גרשון היה משוכנע: השיפוץ חשוב יותר, הילד יתגבר. הכלב נלקח למקלט, למרות תחנוניו של הילד. אבל אחרי אחד־עשר ימים, מירי נכנסה לחדרו של הבן ומצאה ציור שאחריו הכל התהפך.
השקית עמדה ליד דלת הכניסה. שתי שקיות, אם לדייק: באחת קערות, באחרת שאריות אוכל וכדור גומי ששוקי גרר בדירה מאז שלמד ללכת.
אלעד ראה אותן לפני שהסיר את נעלי הספורט.
שוקי נגח בברך הילד והכשיל בזנבו בעוצמה כזו שהוא פגע בשקית. הקערה בפנים צלצלה. הפרווה האדמדמה הריחה כמו חצר, עלים נושרים ומשהו חם, כלבי בלבד, שגרם לאלעד תמיד להתכווץ אי־שם מתחת לצלעות. הוא כרע על ברכיו, חיבק את הכלב בשתי ידיו. שוקי קפא, נצמד בצדו לחולצה המשובצת והניח את חוטמו על כתף הילד.
הרגל האחורית השמאלית התקפלה במגושם. הכלב צלע עליה מאז שהיה גור, ואלעד הרגיל לתמוך בו בצדו כשהוא מתיישב.
במטבח זמזם הקומקום. מירי עמדה ליד הכיריים, סובבה את טבעת הנישואין על קמיצתה. במהירות, בתנועה רגילה, כמו שעשתה תמיד כשהתחשק לה להגיד משהו אך לא מצאה את המילים. האב ישב ליד השולחן, גבו זקוף, ידיו מונחות לפניו. כוס הקפה עמדה בדיוק במרכז הצלוחית.
– אמא, למה זה?
מירי לא הסתובבה. אצבעותיה על הטבעת האיצו.
– אבא, למה השקיות ליד הדלת?
גרשון שתה את הקפה בלגימה אחת. הניח את הכוס על הצלוחית בדיוק כזה שלא נשמע צלצול.
– אלעד, החלטנו. את הכלב ניקח היום.
– לאן?
– למקלט. תנאים טובים, בדקתי. כלוב חמים, מאכילים יפה.
הילד הביט באמו. היא הביטה החוצה, אל החלון שמעבר לשמיים אפורים של אוקטובר ריסקו את הגגות. הטבעת המשיכה להסתובב.
– אמא?
הקומקום נקש, כבה. נשמע איך שוקי נושם במסדרון.
– אמא, תגידי לו.
מירי סידרה את המגבת על הוו. הסירה, תלתה מחדש, אף על פי שהייתה תלויה ישר.
– אבא צודק, אלעדלי. צריך לעשות שיפוץ. לכלב יהיה פה…
– שוקי! קוראים לו שוקי!
– לשוקי יהיה פה קשה. צבע, אבק, כלים על הרצפה. הוא עלול להרגיש רע.
היא דיברה בקול שטוח, וכל מילה נשמעה כאילו לא נאמרה בפעם הראשונה. כאילו הם ואבא התאמנו אמש בזמן שאלעד ישן.
הילד אחז בשולי הכיסא. פרקי אצבעותיו הלבינו.
– אני אטייל איתו שלוש פעמים ביום. אני אשב איתו בחדר שלי. הוא לא יפריע. בבקשה.
גרשון קם. הכיסא נסוג בחריקת לינוליאום.
– אמרתי, ככה זה. בעוד חצי שעה יוצאים.
– בבקשה. בבקשה לא.
הקול נעשה דק. לא ילדותי אפילו, אלא שקוף, כאילו המילים עברו דרך הילד מבלי להישאר. שוקי גירר בציפורניו על האריחים, צלע למטבח והתיישב ליד, נצמד בצדו לרגלו. הניח את חוטמו על ברך.
וקפא. עיני הכלב היו חומות, עם נקודות אדמדמות, והביטו מלמטה כלפי מעלה בשלווה. הוא לא הבין. סמך על כולם בבית הזה.
מירי עצמה עיניים. לשנייה, אולי לשתיים. אחר כך פקחה אותן ושלפה את מפתחות הרכב מהכיס.
אלעד לבש את המעיל.
– אלעד, עדיף שתישאר בבית. לא צריך שתיסע לשם.
– לא, אני נוסע! – אלעד כמעט בכה.
ברכב הריח כמו בנזין ופלסטיק מחומם. השמש לא יצאה, והעיר מבעד לחלון נראתה מצוירת בעיפרון אפור על נייר רטוב. שוקי שכב על המושב האחורי, חוטמו על ברכי אלעד. הילד לא בכה. ישב ישר, ליטף את הראש האדמדם, ואצבעותיו נעות לאט, יציב, כאילו שיננו כל בליטה, כל תלתל פרווה.
גרשון הביט פעם אחת בראייה האחורית. הסיט מבט במהירות.
מירי נהגה וחשבה על הטפטים במסדרון. על רולים, על הצבע “שנהב” שבחרו בשבת בחנות לחומרי בניין. בעוד חודש הדירה תהיה מוארת. נקייה. בלי פרווה על הספה, בלי נקישות ציפורניים בבוקר.
המקלט היה בפאתי העיר, מאחורי המוסכים. מבנה אפור עם דלת ברזל, שמאחוריה הריח כמו כלור, בטון רטוב ומשהו חמוץ, סמיך, שגרם לך לרצות לנשום דרך הפה. מעומקו נשמע נביחות. לא חזקות, לא רעות. עגומות, כאילו מישהו קורא וכבר לא מאמין שישמעו.
אישה בסינר ירוק יצאה לקראתם. חייכה לשוקי, ליטפה את אוזנו.
– ילד טוב, אדמוני. נסדר, אל תדאגו.
אלעד אחז ברצועה. בשתי ידיים, חזק, עד שהרצועה העורית נחתכה בכפותיו. אצבעותיו האדימו מהמתח.
– אלעד, תן.
האב הושיט יד. כף יד גדולה, מריחת שמן מכונות, נפתחה מול פני הילד.
אלעד הביט ברצועה. אחר כך בשוקי. אחר כך שוב ברצועה.
ושחרר את אצבעותיו. לאט.
האישה לקחה את הרצועה והובילה את שוקי במסדרון. הכלב צלע על השמאלית האחורית, וציפורניו נקישו על האריחים, והקול הזה התפזר בהד, כי המסדרון היה ארוך וריק. בפינה הסתובב שוקי.
האישה פנתה בפינה. הנקישות נעשו חלשות, חלשות. ונעלמו.
ברכב בדרך חזרה הילד ישב מאחורי מושב הנהג. שם, לפני עשר דקות, שכב שוקי. הריפוד עוד שמר על הריח: פרווה חמה, חצר, עלים נושרים. אלעד הצמיד לחיו למושב ועצם עיניים.
מירי הושיטה יד לרדיו. גרשון הניד בראשו. נסעו הביתה עשרים דקות. אף מילה.
בבית אלעד נעל את נעליו, חלף על פני המטבח וננעל בחדרו. הדלת נסגרה בשקט. פשוט ננעלה.
מירי ארזה את השקיות הריקות, קיפלה בזהירות, דחפה לפח. אחר כך ראתה את הקערה.
קערת פלסטיק אדומה עם סימני שיניים בשוליים. שוקי כרסם אותה כשהיה גור, כשעדיין לא ידע שקערות לא מיועדות לזה. מירי לקחה אותה, אחזה בידיה. הפלסטיק היה קל וחלק, והסימנים המחוספסים מתחת לאצבעות. היא הניחה את הקערה חזרה על הרצפה.
למחרת הבחינו במוזרויות.
אלעד לא שאל מה לארוחת ערב. לא הדליק טלוויזיה. לא הוציא מתיקו את היומן. חזר מבית הספר, נעל נעליו, הלך לחדרו. בשקט, כמו צל על קיר.
מירי דפקה.
– אלעד, מקרוני? עם גבינה, כמו שאתה אוהב.
מאחורי הדלת נחרקה המיטה. והשתיקה.
היא עמדה ליד הדלת חצי דקה. הקשיבה לדממה. הלכה.
בערב אמר גרשון: יתרגל. ילדים שוכחים מהר. בעוד שבוע ירוץ כמו פעם. הוא אמר זאת בביטחון, עומד במסדרון, שעל הקיר עוד נראה סימן ציפורניים שהשאיר שוקי בחודש הראשון.
ביום החמישי צלצלה המורה. קולה היה זהיר, כמו של מי שדורך על קרח דק.
– הכל בסדר בבית?
– כן, בטח. למה?
– אלעד לא עונה בשיעורים. בכלל. יושב, מביט מהחלון. בהפסקה עומד לבד ליד הקיר. ילדים ניגשים, הוא שותק.
מירי נשכה שפה.
– פשוט… העברנו את הכלב למקלט. למקלט. הוא יתרגל.
המורה שתקה. כמה שניות, ובשתיקה הזו שמעה מירי יותר מכל מילים. אחר כך אמר הקול בשפופרת:
– מובן.
ה”מובן” הזה ריחף בדירה כל הערב. כמו ריח צבע שעוד לא פתחו, אבל הוא כבר היה.
ביום השביעי אלעד הפסיק לצאת לארוחת ערב. מירי הניחה צלחת. לקחה לא נגועה. המקרוני התקרר והתכסה בקרום, ומשום מה זה היה בלתי נסבל.
גרשון קנה רולים וצבע יסוד. קילף את הטפטים הישנים במסדרון. מתחתיהם היו קירות אפורים, כתמי דבק ישן, סדק מהרצפה עד התקרה שבעבר כיסה ציור של ספינת מפרש. הריח היה כמו רטיבות. יפה לא נהיה. ושקט גם לא נהיה, כי הדממה לא היתה זו שתכנן.
הקערה האדומה עדיין עמדה במטבח. מירי לא יכלה להסירה. שלוש פעמים לקחה, שלוש פעמים הניחה חזרה. בפעם הרביעית הפכה אותה על פיה. אחר כך שוב הניחה כמו שהיה.
ביום מסוים נכנסה מירי לחדר בנה בזמן שהיה בבית הספר. רצתה לסדר.
על השולחן מונח ציור.
בית עם גג משולש וארובה שממנה יצא עשן. רגיל, כמו שמציירים כל הילדים. לידו ילד: מקלות לרגליים, ראש עגול, ידיים לצדדים. וליד הילד – כתם אדמדם עם ארבע רגליים וזנב מסולסל. הילד והכלב צבועים בצבעים בהירים, בטוש אדום ועפרון כתום, בלחץ, עד שהנייר נקרע.
אבל הבית היה ריק. חלונות ללא וילונות, דלת פתוחה לרווחה. בפנים – לא דמויות, לא רהיטים. לבן.
לא אמא. לא אבא. רק חלל לבן מאחורי הדלת הפתוחה.
מירי ישבה על מיטת בנה. הרימה את הציור, קירבה אותו. למטה, מתחת לבית, באותיות עקרניות קטנות: “שוקי אני אבוא”.
בלי פסיק. בלי נקודה. הבטחה הכתובה ביד שעדיין לא למדה להוציא ישר את האותיות.
הטבעת על האצבע לחצה כל כך שמירי הסירה אותה. הניחה על השולחן ליד הציור. וישבה, בוהה בקיר, כי לא חשבה על טפטים. לא על הצבע “שנהב”. לא על פרווה ועל ציפורניים.
היא חשבה על כך שבנה צייר בית שבו היא לא קיימת.
בערב הניחה מירי את הציור לפני גרשון. לא הסבירה דבר. פשוט הניחה על השולחן, ליד הצלחת.
הוא הסתכל הרבה. אחר כך הזיז את הצלחת.
– אנחנו מחזירים אותו.
מירי מצמצה.
– את שוקי. מחר בבוקר.
וזה הוא שאמר, לא היא. היא ציפתה שתצטרך להתווכח, לשכנע, לנעוץ אצבע בציור. אבל גרשון הביט בבית הריק בלי אנשים, ועל פניו משהו נע, כאילו השרירים לא ידעו איזה הבעה לקבל.
– מחר. בבוקר.
מירי הנהנה. רצתה להגיד “תודה”, אבל המילה נתקעה. לא היה על מה להודות. זו לא מתנה. זה ניסיון לתקן את מה שהם עצמם שברו.
בבוקר הגיעו למקלט. אותה דלת ברזל. אותו ריח כלור ובטון רטוב. האישה יצאה לקראתם, הפעם בסינר כחול, אבל פניה היו אותו פנים.
שוקי זיהה אותם מהפתיחה. זינק לעבר סורג הכלוב, יבב, כישכש בזנבו עד שכל גופו רעד. הוא רזה בימים האלה: צלעות בלטו מתחת לפרווה האדמדמה, והרגל השמאלית האחורית התקפלה יותר מבעבר. הוא צלע אליהם מהר ככל שיכל.
גרשון לקח את הרצועה. אותה אחת, עורית, שחוקה. כף ידו אחזה ברצועה הרגילה.
בבית אלעד ישב בחדרו. הדלת סגורה.
ציפורניים נקישו על האריחים במסדרון. בשקט. לא באופן אחיד, עם הפסקה בכל צעד רביעי.
דלת החדר נפתחה.
הילד עמד בפתח. שוקי זינק לעברו, נגח בחוטמו בבטנו, ליקק את ידו, ברך, שוב יד. זנב היכה בקיר.
אלעד ירד על הרצפה. אצבעותיו התחפרו בפרווה האדמדמה, שהריחה כמו מקלט, כלור, זר. אך מתחת לריח הזה היה אחר, ישן, אמיתי, זה שגורם תמיד להתכווץ מתחת לצלעות.
הוא אמר את המילה הראשונה מזה ימים:
– שוקי.
אחר כך הרים ראשו. הביט באמו. באביו.
מירי כרעה לידו.
– אלעדלי…
הוא לא התרחק. אבל גם לא נצמד. פשוט ישב על הרצפה, מחבק את הכלב, והביט בהם כאילו ראה אותם בפעם הראשונה. ולא היה בטוח שהוא מזהה.
שוקי ליקק לסנטר הילד ונרגע. נשכב לידו, נצמד בצידו החם.
מירי שפכה אוכל לקערה האדומה עם סימני השיניים בשוליים. שוקי צלע למטבח, נקיש בציפורניו, התחיל לאכול ברעב, במהירות. אלעד ישב לידו.
וגרשון עמד במסדרון, שם הקירות המקולפים הריחו רטיבות ודבק ישן. הרול מונח בפינה, מכוסה אבק. צבע היסוד התייבש בקופסה. הסדק מהרצפה עד התקרה לא נעלם לשום מקום.
מהמטבח נשמעה נקישת הקערה על הרצפה ולעסות.
גרשון עמד והביט בקירות. השיפוץ לא התקדם. ועכשיו לא היה חשוב אם יתקדם. כי בבית הזה היה צריך לתקן משהו אחר לגמרי.
