—אמא, מה את עומדת ככה? חתמי פה ופה — ותפנו את המושב עד יום ראשון. זה עכשיו שלי.
תמר תחבה לי את הניירות מתחת לאף בפרצוף כאילו לא נתתי לה עודף בסופר. לא בת — פקידת מס. לאט ניגבתי את הידיים בסינר — היה ריח של שמיר ועלה דומדמניות, בדיוק גלגלתי מלפפונים — והבטתי בה מבט ארוך.
בלב חשבתי: “סוף סוף. חיכיתי לזה.”
כי הניירות שלי היו גם בכיס החלוק. שלי. והם היו מעניינים יותר משלה.
והכל התחיל לפני חצי שנה…
בפברואר התקשרה אליי הנוטריונית — דליה, אנחנו מכירות עשרים שנה, עוד טיפלתי בבעלה המנוח במרפאה, עבדתי כאחות ארבעים שנה.
— גילה, את יושבת? אלי אחיך השאיר צוואה. רק עכשיו הגעתי למיין את התא שלו.
אלי — זה אחי. הגדול. מת לפני שלוש שנים, גר לבד, לא הוליד ילדים. חשבתי שנשארה ממנו רק דירת שני חדרים ברחובות, שאז חילקנו בין היורשים לפי החוק — שליש לי, השאר לבני הדודים.
— דליה, איזו צוואה? כבר סידרנו הכל.
— את יושבת או לא? המושב שלו במושב ליד כביש 6. עשרים דונם. עם בית. הוא הוריש לך לבד, בצוואה נפרדת, עוד ב־2020. אני בעצמי בהלם — זה היה בתיקייה אחרת, המזכירה הקודמת שלי בלבלה.
ישבתי על שרפרף במסדרון. צלצול באוזניים. מושב ליד כביש 6 — זה ליד הכביש החדש שסללו לפני שנה. דונם שם שווה מיליון שקל. עשרים דונם, תחשבו לבד.
— ו… למה הוא לא אמר לי?
— תקראי פתק. הוא השאיר.
נסעתי לדליה באותו יום. במעטפה מאלי היה פתק משובץ, בכתב ידו העקום:
“גילה, זה בשבילך. רק בשבילך. לא בשביל תמר. היא לא באה לבקר אותי בבית חולים אפילו פעם אחת בשנתיים, אף שביקשתי. ואת האכלת אותי מכפית. אל תתחלקי איתה בכסף — היא תבזבז אותו בלי לשים לב. שיהיה לך קרן חיסכון לזקנה. אלי.”
ישבתי ובכיתי. לא מהכסף. מזה שאחי ראה. אחי, ששכב עם צינורות, ראה שאני בן אדם, לא צוות שירות.
את תמר גידלתי לבד מגיל שש. בעלי עזב למוכרת בסופר — שיחיה איתה באושר. משכתי שתיים — אותה ואת אמא שלי שהייתה מרותקת. אחר כך קברתי את אמא, תמר גדלה, התחתנה עם אייל — בחור נחמד בסך הכל, אבל מתחת לעקב שלה.
ואתם יודעים איך זה? ברגע שאמא לא נצרכת כל יום — היא נצרכת “לפי דרישה”. לשמור על הנכדים. להכין קציצות. להלוות כסף “עד המשכורת” (החזירו פעמיים בעשר שנים).
את המושב שלי — מה שבנינו עם בעלי המנוח — תמר חשבה לשלה. נו, של מי אחרת. “אמא, אנחנו באים בחגים, תדליקי את הסאונה.” “אמא, אנחנו מביאים את קובי לכל הקיץ.” “אמא, תצבעי לאייל את הגדר, אין לו זמן.”
לא התווכחתי. אני שקטה. ארבעים שנה כאחות — שם לא רבים, צריך לחייך ולהזריק.
על הירושה של אלי לא סיפרתי לתמר. מילה. לא יודעת למה — הלב דפק. סידרתי הכל דרך דליה — בשקט, בלי רעש. את המסמכים החביאיתי בארון, מאחורי סט הכלים שתמר שונאת.
ואחרי חודש התחילו שיחות מוזרות.
— אמא, ידעת שלדוד אלי היה עוד מושב?
קפאתי עם הפלאפון ליד האוזן. עמדתי במטבח, קילפתי תפוחי אדמה.
— מאיזה שמועה את מביאה, תמר?
— אייל דיבר בעבודה עם איזה גבר, הוא גר ליד כביש 6. אומר שהחלקה של דוד אלי עדיין לא רשומה. אמא, זו ירושה! זה… זה… צריך לרוץ לרשום לפני שיחטפו!
מילת המפתח — “שלנו”. לא “שלך, אמא”. “שלנו”.
— תמר, אני אטפל.
— אמא, את לא מבינה כלום בניירות! אני אעשה הכל. רק תחתמי לי על ייפוי כוח — לניהול תיק הירושה. יש לי חברה עורכת דין, היא אומרת שכך יותר פשוט.
פה משהו ננעל לי בראש. בשקט. כמו מנעול בכספת.
אני אמא. אני מכירה אותה. “ייפוי כוח לניהול תיק” בשמי — כדי לסדר הכל ולהעביר לעצמה. אני לא עורכת דין, אבל ארבעים שנה הקשבתי לרכילות בבית חולים — שם עשו תרגילים שאמא לא תדאג.
— טוב, בתי. בואי בשבת. אחתום.
ניתקתי. ישבתי. הבטתי בתפוחי האדמה. ובפעם הראשונה מזה שנים צחקתי — לעצמי, בקול, במטבח ריק.
בשבת תמר לא הגיעה לבד. עם אייל ועם “החברה עורכת הדין” — בחורה בת עשרים וחמש, חדה כמו מחט, בחליפה לא במידה.
— אמא, זו ליר. היא תעזור עם המסמכים.
ליר פרסה על השולחן שלי ניירות כמו קלפים.
— גילה, אז הנה ייפוי כוח כללי, הנה הסכמה לרישום, הנה ויתור על זכות קדימה…
— ויתור על מה? — שאלתי לאט, מביטה בידי המיוגעות.
— נו… זה נייר טכני, — תמר חייכה אליי החיוך שלימדתי אותה בילדות — מקסים, למורים.
— תמר, — הרמתי עיניים. — תגידי לי באמת. את רוצה שהמושב של אלי יגיע אליי או אלייך?
דממה. אייל שיעל, התחפר בפלאפון. ליר העמידה פנים שהיא מחפשת עט.
— אמא, נו, מה זה משנה? בסוף אחרייך זה יגיע אליי. למה לך בגילך להתעסק עם מיסים?
“בגילך”. חמישים וחמש, אני מזכירה. עדיין עובדת במחצית משרה, כי הצעירות לא יודעות להזריק לקשישים בלי להשאיר סימנים.
— בואי נעשה ככה, — אמרתי בשקט. — אחשוב. עד שבת הבאה.
תמר כיווצה שפתיים. אבל לא הראתה.
— טוב. רק אל תחשבי יותר מדי. כי לסדר לוקח חצי שנה.
כשהם הלכו, הוצאתי מהארון את המסמכים שלי. ליטפתי את החותמת. וחייגתי לדליה.
— דליה. בואי נרשום עוד מסמך אחד.
ואז קרה מה שעד היום אני זוכרת בקרירות.
כעבור שלושה ימים תמר התקשרה בקול מתכתי:
— אמא, גיליתי הכל. דוד אלי ערך צוואה לטובתך. ידעת?!
— ידעתי, — עניתי בשלווה, מערבבת ריבה.
— ושתקת?! אמא, את שפויה?! אלה מיליונים! רצית לחטוף הכל לבד?!
— תמר. זה אחי השאיר לי. אישית. עם מכתב.
— איזה מכתב?! תראי לי!
— לא.
מילה אחת. קצרה. “לא”. לא אמרתי אותה בחיי לבת שלי, נדמה לי.
— את… את השתגעת. אנחנו באים בשבת. ואת מעבירה הכל אליי. כמו אמא, כמו אמא נורמלית, לא כמו אגואיסטית!
ניתוקים.
הידיים רעדו לי, לא אכחש. ישבתי והבטתי זמן רב בחלון. חשבתי — אולי טעיתי? אולי היא בתי, דם מדמי, אולי היא…
ואז נזכרתי באלי בבית חולים. איך החזיק לי את היד ואמר: “גילה, את טובה. כולם מנצלים אותך, ואת טובה.”
והרעד נפסק.
בשבת הם הגיעו שלושתם — תמר, אייל וליר. תמר נכנסה בלי “שלום”, מיד הניחה את הניירות שלה על השולחן.
ניגבתי ידיים בסינר. שלפתי מכיס החלוק נייר מקופל. פתחתי. הנחתי ליד הערימה שלה.
— מה זה? — תמר צמצמה עיניים.
— זה, תמר, שטר מתנה. על המושב ליד כביש 6.
הלחיים שלה הסמיקו.
— עליי?!
— לא, מתוקה. על הוספיס הילדים ברחובות. כבר רשום במרשם המקרקעין. שבועיים. תתקשרי, תבדקי — דליה כהן, נוטריונית, טלפון בספר.
דממה. כזו, אתם יודעים, סמיכה, ששמעו זבוב מתנגש בשמשה.
— את… צוחקת.
— את… נתת במתנה… לאנשים זרים… מיליונים?!
— נתתי לילדים שמתים. לא לאישה בוגרת שזוכרת את אמא שלה פעם בחודש, כשנגמרים המלפפונים.
אייל מאחוריה כיסה לפתע את פניו בכף יד. נראה שהתבייש. לפחות מישהו במשפחה הזאת.
— את… את חולה! את זקנה משוגעת! אני… אני תובעת אותך! אני אבדוק את הכשירות שלך!
חייכתי. בשקט. בזווית הפה.
— תבדקי, בתי. יש לי אישור פסיכיאטר — דליה התעקשה שאסדר לפני העסקה. מניעתית. ליתר ביטחון. את יודעת לאיזה מקרים? לכאלה.
ליר עורכת הדין התחילה בשקט לארוז את הניירות שלה. היא הבינה הכי מהר.
— תמר, בואי, — מלמלה. — פה… אין מה לעשות.
— ואת המושב הזה אני גם מעבירה, — אמרתי להן בגב. — לנכד שלי. לקובי. בתנאי — ייכנס לזכויות בגיל שמונה עשרה. עד אז — שלי. תרצו להביא אותו בקיץ — תביאו. רק כמו בני אדם. לא “אמא, קחי את הילד, אנחנו בקפריסין”.
תמר הסתובבה בדלת. פנים לבנות כמו אריחי המטבח.
— את לא אמא שלי יותר.
— טוב, — אמרתי. — ואת לא הקופאית שלי יותר.
הדלת נטרקה. המכונית נהמה בחצר. עמדתי דקה. אחר כך הלכתי וגמרתי לבשל את הריבה. דומדמניות אדומות. אלי אהב אותה, דרך אגב.
עברו שלושה חודשים. תמר לא מתקשרת. אייל כותב לפעמים — בשקט, “סלחו לנו, גילה, היא תתפכח”. קובי בא בחופשת הסתיו — עם סבתא, כלומר איתי, לאפות לביבות. בלי הורים. אייל לבד הביא ולקח.
לא היה משפט. לא העזה. יודעת שתפסיד — אישורים, עדים, נוטריונית, והכי חשוב — המכתב של אלי, שבכל זאת הראיתי. לדליה. תחת פרוטוקול.
ההוספיס שלח לי תמונה — עכשיו יש גן שעשועים חדש בשטח. שלט: “תודה לגילה כהן ולאלי כהן”.
את התמונה תליתי על המקרר. ליד הציור של קובי.
והמושב… המושב עומד. שלי. בינתיים — שלי. עצי תפוח פורחים, דומדמניות מניבות, סאונה מתחממת.
רק עכשיו אני מחממת אותה — בשביל עצמי.
מתארים לכם? בפעם הראשונה מחמישים וחמש שנה — בשביל עצמי.
