— “אני רוצה כמו פעם, הבנתי שטעיתי שעזבתי. מתגעגע. מתי אוכל לחזור?” – שאל בתמימות מי שנטש אותה עם הילדיםהיא סגרה את הדלת בשקט, והמפתח נשאר בצד השני.

נועה עמדה בתור כבר ארבעים דקות. לפניה — ארבעה, מאחוריה — עוד שישה. המסמכים להנחה בביטוח הלאומי היו מוכנים מראש, מקופלים בקפידה בתיקיה שקופה.

היא גללה בטלפון כששמעה קול.

— נועה? נועה, זו את?

היא הרימה עיניים. גלעד עמד ליד החלון הסמוך, קצת מהצד, כאילו הסתובב במקרה. עליו הייתה ז’קט מקומט, סגור לא ישר. מתחת לעין שמאל התפשטה חבורה צהבהבה, שכבר דעכה אבל עדיין נראית.

— שלום, — אמרה נועה בקול אחיד.

— איזו הפתעה! — גלעד חייך חיוך רחב, כמו שחקן. — שנתיים, נכון? הזמן טס.

הוא התקרב, עמד לידה, כאילו סיכמו מראש. נועה לא נסוגה, אבל גם לא התקדמה אליו. היא הביטה בו ברוגע, ללא הבעה.

— את נראית טוב, — אמר. — באמת. משהו השתנה. תסרוקת אחרת?

— אותה אחת, — ענתה נועה.

— לא, בטוח משהו אחר. ירדת במשקל? או השתזפת? — הוא צמצם עיניים, בחן אותה, ונועה הבחינה במשיכה קלה בזווית פיו.

מאחורי העליזות המזויפת היה משהו נוסף. מבוכה. או הרגל להסתיר אי-נוחות במילים.

— זוכרת איך נסענו לקריית שמונה? — אמר גלעד. — מיכאל אז הפיל גלידה על הנעל, ודפנה ניחמה אותו. היא הייתה מצחיקה. בת שלוש, נכון?

— ארבע, — תיקנה נועה.

— ארבע, נכון. תקופה טובה הייתה.

נועה שתקה. התור זז באדם אחד. היא צעדה קדימה.

— מה את עושה בכלל? — שאל גלעד, רוכן מעט. — מסתדרת?

— מסתדרת.

— ילדים?

— גדלים.

— מיכאל הולך לבית ספר?

— הולך.

גלעד שתק. אחר כך רקע ברגליו, עבר מרגל לרגל.

— טוב, שמח לראות אותך. אם משהו…

— הגיע תורי, — אמרה נועה. — התור התפנה.

היא הסתובבה וניגשה לדלפק. שלפה את המסמכים, הניחה לפני הפקידה. ידיה נעו ברוגע, בהרגל.

כשהסתובבה עשר דקות אחר כך, גלעד כבר לא היה.

— שלום, — אמרה נועה, מורידה נעליים.

— שלום! — דפנה הרימה ראש. — קנית את הזיגוג?

— קניתי. שתי קופסאות. טורקיז וטרקוטה.

— אפשר לנסות?

— מחר. היום זה צריך לעמוד.

מיכאל לא הרים ראש. נועה ניגשה, הניחה כף יד על קודקודו. הוא נשען מעט לאחור, בתנועה מוכרת.

— רעב? — שאלה.

— קצת.

— אחמם תבשיל. רבע שעה.

הערב עבר בשקט. הילדים אכלו, דפנה נרדמה מוקדם, מיכאל הלך לחדרו. נועה התיישבה ליד שולחן העבודה, שם עמדו ארבע כוסות לא גמורות — הזמנה מבית הקפה ברחוב אבן גבירול. החימר היה לח, נוח. היא לקחה לולאה, התחילה להסיר עודפים.

אבל האצבעות נעו בהיסח דעת.

הניחה את הכלי. עצמה עיניים. גלעד עמד מולה — מקומט, עם חבורה, עם החיוך המוזר הזה. לפני שנתיים הוא ארז תיק ספורט, אמר “אני צריך להיות לבד” וסגר את הדלת מאחוריו.

נועה לא בכתה אז. היא שטפה כלים, השכיבה את הילדים וישבה עד ארבע לפנות בוקר ליד אובניים. בבוקר הסיעה את מיכאל לבית ספר ונרשמה לקורס שריפה.

עכשיו שוב לא הצליחה להירדם. אבל הסיבה הייתה אחרת. לא כאב. לא געגוע. משהו כמו ערנות. אינסטינקט שאמר: הוא יחזור.

בבוקר צלצל הפעמון. עופרה עמדה בפתח עם שקית שממנה בלט קצה נייר כסף, וקופסה של חימר לבן.

— הבאתי עוגת תפוחים ושני קילו מסת פאיאנס, — אמרה במקום ברכת שלום.

— כנסי, — נועה נסוגה.

עופרה נכנסה למטבח, הניחה את השקית על השולחן, התיישבה על שרפרף. היא תמיד התיישבה ככה — מיד, בלי טקסים.

— נו, ספרי, — אמרה עופרה. — היה לך קול מוזר בטלפון.

— ראיתי את גלעד. אתמול. בלשכת הרווחה.

עופרה קפאה עם סכין ביד.

— אז?

— עמד בתור. חבורה מתחת לעין. ז’קט מקומט. חייך כאילו הכל נפלא.

— קלאסיקה, — עופרה חתכה חתיכת עוגה. — ומה אמר?

— הזכיר את קריית שמונה. אמר שאני נראית טוב. שאל על הילדים.

— ואת?

— עניתי בקיצור. הלכתי כשהגיע תורי.

עופרה שתקה. אחר כך הניחה את הסכין.

— נועה, אני אגיד ישר. את יודעת שאני תמיד אומרת ישר.

— יודעת.

— לפני שנתיים האיש הזה קם והלך. לא כי רבתם. לא כי קרה משהו נורא. הוא הלך כי השתעמם לו. או שהיה צפוף. או שהחליט שמגיע לו יותר.

— עופרה…

— חכי. בשנתיים האלה הרמת את ההזמנות מאפס. עשית לעצמך שם. שלושה בתי קפה לוקחים את הכלים שלך. הילדים שלך שבעים, לבושים, בבית ספר טוב. את עשית את כל זה לבד. ועכשיו הוא עומד בתור עם חבורה ומספר על גלידה בקריית שמונה.

נועה שתקה.

— הוא ינסה לחזור, — אמרה עופרה. — זה עניין של ימים. החבורה, הבגדים המקומטים, המראה המעורר רחמים — כל זה הכנה. קודם רחמים, אחר כך “השתניתי”, אחר כך “בואי ננסה”.

— אולי אני טועה, — אמרה נועה בשקט. — אולי הוא באמת…

— לא, — עופרה הנידה בראשה. — נועה, את לא טועה. את פשוט טובת לב. ואלה דברים שונים.

ההודעה הגיעה אחרי יומיים. קצרה, מנומסת: “נועה, אפשר להיפגש? לדבר. שום דבר רציני, רק לדבר”.

נועה קראה אותה כשישבה ליד האובניים. החימר הסתובב מתחת לאצבעות, רך, נוח. היא כיבתה את האובניים. ניגבה ידיים במגבת. כתבה: “הפארק ליד בית הספר. מחר ב-12:00”.

הוא בא בלי חבורה. מגולח, בחולצה נקייה. התיישב על הספסל לידה, השאיר ביניהם חצי מטר.

— תודה שהסכמת, — אמר.

— אני מקשיבה.

— כשהייתי עוזב… — הוא השתתק, חיפש מילים. — בחודשים הראשונים הרגשתי חופש. את יודעת, כזה — שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה מתי שאתה רוצה. בלי התחייבויות.

— ואז החופש נגמר. נשאר ריק.

נועה הביטה ישר קדימה.

— אני מתגעגע למיכאל, — המשיך גלעד. — לדפנה. אלייך. לבית. לערבים שבהם את פיסלת ואני קראתי לילדים. לריח של חימר במטבח.

— גלעד, לאן אתה חותר?

— אפשר לבוא? סתם לאכול ארוחת ערב עם הילדים. פעם אחת. אני לא מבקש כלום. רק לראות אותם.

נועה שתקה הרבה. דקה, אולי שתיים.

— בסדר, — אמרה לבסוף. — ארוחת ערב אחת. אתה אורח. לא יותר.

— כמובן.

— זאת אומרת: אתה בא, אוכל, מדבר עם הילדים והולך. בלי דיבורים על העבר. בלי הבטחות. בלי כלום.

— הבנתי.

— שבת. בשש.

היא קמה והלכה בלי להביט לאחור.

בבית סיפרה לילדים.

— מיכאל, דפנה. אבא יבוא בשבת לארוחת ערב.

דפנה הרימה ראש:

— אבא?

— כן.

— להרבה זמן?

— לארוחת ערב. יאכל איתנו וילך.

מיכאל שתק. אחר כך שאל:

— למה?

נועה התיישבה לידו.

— הוא ביקש. רוצה לראות אתכם.

— הסכמתי. פעם אחת.

מיכאל הנהן. פניו היו רציניות, בוגרות מגילו.

שבת הגיעה מהר. נועה הכינה עוף עם תפוחי אדמה — פשוט, בלי יומרות. ערכה שולחן לארבעה. הוציאה צלחות — משלה, שעיצבה ביד, עם שפות לא סימטריות וזיגוג טורקיז.

גלעד הגיע בדיוק בשש. עם שקית — מיץ, סוכריות, חוברת צביעה לדפנה.

— שלום, — אמר מהפתח.

— כנס. תתפשט.

דפנה רצה ראשונה. עצרה במרחק צעד, בוחנת אותו.

— שלום, דפנ’לה, — גלעד התכופף על ברכיו.

— יש לך זקן, — אמרה.

— כן. גידלתי קצת.

— קוצני?

— קצת, — חייך.

מיכאל יצא מחדרו. הנהן. התיישב ליד השולחן.

הארוחה עברה בשלום. גלעד שאל על בית הספר, על הציור, על חיות הפלסטלינה. דפנה סיפרה על חברתה שושנה ועל כך שבנו צריף משמיכות. מיכאל ענה בקצרה אבל בלי עוינות.

נועה כמעט לא דיברה. הגישה אוכל, אספה צלחות, מזגה תה.

כשהילדים הלכו לחדרם, גלעד נשאר ליד השולחן.

— צלחות יפות, — אמר, מעביר אצבע על השפה. — את עשית אותן?

— מוכשרת.

— תודה.

הוא שתק. אחר כך אמר:

— נועה, אני עדיין אוהב אותך.

נועה הניחה את הכוס על השולחן. לאט, בזהירות.

— גלעד.

— חכי, תני לי לדבר. אני יודע שעזבתי. יודע שזה היה נבזי. אבל השתניתי. באמת השתניתי. חשבתי עלייך כל יום.

— כל יום במשך שנתיים זה שבע מאות שלושים יום, — אמרה נועה. — ואף שיחת טלפון אחת.

— התביישתי.

— בושה זה לא הסבר. זה תירוץ.

הוא הושיט יד, ניסה לגעת בכף ידה. נועה הסירה את ידה — ברכות אבל בבירור.

— לא, — אמרה.

— נועה…

— היית אורח. התנאים היו ברורים. הארוחה נגמרה.

גלעד הביט בה. משהו הבזיק בעיניו — עלבון, הפתעה, אולי כעס.

— בסדר, — אמר. — הבנתי.

הוא קם, לבש את הז’קט, כפתר. הסתובב ליד הדלת.

— אפשר לבוא שוב?

— אחשוב על זה.

הדלת נסגרה. נועה אספה מהשולחן את הכלים הנותרים, שטפה, סידרה. אחר כך התיישבה ליד האובניים ועבדה עד חצות.

אחרי ארבעה ימים גלעד בא שוב. בלי הודעה מוקדמת. עם זר — חרציות לבנות, עטופות בנייר קראפט.

נועה פתחה את הדלת וראתה את הפרחים לפני הפנים.

— לא הזמנתי אותך, — אמרה.

— יודע. אבל הייתי חייב לבוא. נועה, אני רוצה לחזור.

היא עמדה בפתח, לא נתנה לו להיכנס.

— לחזור — לאן?

— הביתה. אליכם. אלייך, אל הילדים.

— זה לא הבית שלך, גלעד. כבר שנתיים.

— אבל אלה הילדים שלי.

— הילדים — כן. בית — לא.

הוא עבר מרגל לרגל. הפרחים בידו נעו.

— נועה, תני לי הזדמנות. הזדמנות אמיתית אחת. אסדר את עצמי, אעזור. אהיה קרוב. הכל יחזור כמו שהיה.

— אני לא רוצה “כמו שהיה”, — אמרה נועה. — “כמו שהיה” — זאת אני לבד עם שני ילדים ובעל שמסתכל בתקרה וחולם על חופש. “כמו שהיה” — זאת אני שמחכה. אני כבר לא מחכה.

— את כועסת.

— לא. אני אומרת כמו שזה. הבדל גדול.

— את אפילו לא נותנת לי להיכנס לדירה.

— כי באת בלי הזמנה. עם פרחים. עם תוכנית מוכנה. אפילו לא שאלת אם אני רוצה את זה.

— ואת לא רוצה?

— לא, — אמרה נועה. — לא.

גלעד הוריד את הפרחים.

— אני לא מאמין, — אמר. — לא מאמין שבשנתיים הכל עבר. ככה לא קורה.

— קורה. כשאדם הולך בלי מילים, ואת נשארת עם שני ילדים, עם מקרר ריק ועם שלושת אלפים שקל בבנק — קורה. כשאת לומדת ליצור כלים בלילות, כי ביום אין זמן — קורה. כשהיא שואלת “איפה אבא?” ואת לא יודעת מה לענות — קורה. הכל עובר, גלעד.

— טעיתי.

— כן. טעית.

— ואת לא סולחת לי?

נועה הביטה בו ישר, בלי כעס, בלי רחמים.

— סלחתי לך מזמן. סליחה וחזרה — אלה דברים שונים. סלחתי כדי להמשיך הלאה. אבל אין לאן לחזור. הבית שממנו הלכת כבר לא קיים. יש בית אחר. שלי.

גלעד עמד בדממה. הזר השתלשל לצד גופו.

— את יכולה לראות את הילדים, — אמרה נועה. — בתיאום מראש. בסופי שבוע. אם הם ירצו. אבל לא פה. ולא ככה.

— איך — לא ככה?

— לא עם פרחים והבטחות. לא בניסיון להחזיר מה שהרסת בעצמך. ביושר. בפשטות. כאבא שבא לילדים — והולך.

— זה אכזרי, — אמר בשקט.

— לא, גלעד. אכזרי — זה לעזוב בלי הסבר. אכזרי — это שנתיים של שתיקה. אכזרי — это לבוא עם חבורה ולספר על קריית שמונה, כשהילדה שלך שכחה את הקול שלך. זה — אכזרי. ומה שאני עושה — זה סדר.

הוא עמד עוד חצי דקה. אחר כך הושיט לה את הפרחים.

— תקחי לפחות. תזרקי אם את רוצה.

נועה לא לקחה.

— לך, — אמרה. — ברוגע, בלי סצנה. כשתהיה מוכן לדבר על הילדים — תכתוב. אענה.

גלעד הנהן. הסתובב. ירד במדרגות, אוחז בזר ביד מושפלת.

נועה סגרה את הדלת. סובבה את המנעול. עמדה שנייה, נשענת בגבה על הדלת.

אחר כך התיישרה, חזרה למטבח והדליקה קומקום.

הטלפון צלצל אחרי שעה. עופרה.

— נו?

— בא. עם פרחים. ביקש לחזור.

— סירבת.

— איך הוא?

— מבולבל. נעלב. אבל הלך בשקט.

— את גיבורה, — אמרה עופרה. — ברצינות.

— אני לא גיבורה. אני פשוט יודעת מה אני לא רוצה.

— זה בדיוק מה שגיבורה. רוב האנשים לא יודעים. או יודעים — אבל מפחדים להגיד.

— לא פחדתי, — אמרה נועה. — היה לי ברור. בפעם הראשונה מכל התקופה — ברור לגמרי.

— תשתי תה. תלכי לישון מוקדם. מחר יהיה יום רגיל.

— כן. רגיל. זה טוב.

הבוקר הגיע בלי חרדה. האור שכב על הרצפה בפסים אלכסוניים. נועה קמה בשבע, כרגיל, והלכה למטבח.

היא הוציאה קמח, ביצים, גבינה. לשלה בצק לסניצלים — בתנועות מדויקות ומוכרות. המחבת התחממה, השמן רשש.

דפנה הופיעה ראשונה — יחפה, עם דובון פרווה.

— סניצלים? — שאלה.

— סניצלים.

— עם ריבה?

— עם ריבה.

מיכאל יצא אחרי חמש דקות. התיישב ליד השולחן, קירב אליו צלחת. הצלחת הייתה בצבע חול חמים — נועה יצרה אותה בחודש שעבר, במיוחד לארוחות בוקר.

הם אכלו בשקט. אחר כך מיכאל הניח את המזלג.

— הוא יבוא שוב? — שאל.

נועה הביטה בבנה. היה בן עשר, אבל לפעמים נדמה שהיה בן עשרים.

— לא יודעת, — אמרה. — אולי יראה אתכם בסופי שבוע. אם תרצו.

— אני לא רוצה. אין לי על מה לדבר איתו.

— למה?

— כי הוא רצה להחזיר את מה שהיה. ומה שהיה — כבר אין. יש את מה שיש עכשיו. ועכשיו — יותר טוב.

מיכאל הנהן. שתק.

— הצלחות שלך יפות, — אמר.

נועה חייכה.

— תודה, מיכאל.

— ברצינות. סיפרתי בבית ספר. חברים ביקשו לראות.

— תראה. אתן לך אחת — את זו עם ציור העץ.

— אפשר את הכחולה? עם הסדק בצד?

— אפשר. רק בזהירות.

דפנה הרימה ראש מהצלחת.

— וגם לי תתני?

— לך אכין מיוחדת. איזו את רוצה?

— עם חתול.

— הסכמנו.

אחרי ארוחת הבוקר נועה בדקה דואר. שתי הזמנות חדשות — סט ספלים לחנות תה וסדרת צלחות נוי למסעדה ברחוב המלך ג’ורג’. היא רשמה מידות, חישבה זיגוג, שרטטה סקיצות בעיפרון בפנקס.

הטלפון שכב לידה. אין הודעות מגלעד. ונועה ידעה — לא יהיו. לא היום. אולי מחר. אולי בעוד שבוע. אבל מה שיכתוב — התשובה כבר קיימת. ברורה, סופית, נאמרת בקול.

היא הדליקה את האובניים. הניחה גוש חימר במרכז. הרטיבה ידיים.

החימר נכנע, כמו תמיד. רך, נוח. דפנות הספל צמחו מתחת לאצבעות — חלקות, דקות, חיות.

דפנה הציצה לחדר.

— יפה, — אמרה.

— זו תהיה ספל לתה.

— אפשר לנסות?

— שבי לידי. הנה לך חתיכה.

דפנה התיישבה על שרפרף נמוך, לקחה גוש חימר והתחילה ללוש אותו באצבעות. מרוכזת, עם שפה ננשכת.

נועה עבדה. אור נפל על השולחן, על ידיה, על החימר הלח. הכל היה במקום. הצלחות עמדו במייבש — אותן צלחות שאכלו מהן עכשיו. הסקיצות שכבו בפנקס. ההזמנות חיכו לתורן.

היא לא הייתה צריכה להוכיח שום דבר. לא לו, לא לעצמה. החיים שבנתה בשנתיים האלה דיברו בעד עצמם — בשקט, בביטחון, בלי מילים מיותרות.

היא כבר לא חיכתה לאף אחד. וזה לא היה בדידות. זו הייתה ידיעה שקטה ויציבה: כל מה שצריך — כבר כאן.

החימר הסתובב. הספל קיבל צורה.

נועה עבדה.