– אני לא מסוגלת יותר לחיות עם פנסיונרית.
הוא אמר את זה לא אליי, אלא לתוך הצלחת עם הקציצות. הרגע הגשתי לו את השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים שנה ברציפות, בשבתות.
– אבי, על מה אתה מדבר?
– עלינו, רונית. יותר נכון, על זה שאין יותר “אנחנו”.
התיישבתי מולו. הנחתי את הידיים על השולחן – ככה, כפות ידיים למטה, שלא יראו. רואת החשבון שבי נדלקה לפני האישה. רואת החשבון תמיד מגיבה ראשונה למילה “לא”.
– אתה עוזב?
– עוזב. מצאתי מישהי אחרת. בת עשרים ותשע. והיא, אתה יודע, לא מסתובבת בבית בחלוק עם כיסים מתוחים.
החלוק שלי, נכון, היה ישן. כחול, עם כפתורים בחזה, קניתי אותו עוד כשהילדה הלכה לבית ספר. נוח. אבי קרא לו פעם “החלוק הספותי שלי”. צחק.
עכשיו הוא לא צחק.
– ואיך קוראים לה?
– מיכל.
הנהנתי. כאילו זה הסביר לי משהו.
הקציצות התקררו על השולחן. הבטתי בהן וחשבתי דבר מוזר: אני השקעתי בהן שלוש שעות. טחנתי את הבשר בעצמי, השריתי לחם בחלב, כמו שאמא לימדה. שלוש שעות מהשבת שלי. והוא עכשיו יקום וילך למיכל, שבוודאי מזמינה סושי.
– מתי?
– מה מתי?
– מתי אתה עוזב.
– היום. כבר ארזתי תיק.
פה, בתוכי, משהו נקלט. לא דפק, לא נשבר – פשוט נקלט, כמו מתג. הוא ארז תיק. בזמן שאני במטבח. בזמן שבישלתי מרק עוף לשבוע קדימה, כמו מטומטמת.
– נו לך, – אמרתי.
הוא נראה לא מאמין. אפילו הרים גבה.
– זה הכל? בלי מילה?
– מה אתה רוצה לשמוע, אבי? שבזבזתי שלושים ושתיים שנה בכביסת החולצות שלך לחינם? אני יודעת את זה גם בלעדיך.
הוא קם. הלך למסדרון. שמעתי אותו מתעסק עם המנעול של המזוודה – אותה אחת שנסענו איתה לאילת באלפיים ושמונה, כשהיינו מקבלים בונוס על הדירה. השקעתי שם גם את הירושה של אמא. מיליון ושמונה מאות אלף שקל. אני זוכרת כל ספרה – אני רואת חשבון.
ואת הדירה רשמנו על שמו. “ככה יותר פשוט, רונית’לה, אחר כך נעביר”. לא העברנו.
ישבתי במטבח והבטתי בשתי הקציצות שלו. אחר כך קמתי, לקחתי שקית זבל שחורה גדולה – מהסוג של מאה ועשרים ליטר, אני קונה אותם בחבילות בשופרסל – והלכתי לחדר השינה.
– מה את עושה? – הוא שאל, כשראה אותי עם השקית.
– עוזרת לארוז. מזוודה אחת לא תספיק לך.
והתחלתי להכניס. חולצות – לתוך השקית. מכנסי טרנינג, שבהם הוא שכב על הספה בימי ראשון – לתוך השקית. כפכפים, מברשת שיניים, סכין גילוח, מטען לטלפון שלו. הכל בשקית. מהר, רגוע, כמו במלאי.
– רונית, השתגעת.
– לא, אבי. להפך – התפכחתי. פעם ראשונה משלושים ושתיים שנה.
הוא תפס לי את היד. הבטתי באצבעותיו – קצרות, עם ציפורניים צהבהבות – ומשום מה הוא שחרר.
– אני אבוא אחר כך על השאר.
– תבוא. רק תתקשר קודם. שאפתח לך את הדלת.
אז עוד חשבתי שאפתח.
אחרי ארבעה ימים הוא בא. לא לבד.
פתחתי את הדלת וראיתי אותה. מיכל. היא עמדה על המדרגות במעיל לבן שלא מתאים לעונה, עם תיק על שרשרת דקה וארוכה, והביטה בי כמו שמביטים ברהיט ישן שצריך להוציא.
– שלום, – אמרה. בנימוס. עם עין מצומצמת קלות.
– שלום.
אבי דחק עצמו על פניי לתוך המסדרון, כאילו הוא עדיין האדון בבית.
– רונית, אנחנו מהר. אני בא לדברים של החורף ולתעודות.
– אילו תעודות?
– נו, שלי – דרכון, רישיון רכב, תעודת זהות. ועל הדירה.
נעצרתי בפתח המטבח.
– על הדירה?
– נו כן. הדירה על שמי.
מיכל מאחורי גבו חייכה קלות. בזווית אחת של הפה. את החיוך הזה זכרתי הרבה אחר כך.
– אבי, – אמרתי לאט מאוד, – אתה באמת בא עכשיו לקחת תעודות על דירה שהשקעתי בה את ירושת אמא?
– רונית, איזו ירושה, זה היה לפני מאה שנה.
– שמונה עשרה, – תיקנתי. – לא מאה. לפני שמונה עשרה שנה. מיליון ושמונה מאות אלף שקל, באלפיים ושמונה, אם זה מעניין מישהו – זה היה המחיר של דירת שלושה חדרים בשכונה שלנו. לגמרי. אתה צחקת אז שאני “שומרת פרוטה לפרוטה”.
– אדון צעיר, – התערבה מיכל פתאום, – לנו אין זמן.
ה”אדון צעיר” הזה גמר אותי. הוא בן חמישים ושש. כרס מעל החגורה, פנים אדומות, שקיות מתחת לעיניים – איזה אדון צעיר. אבל בשבילה הוא היה “צעיר”, כי הוא שילם. והוא שילם, דרך אגב, בכסף שלי – בשלוש השנים האחרונות הוא לא הביא חצי מהמשכורת הביתה, “על דלק וארוחות צהריים”.
הרגשתי דפיקה ברקות. לא הלב – דווקא הרקות. יבש, כאילו מישהו מצקצק באצבעות בתוך הגולגולת.
– אבי, צא בבקשה. וקח איתך את הגברת שלך. התעודות תקבל. דרך בית משפט.
– מה את אומרת?!
– דרך בית משפט, אבי. אני אתן לך הכל דרך בית משפט עכשיו. חולצות, גרביים, ואת החצי של הדירה שלכאורה שייך לך. לפי רשימה, עם חותמת וחתימה.
מיכל נחרה:
– את באמת חושבת שתשיגי משהו? הדירה רשומה על שמו.
– גברת, – פניתי אליה, וכנראה היה משהו בקול שלי כי היא נסוגה קצת, – לכי למסדרון. אני מדברת עם בעלי. פורמלית הוא עדיין שלי.
אבי משך אותה בשרוול. היא יצאה למדרגות. הוא נשאר.
– רונית, אל תעשי שטויות. אנחנו יכולים בסדר.
– יכולים. אבל “בסדר” זה לא “תני את הדירה ואת הדרכון”. “בסדר” זה “בוא נחשב מי השקיע כמה, ונחלק”. בוא נחשב?
הוא שתק.
– לא בא לך לחשב. טוב, לא צריך. אני אחתש לבד. אני טובה בזה, אתה יודע.
סגרתי אחריו את הדלת. סובבתי את המנעול – סיבוב אחד, שני. נשענתי בגב על הדלת.
בדירה היה שקט. רק המקרר זמזם במטבח, כמו תמיד. וריח של מרק עוף – לא גמרתי אותו מהשבת.
החלקתי על הרצפה ליד הדלת וישבתי חמש דקות. לא בכיתי. פשוט ישבתי וספרתי בראש: מיליון שמונה מאות בתוספת השיפוץ באלפיים ושתים עשרה – עוד ארבע מאות אלף, פלוס המטבח באלפיים וחמש עשרה – מאתיים ועשרה, פלוס המרפסת באלפיים ותשע עשרה…
רואת החשבון שבי עבדה. האישה שתקה.
אחר כך קמתי, לקחתי טלפון וחייגתי לשרברב. הוא הגיע תוך שעה והחליף לי את צילינדר המנעול. אלפיים ושלוש מאות שקל. רשמתי בפנקס ההוצאות – הרגל.
בערב התקשרה הבת.
– אמא, אבא אומר שאת לא מכניסה אותו.
– לא מכניסה.
– אמא, איך ככה, הרי הוא…
– דנה, יש לי בקשה אחת ממך. אל תתערבי. בבקשה. אני מסתדרת לבד.
היא השתתקה. אחר כך אמרה:
– בסדר, אמא.
וה”בסדר” הזה היה הדבר הראשון שחמם אותי מזה שבוע.
אחרי שבועיים הגיעה אזהרה.
“תביעה לחלוקת רכוש משותף”. אבי תבע חצי מהדירה, חצי מחצר (שלא הייתה לנו – הוא הוסיף בשביל האימתנות), וגם “פיצוי על נזק נפשי” על כך שהחלפתי מנעולים.
קראתי, ובאמת, צחקתי. פעם ראשונה מזה חודש.
אחר כך הלכתי לעורכת דין. לא למישהי מוכרת – מוכרות פטפטניות – אלא לזרה, לפי מודעה. אישה צעירה, בת ארבעים בערך, בז’קט אפור. קראו לה יעל.
הנחתי לפניה תיקייה. אותה אחת שאספתי שמונה עשרה שנה. הרגל של רואת חשבון – לשמור הכל.
– תעודת ירושה מאלפיים ושבע, – אמרתי והוצאתי דף אחר דף. – תדפיס בנק על הפקדת מיליון ושמונה מאות אלף לחשבוני. חוזה קניית הדירה – באותו סכום, חודש אחרי חודש. קבלות על שיפוצים, כל אחד מאלפיים ושתים עשרה. חשבוניות על המטבח. חוזה עם הקבלן למרפסת. קבלות על חשבונות חשמל ומים – שאני שילמתי לבד בשש שנים האחרונות מהמשכורת שלי של חמישים ושמונה אלף, בזמן שהוא “השקיע במערכות יחסים”.
יעל דפדפה ושתקה. אחר כך הרימה אליי עיניים.
– רונית, למה שמרת את כל זה?
– אני רואת חשבון, – אמרתי. – אני שומרת הכל.
היא חייכה. חיוך טוב, כאילו ראתה לראשונה מישהו שבא לא בידיים ריקות.
– יש לך עמדה חזקה מאוד. אני חושבת שנחזיר לך לא חצי, אלא את הכל.
הנהנתי. ואז אמרתי:
– יעל, ועוד משהו. אני ערבה לו על הלוואת רכב. מאלפיים ועשרים ושתיים. מכונית טויוטה, לקח לשלוש שנים, נשארו אחד עשר חודשים. אני יכולה איכשהו… להוריד את זה?
היא חשבה.
– להוריד ערבות מצד אחד אי אפשר. אבל אפשר לכתוב לבנק על שינוי מהותי בנסיבות – על הגירושין. הבנק כנראה ידרוש ממנו ערב חדש, או החזר מיידי. אם לא ימצא לא זה ולא זה…
– ייקחו לו את המכונית?
– ייקחו.
הבטתי בחלון. בחוץ ירד שלג רטוב, נפל על הסככה ומיד נמס. חשבתי על מיכל במעיל הלבן. על איך היא כנראה אוהבת לנסוע בטויוטה הזאת. על איך אבי הסיע אותי בה פעמיים – למרפאה ולבית העלמין, אצל אמא.
– בואי נכתוב, – אמרתי.
ויעל כתבה.
בערב חזרתי הביתה, חלטתי תה – לא בשבילו, לא “לשניים”, אלא לבדי, בספל קטן עם פרחי שכחה-שכחתי, שהוא תמיד זלזל בו – ושתיתי ליד החלון.
הדירה הייתה שקטה. החלוק שלי תלה על וו. אף אחד לא קרא לו “החלוק הספותי”.
חשבתי: ובעצם, זה לא מפחיד להיות לבד. מפחיד היה שלושים ושתיים שנה להכין שתי קציצות, ולקבל רק קציצה אחת של תשומת לב.
אחר כך צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה.
– מה עשית, זקנה?! – צרחה מיכל לתוך השפופרת.
הרחקתי את הטלפון מהאוזן. בעדינות, כמו שרואת חשבון מרחיקה דוח לא נכון.
– גברת, יש לי בקשה ממך, – אמרתי בשלווה. – תתקשרי אליי רק דרך עורכת הדין. יעל, אני יכולה למסור לך את המספר.
וניתקתי.
האקדח נורה. הראשון.
המשפט היה בפברואר.
אבי הגיע בחליפה היחידה שלו – כחולה כהה, אותה אחת שלבש בחתונה של דנה לפני ארבע שנים. החליפה היתה צרה עליו. הז’קט לא נסגר על הבטן.
מיכל לא באה. היא, כפי ששמעתי אחר כך, באותו יום כבר רבצה איתו.
אני באתי בחצאית רגילה וחולצה לבנה. בלי חלוק, כמובן. אבי הביט בי ונראה אובד עצות. כנראה ציפה לראות “פנסיונרית”. אבל לפניו ישבה אישה שניהלה שלושים ושתיים שנה חשבונות של אחרים, ועכשיו לראשונה באה לנהל את שלה.
יעל דיברה כעשרים דקות. בשלווה, לפי מסמכים. תעודת ירושה – אחת. תדפיס בנק – שתיים. קבלות – תיקייה, שלוש מאות שמונה עשר דפים. חשבונות – תיקייה נוספת.
הבטתי באבי. הוא האדיר והחוויר. פעם אחת אפילו הוציא כדור הרגעה – ולא מצא, כי תמיד הכנסתי לו את הכדורים לכיס אני.
השופטת הקשיבה, הביטה בו מעל המשקפיים.
– נתבע, יש לך מה לטעון לגופו של עניין?
– נו… זה רכוש משותף…
– באיזה כספים נרכשה הדירה?
– במשותף.
– בחומר הראיות – תעודת ירושה ותדפיס בנק. מיליון ושמונה מאות אלף הופקדו לחשבון התובעת באלפיים ושבע. הדירה נרכשה באלפיים ושמונה במיליון ושמונה מאות אלף. הראיות שלך להשתתפות?
– אין ראיות?
– אין.
ניצחנו במשפט. לגמרי. הדירה – שלי. בתוספת פיצוי על השיפוצים ששילמתי מכרטיסי – עוד שש מאות אלף, שהוא חייב לשלם לי תוך חצי שנה.
אבי יצא מהאולם ראשון. אני התעכבתי, חתמתי על מסמכים.
כשיצאתי למסדרון, הוא עמד ליד החלון והביט לחצר. כתפיו שמוטות. החליפה נתלתה כמו שק.
– רונית, – אמר, בלי להסתובב. – אי אפשר ככה.
– אי אפשר איך?
– ככה. שקל לשקל. הרי אני לא זר לך. יש לנו בת משותפת.
התקרבתי. עמדתי לידו. ופה – אני נשבעת, לא ציפיתי לזה מעצמי – אמרתי מה שאמרתי.
– אבי, לא הייתי זרה לך שלושים ושתיים שנה. הפכתי לזרה בשבת אחת. אתה זוכר מה אמרת? שאי אפשר לחיות עם פנסיונרית. אני לא פנסיונרית, אני בת חמישים וארבע, נותרו לי עוד שש שנים לפנסיה. אבל אפילו אם הייתי – על המילים האלה לא אסלח לך שקל אחד. לא שקל, אבי. ואת ההלוואה שלך גם לא אסלח.
– איזו הלוואה?
– על הטויוטה. כתבתי לבנק על הגירושין. הערבות שלי בוטלה. תוך יומיים יתקשרו אליך וידרשו תשלום מיידי או ערב חדש. מיכל, מה דעתך – תהיה ערבה?
הוא הסתובב. הפנים לא היו אדומות – לבנות.
– את… את עשית את זה בכוונה?
– בכוונה, אבי. בכוונה גמורה.
עברתי לידו לכיוון המעלית.
האקדח השני נורה שם, במסדרון של בית המשפט. שמעתי את הטלפון של אבי מרטט בכיס. כנראה הבנק.
בבית חלטתי תה בספל עם פרחי שכחה-שכחתי. ישבתי ליד החלון, הבטתי בשלג וחשבתי: זה, כנראה, מה שמרגישים כשאמרים “הצדק ניצח”.
רק שהידיים רעדו עדיין. לא מפחד. מעייפות של שלושים ושתיים שנה, שסוף סוף הרשיתי לעצמי להרגיש.
ואז התקשרה דנה.
– אמא, השתגעת? אבא נשאר בלי מכונית. הוא אומר שהפלת אותו בבנק. זה נכון?
– נכון, בת.
– אמא, אבל הוא אבא שלי. הוא בוכה.
– דנה, אני אוהבת אותך מאוד. אבל את הנושא הזה נסגור. אבא שלך הוא אבא שלך כל החיים. ובעלי – כבר לא. לי חשבונות משלי, לו חשבונות משלו.
היא שתקה. אחר כך אמרה בכל זאת:
– את הפכת למישהי אחרת.
– הפכתי לעצמי, דנה. פעם ראשונה משלושים ושתיים שנה.
האקדח נורה. השני. ובאמת, לא ידעתי אז אם לשמוח או לא – כי הבת שלי בכתה בשפופרת.
עברה שנה.
על אבי שמעתי קטעים. דרך דנה – היא עדיין התקשרה, למרות שמאוקטובר הפסיקה לומר “אבא” והתחילה לומר “הוא”.
את הטויוטה לקחו ממנו עוד במרץ. מיכל סירבה להיות ערבה – אמרה שהיא “לא התחברה כדי לשלם את החובות שלו”. הם, דרך אגב, לא התחתנו. גרו בדירה שכורה שלה בפאתי העיר, ובכל חודש, לפי הסיפורים, חיו יותר ויותר גרוע.
באוגוסט היא זרקה אותו.
זה קרה בערב יום רביעי. דנה התקשרה אליי ובכתה:
– אמא, הוא מתקשר אליי, אומר – אין לו איפה לגור. אין דירה, אין מכונית, מיכל שמה תיקים מחוץ לדלת. הוא אמר שהיא אמרה לו: “אני לא מסוגלת יותר לחיות עם חייב”.
ישבתי במטבח, קילפתי תפוחי אדמה. למנה אחת שלי – אני עכשיו מבשלת הכל למנה אחת, ותפוחי האדמה יוצאים פחות, ואוכל לא מתקלקל.
– אמא, את שומעת?
– שומעת.
– הוא מבקש לחזור. אומר – לפחות זמני.
הבטתי בתפוחי האדמה בקערה. בסכין. ביד שלי שאוחזת בסכין. היד הייתה רגועה.
– דנה, תמסרי לו בבקשה דבר אחד. שאני לא מסוגלת יותר לחיות עם פנסיונר.
– אמא!
– אלה המילים שלו, דנה. לא שלי. שלו.
היא השתתקה. הרבה זמן. אחר כך אמרה:
– את הפכת לאכזרית.
– אולי.
– היית רואה אותו. יש לו מעיל ישן, בידיים שקית עם דברים. כמו הומלס.
– ראיתי אותו שלושים ושתיים שנה, דנה. במצבים שונים. ובחליפות יפות, ובמכנסי טרנינג. עכשיו תורי לחיות, לא לראות אותו עומד עם שקית.
היא ניתקה.
ואני קילפתי את כל תפוחי האדמה. שמתי על הכיריים. והדלקתי טלוויזיה – בקול רם, כפי שהרבה זמן לא הדלקתי, כי אבי לא אהב.
הטלוויזיה שידרה איזו סדרה. לא הסתכלתי. רק הקשבתי לקולות שממלאים את הדירה. את הדירה שלי. לגמרי, מקצה לקצה, שלי.
אחרי שעתיים בערך, הטלפון רטט על השולחן. המספר של אבי. הבטתי איך הוא רוטט, זוחל על השולחן אל הקצה. צלצול אחד. שני. שלישי.
לא עניתי.
לא ברביעי, לא בחמישי, לא בשישי – והוא צלצל שש פעמים עד חצות. ספרתי, הרגל של רואת חשבון.
למחרת דנה כתבה בהודעה: “הוא ישן אצלנו. זמני”. עניתי: “בסדר, חמודה, תשמרי על עצמך”. וזהו.
יותר לא דיברנו על הנושא הזה. דנה אצלי יבשה, בת היא בכל זאת. אומרת שאני “הרסתי את המשפחה”. אני אומרת שהרס את המשפחה מי שהלך בשבת והשאיר שתי קציצות על השולחן. אנחנו לא מסכימות.
הוא, שמעתי, מצא עבודה כשומר באתר בנייה. גר בצריף. מיכל התחתנה עם אחר – עם איזה מנהל סוכנות רכב, ומעלה הכל באינסטגרם.
ואני בבוקר שותה תה בספל עם פרחי שכחה-שכחתי. מבשלת למנה אחת. קניתי לעצמי חלוק חדש – לא כחול, אלא ירוק, עם כפתורים גדולים. בחרתי לבד, בחנות, מדדתי מול המראה.
במראה – אישה בת חמישים וארבע. שיער שיבה ברקות. משקפיים. לא פנסיונרית. סתם אישה שסוף סוף לא חייבת כלום לאף אחד.
אז ככה, בנות, אני פונה אליכן.
דנה כמעט לא מדברת איתי. השכנה דודה רותי אמרה אתמול במעלית: “רונית, סלחי לו, הוא גבר, לגברים קורה”. רואת החשבון מהעבודה אמרה: “רונית, מה עם הבת, היא נקרעת”. אחותי מחיפה אמרה: “רונית’לה, הוא בלי קורת גג, קחי אותו לפחות לחורף”.
ואני לא לוקחת.
הגזמתי עם הבנק והערבות? או עשיתי הכל נכון – על שלושים ושתיים שנות כביסה, שתי קציצות, ו”פנסיונרית”?
אתן, בנות, מה הייתן עושות? הייתן מחזירות הביתה בעל ששנה קודם לכן ליוויתן לשקית זבל?
