה זה?
נועה לא הסתובבה. אצבעותיה על הטבעת האיצו.
– אבא, למה השקיות ליד הדלת?
יגאל גמע את הקפה בלגימה אחת. הניח את הכוס על הצלוחית בדיוק כזה שלא נשמע קליק.
– אייל, החלטנו. את הכלב נסיע היום.
– לאן?
– לכלבייה. תנאים טובים, בררתי. מכלולים חמים, מאכילים בסדר.
הילד הביט באמו. היא הביטה מבעד לחלון, שם מאחורי הזכוכית שמיים אפורים של אוקטובר לחצו על הגגות. הטבעת המשיכה להסתובב.
– אמא?
הקומקום נקליק, כבה. נשמע איך שוקי נושם במסדרון.
– אמא, נו תגידי לו.
נועה סידרה מחדש את המגבת על הקולב. הורידה, תלתה שוב, למרות שהייתה ישרה.
– אבא צודק, איילוש. אנחנו צריכים לעשות שיפוץ. לכלב יהיה פה…
– שוקי! קוראים לו שוקי!
– לשוקי יהיה פה קשה. צבע, אבק, כלים על הרצפה. הוא עלול להרגיש רע.
היא אמרה את זה בקול שטוח, וכל מילה נשמעה כאילו לא נאמרה בפעם הראשונה. כאילו היא ואבא התאמנו אתמול בלילה בזמן שאייל ישן.
הילד נאחז בקצה הכיסא. פרקי אצבעותיו הלבינו.
– אני אטייל איתו שלוש פעמים ביום. אהיה איתו בחדר שלי. הוא לא יפריע. בבקשה.
יגאל קם. הכיסא זז בחריקה קצרה על הלינוליאום.
– אמרתי, ככה זה. בעוד חצי שעה יוצאים.
– בבקשה. בבקשה, לא.
קולו נעשה דק. לא ילדותי אפילו, אלא שקוף, כאילו המילים עברו דרך הילד מבלי להישאר. שוקי גירד בציפורניו על האריחים, צלע למטבח והתיישב לצדו, נשען בירכו על רגלו. הניח את חוטמו על ברכו.
וקפא. עיניו של הכלב היו חומות, עם נקודות אדמדמות, והביטו מלמטה למעלה ברוגע. הוא לא הבין. בטח בכולם בבית הזה.
נועה עצמה עיניים. לשנייה, אולי שתיים. אחר כך פקחה אותן ושלפה מכיסה את מפתחות הרכב.
אייל לבש מעיל.
– אייל, עדיף שתישאר בבית. לא צריך שתיסע לשם.
– לא, אני נוסע! – אייל כמעט בכה.
ברכב היה ריח בנזין ופלסטיק מחומם. השמש לא יצאה, והעיר מאחורי החלון נראתה מצוירת בעיפרון אפור על נייר רטוב. שוקי שכב במושב האחורי, חוטמו על ברכי אייל. הילד לא בכה. ישב זקוף, ליטף את הראש האדמוני, ואצבעותיו נעו לאט, קבועות, כאילו זוכרות כל בליטה, כל תלתל פרווה.
יגאל הביט פעם אחת במראה האחורית. הסב מבט במהירות.
נועה נהגה וחשבה על הטפטים במסדרון. על רולרים, על צבע “שנהב” שבחרו בשבת בחנות לחומרי בניין. בעוד חודש הדירה תהיה מוארת. נקייה. בלי פרווה על הספה, בלי נקישות ציפורניים בבקרים.
הכלבייה הייתה בפאתי העיר, מאחורי מוסכים. בניין אפור עם דלת ברזל, שמאחוריה הריח כלור, בטון רטוב ומשהו חמוץ, סמיך, שגרם רצון לנשום דרך הפה. מעומק המבנה נשמע נביחות. לא רועשות, לא כועסות. געגועים, כאילו מישהו קרא וכבר לא האמין שישמעו.
אישה בסינר ירוק יצאה לקראתם. חייכה לשוקי, ליטפה את אוזנו.
– ילד טוב, אדמוני. נסדר לך, אל תדאגו.
אייל אחז ברצועה. בשתי ידיים, חזק, עד שהרצועה העורית חדרה לתוך כפות ידיו. אצבעותיו האדימו מהמתח.
– אייל, תן.
אביו הושיט יד. כף יד גדולה, מדיפה ריח שמן מכונות, נפתחה לפני הילד.
אייל הביט ברצועה. אחר כך בשוקי. אחר כך שוב ברצועה.
ושחרר את אצבעותיו. לאט.
האישה לקחה את הרצועה והובילה את שוקי במסדרון. הכלב צלע על רגלו האחורית השמאלית, וציפורניו נקישו על האריחים, והצליל הזה התפזר בהד חזק, כי המסדרון היה ארוך וריק. בפניה, שוקי הסתובב.
האישה פנתה מאחורי הפינה. הנקישות נחלשו, נחלשו. ונעלמו.
בנסיעה חזרה, הילד ישב מאחורי מושב הנהג. במקום שבו לפני עשר דקות שכב שוקי. הריפוד עוד שמר על הריח: פרווה חמה, חצר, עלי שלכת. אייל הצמיד לחיו למושב ועצם עיניים.
נועה הושיטה יד לרדיו. יגאל הניד בראשו. נסעו הביתה עשרים דקות. אף מילה.
בבית אייל חלץ נעליים, עבר ליד המטבח ונעל את עצמו בחדרו. הדלת נקליקה בשקט. פשוט נסגרה.
נועה אספה את השקיות הריקות, קיפלה בזהירות, דחפה לפח. אחר כך ראתה את הקערה.
קערת פלסטיק אדומה עם סימני שיניים בקצה. שוקי כרסם אותה כשהיה גור, כשלא ידע עדיין שקערות לא לזה. נועה לקחה אותה, החזיקה בידיה. הפלסטיק היה קל וחלק, וסימני השיניים מחוספסים מתחת לאצבעות. היא הניחה את הקערה חזרה על הרצפה.
למחרת הבחינו במוזרויות.
אייל לא שאל מה לארוחת ערב. לא הדליק טלוויזיה. לא הוציא מהתיק יומן. חזר מבית ספר, חלץ נעליים, נכנס לחדרו. בשקט, כמו צל על קיר.
נועה דפקה.
– אייל, אתה רוצה פסטה? עם גבינה, כמו שאתה אוהב.
מאחורי הדלת חרקה מיטה. וזהו.
היא עמדה ליד הדלת חצי דקה. הקשיבה לשקט. הלכה.
בערב יגאל אמר: יתרגל. ילדים שוכחים מהר. בעוד שבוע ירוץ כמו קודם. הוא אמר את זה בביטחון, עומד במסדרון, שעל הקיר עוד נראה סימן ציפורניים שהשאיר שוקי בחודש הראשון.
ביום החמישי התקשרה המורה. קולה היה זהיר, כמו של אדם שדורך על קרח דק.
– הכול בסדר אצלכם בבית?
– כן, בטח. למה?
– אייל לא עונה בשיעורים. בכלל. יושב, מסתכל מהחלון. בהפסקה עומד לבד ליד הקיר. ילדים ניגשים, הוא שותק.
נועה נשכה שפה.
– אנחנו פשוט… מצאנו בית לכלב. לכלבייה. הוא יתרגל.
המורה שתקה. כמה שניות, ובהפסקה הזאת שמעה נועה יותר מאשר בכל מילים. אחר כך קול בשפופרת אמר:
– מובן.
ה”מובן” הזה ריחף בדירה כל הערב. כמו ריח צבע שעוד לא פתחו, אבל הוא כבר היה.
ביום השביעי אייל הפסיק לצאת לארוחת ערב. נועה הניחה צלחת. אספה לא נגועה. הפסטה התקררה והתכסתה בקרום, ומשום מה זה היה בלתי נסבל.
יגאל קנה רולרים ופריימר. קלף את הטפטים הישנים במסדרון. מתחתיהם הקירות היו אפורים, עם כתמי דבק ישן, סדק מהרצפה עד התקרה שכיסתה בעבר תמונה של ספינת מפרש. הריח רטוב. לא נהיה יפה. וגם לא נהיה שקט, כי השקט לא היה זה שתכנן.
הקערה האדומה עדיין עמדה במטבח. נועה לא יכלה להסיר אותה. שלוש פעמים לקחה, שלוש פעמים החזירה. בפעם הרביעית הפכה אותה על פיה. אחר כך שוב החזירה כמו שהייתה.
באחד הימים נועה נכנסה לחדרו של אייל כשהיה בבית ספר. רצתה לסדר.
על השולחן מונח ציור.
בית עם גג משולש וארובה שיוצא ממנה עשן. רגיל, כמו שילדים מציירים. לידו ילד: מקלות רגליים, ראש עגול, ידיים לצדדים. וליד הילד כתם אדמדם עם ארבע רגליים וזנב מסולסל. הילד והכלב צבועים בבהירות, בטוש אדום ועפרון כתום, בלחץ כזה שהנייר התעוות.
אבל הבית היה ריק. חלונות ללא וילונות, דלת פתוחה לרווחה. בפנים אין דמויות, אין רהיטים. לבן.
בלי אמא. בלי אבא. רק חלל לבן מאחורי הדלת הפתוחה.
נועה ישבה על מיטת בנה. הרימה את הציור, קירבה אותו. למטה, מתחת לבית, באותיות קטנות ועקומות: “שוקי אני בא”.
בלי פסיק. בלי נקודה. הבטחה שכתובה ביד שעדיין לא למדה לצייר יפה “ח” ו”ע”.
הטבעת על אצבעה לחצה כל כך שנועה הסירה אותה. הניחה על השולחן ליד הציור. וישבה, בוהה בקיר, כי לא חשבה על טפטים. לא על צבע “שנהב”. לא על פרווה ועל ציפורניים.
היא חשבה על זה שבנה צייר בית שבו היא לא קיימת.
בערב הניחה נועה את הציור לפני יגאל. לא הסבירה כלום. פשוט הניחה על השולחן, ליד הצלחת.
הוא הביט זמן רב. אחר כך הזיז את הצלחת.
– נחזיר אותו.
נועה מצמצה.
– את שוקי. מחר בבוקר.
וזה הוא אמר, לא היא. היא ציפתה שתצטרך להתווכח, לשכנע, לנעוץ אצבע בציור. אבל יגאל הביט בבית הריק בלי אנשים, ועל פניו משהו נע, כאילו השרירים לא ידעו איזו הבעה לאמץ.
– מחר. בבוקר.
נועה הנהנה. רצתה לומר “תודה”, אבל המילה נתקעה. לא היה על מה להודות. זו לא מתנה. זה ניסיון לתקן את מה ששברו בעצמם.
בבוקר הם הגיעו לכלבייה. אותה דלת ברזל. אותו ריח כלור ובטון רטוב. האישה יצאה לקראתם, הפעם בסינר כחול, אבל הפנים היו אותן פנים.
שוקי זיהה אותם מהפתח. זינק לעבר סורג הכלוב, יילל, כשכש בזנב עד שכל גופו רעד. רזה בימים האלה: צלעות בלטו מתחת לפרווה האדמדמה, והרגל האחורית השמאלית התקפלה יותר מבעבר. הוא צלע לעברם מהר ככל שיכל.
יגאל לקח את הרצועה. אותה אחת, עורית, שחוקה. כף ידו אחזה ברצועה במוכרות.
בבית אייל ישב בחדרו. הדלת סגורה.
ציפורניים נקישו על האריחים במסדרון. לא בקול רם. לא בצורה אחידה, עם הפסקה בכל צעד רביעי.
דלת החדר נפתחה.
הילד עמד במפתן. שוקי זינק אליו, נגח באפו בבטנו, ליקק יד, ברך, שוב יד. הזנב חבט בקיר.
אייל כרע על הרצפה. אצבעותיו חפרו בפרווה האדמדמה, שהריחה כמו כלבייה, כלור, זר. אבל מתחת לריח הזה היה אחר, ישן, אמיתי, זה שתמיד גרם לחץ מתחת לצלעות.
הוא אמר את המילה הראשונה בימים האלה:
– שוקי.
אחר כך הרים ראשו. הביט באמו. באביו.
נועה כרעה לצדו.
– איילוש…
הוא לא התרחק. אבל גם לא התקרב. פשוט ישב על הרצפה, מחבק את הכלב, והביט בהם כאילו רואה אותם לראשונה. ולא היה בטוח שהוא מזהה.
שוקי ליקק לאייל את הסנטר ונרגע. נשכב לידו, נצמד בצדו החם.
נועה מזגה אוכל לקערת הפלסטיק האדומה עם סימני השיניים בקצה. שוקי צלע למטבח, נקיש בציפורניו, התחיל לאכול בתאווה, בחופזה. אייל ישב לצדו.
ויגאל עמד במסדרון, שם הקירות המקולפים הריחו רטוב ודבק ישן. הרולר מונח בפינה, מכוסה אבק. הפריימר התייבש בקופסה. הסדק מהרצפה עד התקרה לא נעלם לשום מקום.
מהמטבח נשמע קול קערה נדפקת על הרצפה ולעיסה.
יגאל עמד והביט בקירות. השיפוץ לא זז. ועכשיו לא היה חשוב אם יזוז. כי בבית הזה צריך היה לתקן משהו אחר לגמרי.
