― אני לא יכול יותר לחיות עם פנסיונרית.
הוא אמר את זה, לא מסתכל עליי, אלא לתוך הצלחת עם הקציצות. הרגע שמתי לו את השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים שנים ברציפות, כל שבת.
– אבי, על מה אתה מדבר?
– עלינו, מאיה. יותר נכון, על זה שאין יותר “אנחנו”.
ישבתי מולו. שמתי את הידיים על השולחן – כפות ידיים למטה, כדי לא להסגיר. רואת החשבון שבי נכנסה לפעולה לפני האישה. רואת החשבון תמיד מגיבה ראשונה למילה “לא”.
– אתה עוזב?
– עוזב. מצאתי מישהי אחרת. היא בת עשרים ותשע. והיא, אתה יודע, לא מסתובבת בבית בחלוק עם כיסים מתוחים.
החלוק שלי, באמת, היה ישן. כחול, עם כפתורים על החזה, קניתי אותו עוד כשהבת התחילה בית ספר. נוח. אבי נהג לקרוא לו “חלוק הספה” שלי. צחק.
עכשיו הוא לא צחק.
– ואיך קוראים לה?
– נועה.
הנהנתי. כאילו זה הסביר לי משהו.
על השולחן התקררו הקציצות. הסתכלתי עליהן וחשבתי דבר מוזר: שלוש שעות לקח לי לעצב אותן. טחנתי את הבשר בעצמי, השריתי את הלחם בחלב, כמו שאימא לימדה. שלוש שעות מהשבת שלי. ועכשיו הוא יקום וילך לנועה, שבטח מזמינה סושי.
– מתי?
– מה מתי?
– מתי אתה עוזב.
– היום. כבר ארזתי תיק.
ופה משהו נצץ אצלי בפנים. לא נפל, לא נקרע – פשוט נצץ, כמו מתג. הוא ארז תיק. בזמן שאני במטבח. בזמן שבישלתי מרק לשבוע קדימה, כמו מטומטמת.
– נו, לך, – אמרתי.
הוא כאילו לא האמין. אפילו הרים גבה.
– זה הכל? בלי מילה?
– מה אתה רוצה לשמוע, אבי? ששלושים ושתיים שנים כיבסתי את החולצות שלך לחינם? את זה אני יודעת גם בלעדיך.
הוא קם. הלך למסדרון. שמעתי אותו מתעסק עם המנעול של המזוודה – אותה אחת שנסינו איתה לאילת בשנת אלפיים ושמונה, כשקיבלנו בונוס על הדירה. השקעתי שם גם את הירושה של אימא. שני מיליון ושבע מאות אלף שקל. אני זוכרת כל ספרה – אני רואת חשבון.
ואת הדירה רשמנו על שמו. “ככה יותר קל, מאיה, אחר כך נעביר”. לא העברנו.
ישבתי במטבח והסתכלתי על שתי הקציצות שלו. אחר כך קמתי, לקחתי שקית זבל שחורה גדולה – מהסוג של מאה ועשרים ליטר, אני קונה אותן חבילות בשופרסל – והלכתי לחדר שינה.
– מה את עושה? – שאל כשראה אותי עם השקית.
– עוזרת לך לארוז. לא יספיק לך מזוודה אחת.
והתחלתי להכניס. חולצות – לתוך השקית. מכנסי טרנינג, שבהם הוא שכל ימי ראשון על הספה – לתוך השקית. נעלי בית, מברשת שיניים, סכין גילוח, מטען לטלפון. הכל לתוך השקית. מהר, רגוע, כמו במלאי.
– מאיה, את השתגעת.
– לא, אבי. להפך, התפכחתי. בפעם הראשונה משלושים ושתיים שנים.
הוא תפס אותי ביד. הסתכלתי על האצבעות שלו – קצרות, עם ציפורניים צהבהבות – ומשום מה הוא שחרר.
– אני אבוא אחר כך לשאר.
– תבוא. רק תתקשר מראש. כדי שאפתח לך דלת.
באותו רגע עוד חשבתי שאפתח.
אחרי ארבעה ימים הוא הגיע. לא לבד.
פתחתי את הדלת וראיתי אותה. נועה. היא עמדה על המדרגות במעיל לבן לא מתאים לעונה, עם תיק על שרשרת דקה ארוכה, והסתכלה עליי כמו שמסתכלים על רהיט ישן שצריך להוציא.
– שלום, – היא אמרה. בנימוס. עם מצמוץ קל בעיניים.
– שלום.
אבי דחק על פניי לפרוזדור, כאילו עוד היה הבעלים כאן.
– מאיה, אנחנו מהר. אני בא על בגדי חורף ועל מסמכים.
– איזה מסמכים?
– נו, שלי – תעודת זהות, רישיון רכב, ביטוח לאומי. ועל הדירה.
עצרתי בפתח המטבח.
– על הדירה?
– נו, כן. הדירה רשומה עליי.
נועה מאחוריו חייכה קלות. זווית אחת של הפה. את החיוך הזה נזכרתי הרבה אחר כך.
– אבי, – אמרתי לאט מאוד, – אתה ברצינות בא עכשיו לקחת מסמכים על דירה שהשקעתי בה את הירושה של אימא?
– מאיה, איזו ירושה, זה היה לפני מאה שנה.
– שמונה עשרה, – תיקנתי. – לא מאה. לפני שמונה עשרה שנה. שני מיליון ושבע מאות אלף שקל, בשנת אלפיים ושמונה, אם מישהו מתעניין – זה היה המחיר של דירת שלושה חדרים בשכונה שלנו. לגמרי. אתה צחקת אז שאני “שקל לשקל”.
– אדוני, – פתאום התערבה נועה, – לנו אין זמן.
ה”אדוני” הזה גמר אותי. הוא בן חמישים ושש. בטן מעל החגורה, פנים אדומות, שקיות מתחת לעיניים – איזה אדוני. אבל בשבילה הוא היה “אדוני”, כי הוא שילם. והוא שילם, אגב, בכסף שלי – בשלוש השנים האחרונות הוא לא הביא חצי משכורת לחשבון, “לדלק ולארוחות”.
הרגשתי דפיקה ברקות. לא לב – דווקא רקות. יבש, כאילו מישהו צקצק באצבעות בתוך הגולגולת.
– אבי, צא בבקשה. ותיקח את הגברת שלך. את המסמכים תקבל. דרך בית משפט.
– מה את אומרת?!
– דרך בית משפט, אבי. אני אתן לך הכל דרך בית משפט מעכשיו. חולצות, גרביים, ואת החצי דירה שלכאורה שייכת לך. לפי רשימה, עם חותמת וחתימה.
נועה גיחכה:
– את באמת חושבת שתקבלי משהו? הדירה רשומה עליו.
– גברת, – פניתי אליה, ומשהו בקולי גרם לה לסגת מעט, – לכי למסדרון. אני מדברת עם בעלי. טכנית הוא עדיין שלי.
אבי משך אותה בשרוול. היא יצאה למדרגות. הוא נשאר.
– מאיה, אל תעשי שטויות. אנחנו יכולים בסדר.
– יכולים. רק “בסדר” זה לא “תן דירה ותעודת זהות”. “בסדר” זה “בוא נחשב כמה כל אחד השקיע, ונחלק”. בוא נחשב?
הוא שתק.
– לא רוצה לחשב. נו, לא צריך. אני אחתש לבד. אני טובה בזה, אתה יודע.
סגרתי אחריו את הדלת. סובבתי את המנעול – סיבוב אחד, שני. נשענתי בגב על הדלת.
בדירה היה שקט. רק המקרר זמזם במטבח, כמו תמיד. והריח של מרק – לא סיימתי אותו משבת.
החלקתי על הרצפה ליד הדלת וישבתי כחמש דקות. לא בכיתי. פשוט ישבתי וספרתי בראש: שני מיליון שבע מאות פלוס שיפוץ בשנת אלפיים ושתים עשרה – עוד ארבע מאות אלף, פלוס מטבח באלפיים וחמש עשרה – מאתיים ועשר, פלוס מרפסת באלפיים ותשע עשרה…
רואת החשבון שבי עבדה. האישה שתקה.
אחר כך קמתי, לקחתי טלפון וחייגתי למנעולן. הוא הגיע תוך שעה והחליף לי את צילינדר המנעול. אלפיים שלוש מאות שקל. רשמתי במחברת ההוצאות – הרגל.
בערב התקשרה הבת.
– אמא, אבא אומר שאת לא מכניסה אותו.
– לא מכניסה.
– אמא, איך ככה, הוא הרי…
– יעל, יש לי בקשה אחת ממך. אל תתערבי. בבקשה. אני מסתדרת לבד.
היא שתקה. אחר כך אמרה:
– בסדר, אמא.
וה”בסדר” הזה היה הדבר הראשון שהחמם אותי בשבוע.
אחרי שבועיים הגיעה הזמנה לבית משפט.
“תביעה לחלוקת רכוש משותף”. אבי דרש חצי דירה, חצי קוטג’ (שלא היה לנו בכלל – הוא הוסיף ליוקרה), ואיכשהו גם “פיצוי על נזק לא ממוני” על שהחלפתי מנעולים.
קראתי ולמען האמת – צחקתי. בפעם הראשונה מזה חודש.
אחר כך הלכתי לעורך דין. לא מכירה – מכירים פטפטנים – אלא למישהי זרה, ממודעה. אישה צעירה, בת ארבעים, בחליפה אפורה. קראו לה רונה.
הנחתי לפניה תיקייה. את אותה תיקייה שאספתי שמונה עשרה שנה. הרגל של רואת חשבון – לשמור הכל.
– תעודת ירושה משנת אלפיים ושבע, – אמרתי והוצאתי דף אחר דף. – אישור בנק על הפקדת שני מיליון ושבע מאות אלף שקל לחשבוני. חוזה קניית הדירה – באותו סכום, חודש אחרי חודש. קבלות על שיפוץ, כל אלה, משנת אלפיים ושתים עשרה. חשבוניות על מטבח. חוזה עם קבלן על מרפסת. תשלומי ארנונה – שאגב, שילמתי לבד בשש השנים האחרונות מהמשכורת שלי בחמישים ושמונה אלף שקל, בזמן שהוא “השקיע במערכות יחסים”.
רונה דפדפה ושתקה. אחר כך הרימה אליי עיניים.
– מאיה, למה שמרת את כל זה?
– אני רואת חשבון, – אמרתי. – אני שומרת הכל.
היא חייכה. חיוך טוב, כאילו ראתה בפעם הראשונה אדם שבא לא עם ידיים ריקות.
– יש לך עמדה חזקה מאוד. אני חושבת שנחזיר לך לא חצי, אלא את כולה.
הנהנתי. ואז אמרתי:
– רונה, ועוד משהו. אני ערבה לו על הלוואת רכב. משנת אלפיים עשרים ושתיים. רכב טויוטה, לקח לשלוש שנים, נשארו אחת עשרה חודשים. אני יכולה איכשהו… לבטל את זה?
היא חשבה.
– אי אפשר לבטל ערבות חד-צדדית. אבל אפשר לכתוב לבנק על שינוי נסיבות מהותי – גירושים. הבנק כנראה ידרוש ממנו או ערב חדש, או פירעון מוקדם. אם לא ימצא לא זה ולא זה…
– ייקחו את הרכב?
– ייקחו.
הסתכלתי בחלון. בחוץ ירד גשם דק, נפל על הגגון ומיד נמס. חשבתי על נועה במעיל הלבן. על איך היא בטח אוהבת לנסוע בטויוטה הזאת. על איך אבי הסיע אותי בה פעמיים – למרפאה ולבית העלמין, לאימא שלי.
– בוא נכתוב, – אמרתי.
ורונה כתבה.
בערב חזרתי הביתה, חלטתי תה – לא בשבילו, לא “לשנינו”, אלא לעצמי לבד, בכוס קטנה עם פרחי שכחה שתמיד בז לה, – ושתיתי ליד החלון.
הדירה הייתה שקטה. החלוק שלי היה תלוי על הקולב. אף אחד לא קרא לו “חלוק הספה”.
חשבתי: זה, מסתבר, לא מפחיד להיות לבד. מפחיד היה שלושים ושתיים שנים ברציפות להכין שתי קציצות, ולקבל קציצה אחת של תשומת לב.
אחר כך צלצל הטלפון. מספר לא מוכר.
– מה עשית, זקנה?! – צרחה נועה לתוך השפופרת.
הרחקתי את הטלפון מהאוזן. בזהירות, כמו שרואת חשבון מרחיקה דוח שגוי.
– גברת, יש לי בקשה אחת, – אמרתי ברוגע. – תתקשרי אליי רק דרך עורך הדין. רונה, אני יכולה להכתיב את המספר.
וניתקתי.
הרובה הראשון ירה.
המשפט היה בפברואר.
אבי הגיע בחליפה היחידה שלו – כחולה כהה, אותה אחת שהייתה עליו בחתונה של יעל לפני ארבע שנים. החליפה הייתה לו צמודה. הז’קט לא נסגר על הבטן.
נועה לא הייתה. היא, כמו שגיליתי אחר כך, כבר רבה איתו באותו יום.
אני הגעתי בחצאית רגילה וחולצה לבנה. בלי חלוק, כמובן. אבי הסתכל עליי ונראה מבולבל. בטח ציפה לראות “פנסיונרית”. מולו ישבה אישה ששלושים ושתיים שנים ניהלה חשבונות של אחרים, ועכשיו לראשונה באה לנהל את שלה.
רונה דיברה כעשרים דקות. ברוגע, לפי מסמכים. תעודת ירושה – אחד. אישור בנק – שניים. קבלות – תיקייה, שלוש מאות שמונה עשר עמודים. תשלומים – עוד תיקייה.
הסתכלתי על אבי. הוא האדים והחוויר. פעם אחת אפילו הכניס יד לכיס לחפש כדור הרגעה – ולא מצא, כי תמיד שמתי לו כדור הרגעה בכיס אני.
השופטת הקשיבה, הסתכלה עליו מבעד למשקפיים.
– נתבע, יש לך מה להשיב לגוף העניין?
– נו… זה רכוש משותף…
– מאיזה כספים נרכשה הדירה?
– ממשותפים.
– בחומר הראיות – תעודת ירושה ואישור בנק. שני מיליון ושבע מאות אלף שקל הופקדו לחשבון התובעת בשנת אלפיים ושבע. הדירה נרכשה בשנת אלפיים ושמונה תמורת שני מיליון ושבע מאות אלף. ראיות להשתתפותך?
– אין ראיות?
– אין.
ניצחנו במשפט. לגמרי. הדירה – לי. פלוס פיצוי על שיפוצים ששילמתי מכרטיסי – עוד שש מאות אלף, שהוא היה צריך לשלם לי תוך חצי שנה.
אבי יצא ראשון מהאולם. התעכבתי, חתמתי על מסמכים.
כשיצאתי למסדרון, הוא עמד ליד החלון והסתכל לחצר. כתפיים נפולות. החליפה נתלתה כמו שק.
– מאיה, – הוא אמר, בלי להסתובב. – אי אפשר ככה.
– איך?
– נו, ככה. עד הפרוטה האחרונה. אני לא זר לך. יש לנו בת ביחד.
התקרבתי. עמדתי לידו. והנה – נשבעת, לא ציפיתי לזה בעצמי – אמרתי מה שאמרתי.
– אבי, לא הייתי זרה לך שלושים ושתיים שנים. הפכתי לזרה בשבת אחת. אתה זוכר מה אמרת? שאתה לא יכול לחיות עם פנסיונרית. אני לא פנסיונרית, אני בת חמישים וארבע, נשארו לי עוד שש שנים עד הפנסיה. אבל גם אם הייתי – על המילים האלה אני לא סולחת לך אף שקל. אף שקל, אבי. וגם את ההלוואה שלך אני לא סולחת לך.
– איזו הלוואה?
– על הטויוטה. כתבתי לבנק על הגירושים. הערבות הוסרה ממני. יתקשרו אליך בקרוב – ידרשו פירעון מיידי או ערב חדש. נועה, מה דעתך, תערוב?
הוא הסתובב. הפנים לא אדומות – לבנות.
– את… את עשית בכוונה?
– בכוונה, אבי. בכוונה גמורה.
עברתי לידו למעלית.
הרובה השני ירה שם, במסדרון בית המשפט. שמעתי את הטלפון של אבי רוטט בכיס. בטח כבר הבנק.
בבית חלטתי תה בכוס עם פרחי שכחה. ישבתי ליד החלון, הסתכלתי על הגשם וחשבתי: זה, בטח, מה שאנשים מרגישים כשהם אומרים “הצדק ניצח”.
רק שעוד איכשהו רעדו לי הידיים. לא מפחד. מעייפות של שלושים ושתיים שנה, שסוף סוף הרשיתי לעצמי להרגיש.
ואז התקשרה יעל.
– אמא, את השתגעת? אבא נשאר בלי רכב. הוא אומר שדפקת אותו מול הבנק. זה נכון?
– נכון, בת.
– אמא, הוא אבא שלי. הוא בוכה.
– יעל, אני אוהבת אותך מאוד. אבל את הנושא הזה אנחנו סוגרות. אבא הוא אבא שלך כל החיים. אבל בעלי שלי – כבר לא. לי חשבונאות משלי, לו משלו.
היא שתקה. אחר כך בכל זאת אמרה:
– את הפכת להיות מישהי אחרת.
– הפכתי להיות עצמי, יעל. בפעם הראשונה משלושים ושתיים שנה.
הרובה ירה. השני. ולמען האמת, לא ידעתי אז האם לשמוח או לא – כי הבת בקו התייפחה.
עברה שנה.
על אבי שמעתי פיסות מידע. דרך יעל – היא בכל זאת התקשרה, למרות שמאוקטובר הפסיקה להגיד “אבא” והתחילה להגיד “הוא”.
את הטויוטה לקחו לו עוד במרץ. נועה סירבה לערוב – אמרה שהיא “לא התחברה כדי לשלם חובות שלו”. הם, אגב, לא התחתנו בסוף. גרו בדירת שכירות שלה בפריפריה, ומדי חודש, לפי הסיפורים, חייהם נהיו גרועים יותר.
באוגוסט היא זרקה אותו.
זה קרה בערב יום רביעי. יעל התקשרה אלי, בכתה:
– אמא, הוא מתקשר אלי, אומר – אין לו איפה לגור. דירה אין, רכב אין, נועה שמה תיקים מחוץ לדלת. הוא אמר שהיא אמרה לו: “אני לא יכולה יותר לחיות עם חייב”.
ישבתי במטבח, קלפתי תפוחי אדמה. למנה אחת שלי – אני עכשיו מבשלת הכל למנה אחת, ותפוחי אדמה יוצאים פחות, והאוכל לא מתקלקל.
– אמא, את שומעת?
– שומעת.
– הוא מבקש לחזור. אומר – לפחות זמנית.
הסתכלתי על תפוחי האדמה בקערה. על הסכין. על היד שלי שאוחזת בסכין. היד הייתה רגועה.
– יעל, תעבירי לו בבקשה משהו אחד. שאני לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונר.
– אמא!
– אלה המילים שלו, יעל. לא שלי. שלו ממש.
היא שתקה. הרבה. אחר כך אמרה:
– את התקשה.
– אולי.
– היית צריכה לראות אותו. יש לו מעיל ישן, ביד שקית עם דברים. כמו הומלס.
– ראיתי אותו שלושים ושתיים שנה, יעל. במצבים שונים. גם בחליפות יפות, גם במכנסי טרנינג. עכשיו תורי לחיות, לא לראות אותו עומד עם שקית.
היא ניתקה.
ואני קלפתי את כל תפוחי האדמה. שמתי על הכיריים. והדלקתי טלוויזיה – בקול רם, כמו שלא הדלקתי הרבה זמן, כי אבי לא אהב.
הטלוויזיה שידרה איזו סדרה. לא צפיתי בה. פשוט שמעתי קולות שממלאים את הדירה. הדירה שלי. לגמרי, מקצה לקצה, שלי.
אחר כך, אחרי שעתיים, הטלפון רטט – ויברציה על השולחן. מספר של אבי. הסתכלתי איך הוא רוטט, זוחל על השולחן לקצה. שיחה אחת. שנייה. שלישית.
לא עניתי.
לא לרביעית, לא לחמישית, לא לשישית – הוא התקשר שש פעמים עד חצות. ספרתי, הרגל של רואת חשבון.
למחרת יעל כתבה בוואטסאפ: “הוא ישן אצלנו. זמנית”. עניתי: “בסדר, מתוקה, תשמרי על עצמך”. וזהו.
יותר אנחנו לא מדברות על הנושא הזה. יעל איתי יבשה, בת בסוף. היא אומרת ש”שברתי את המשפחה”. אני אומרת שהמשפחה שבר מי שעזב בשבת, והשאיר שתי קציצות על השולחן. אנחנו לא מסכימות.
הוא, שמעתי, התחיל לעבוד כמאבטח באתר בנייה. גר בקרוואן. נועה התחתנה עם מישהו אחר – איזה מנהל סוכנות רכב, באינסטגרם מעלה הכל.
ואני בבוקר שותה תה בכוס עם פרחי שכחה. מבשלת למנה אחת. קניתי לעצמי חלוק חדש – לא כחול, אלא ירוק, עם כפתורים גדולים. בחרתי לבד, בחנות, ניסיתי מול מראה.
במראה – אישה בת חמישים וארבע. שיבה ברקות. משקפיים. לא פנסיונרית. פשוט אישה שסוף סוף לא חייבת כלום לאף אחד.
אז ככה, בנות, אתן.
יעל כמעט לא מדברת איתי. השכנה דבורה אתמול במעלית אמרה: “מאיה, נו תסלחי לו, הוא גבר, לגברים קורה”. רואת החשבון מהעבודה אמרה: “מאיה, נו מה עם הבת, היא נקרעת”. האחות שלי מחיפה אמרה: “מאיה, הוא בלי גג, תכניסי לחורף לפחות”.
ואני לא מכניסה.
הגזמתי אז עם הבנק והערבות הזאת? או שעשיתי נכון – על שלושים ושתיים שנות כביסה, שתי קציצות ו”פנסיונרית”?
הייתן עושות מה שעשיתי, בנות? מכניסות בחזרה בעל שליוויתן לפני שנה בשקית זבל?
