המזוודה כבר עמדה ליד הדלת, ועל הכיריים עוד ביעבע מרק עוף עם כופתאות. כמו שהוא אהב.
מיכל ניגבה ידיים יבשות במגבת — אוטומטית. הביטה בעורף המוכר, בשומה מאחורי האוזן שנישקה אלף פעמים. ולא זיהתה.
— אתה בנסיעת עסקים?
— לא, מיכל. אני עוזב.
המילה נתלתה במטבח כמו ריח של שרוף.
— לאן?
— אל מישהי אחרת.
המגבת נפלה מידיה.
— יגאל…
— מיכל, בלי סצנות. שנינו יודעים שזה נגמר מזמן. פשוט החלטתי, ואת — לא.
— נגמר? — היא צחקה. עצבני, מפחיד. — מחר יום הנישואין שלנו. שמונה עשרה שנה.
— בדיוק. שמונה עשרה שנה של אותו מרק עוף.
המכה הגיעה בדיוק לבטן. היא נחנקה.
— ויתרתי על הדוקטורט בשבילך. יכולתי להיות…
— שום דבר לא יכולת להיות. — הוא חייך. ככה מחייכים כשמרחמים. — משחזרת. מי צריך את זה עכשיו — אייקונים, אבק… אני נתתי לך חיים, דרך אגב. דירה. רכב. ים כל שנה.
— אתה נתת?..
— מי אם לא. בסדר. הדירה על שמי, אבל אני לא חיה. תגעי חודש־חודשיים. אחר כך נסדר.
היא נאחזה במשענת הכיסא. אצבעותיה הלבינו.
— מי היא?
— מה זה משנה.
— מי?
הוא הביט בשעון.
— ליאת. בת שלושים ושתיים. היא חיה, מיכל. מבינה? הולכת לתיאטרון, גולשת סקי, צוחקת. ואת מזמן הפכת לעוזרת בית. אפילו לא שמת לב.
מיכל שתקה. גוש בגרון.
יגאל תפס את המזוודה. בפתח הסתובב — ובעיניו הבזיק משהו. לא חרטה. רוגז. כמו בעלים שמשאיר כלב זקן בכלבייה.
— אל תדאגי. שלושים ושמונה זה לא גזר דין. תהני מהחופש, מיכל. מגיע לך.
הדלת נסגרה.
מרק העוף על הכיריים המשיך להתקרר.
בשבוע הראשון היא לא בכתה. הסתובבה בדירה כמו במוזיאון של חיים זרים. החולצות שלו. המברשת שיניים שלו. כוס לא שטופה על השולחן.
ביום השמיני צלצלה תמר.
— מיכלי, חיה?
וזה פרץ. היא בכתה בטלפון ככה שהשכנה מלמטה עלתה — לשאול אם הכול בסדר.
— תמרי… אני בת שלושים ושמונה. אני אוויר. שמונה עשרה שנה בישלתי מרק עוף, אני אפילו לא זוכרת מתי החזקתי מכחול…
— ואת זוכרת מה?
— מה?..
— את זוכרת למה הלכת לשחזור?
מיכל קפאה. עלה מול עיניה: אולם מוזיאון ישראל, היא בת תשע עשרה, עומדת מול “השילוש הקדוש” ובוכה. מזה שבני אדם ידעו ליצור כזה דבר. ולשמר כזה דבר.
— זוכרת.
— אז לכי ותוציאי מהמחסן את הצבעים שלך. אני יודעת שהם שם. ראיתי אותם לפני חמש שנים.
הצבעים נמצאו. בקופסת נעליים, מתחת לווילונות ישנים. יבשים, חצי מהם אבודים. אבל המכחולים — המכחולים היו שלמים. מכחולי קולינסקי, שנקנו פעם על מלגה, בוויתור על ארוחות.
מיכל התיישבה על רצפת המחסן ובכתה. אבל אחרת. בשקט.
בבוקר נרשמה לקורס בבצלאל. בתשלום. הכסף — האחרון שחסכה לחופשה, שעכשיו לא הייתה נחוצה.
הלכה למספרה. גזרה את הצמה שיגאל אסר לגעת בה עשרים שנה. במראה הביטה בה אישה זרה. עם עצמות לחיים חדות, עם עיניים חיות כועסות.
— וברוך שבאת, מזמן לא התראינו.
שלושה חודשי לימוד. מוזיאונים, סיכומים. בלילות ציירה — תחילה בבישנות, אחר כך בביטחון. הידיים נזכרו. הידיים לא שכחו.
ובפברואר צלצלה תמר.
— מיכלי, יש עניין. זוכרת את איתמר, שעובד עם מיכאל? הסבתא שלו מתה, קיבל בית במושב בגליל. ישן. ושם יש אייקונים, מדף שלם. רצה לזרוק…
— שלא יעיז! — מיכל קפצה. — שייגע!
— אז חשבתי — אולי תביטי? הוא ישלם.
— אביט. מחר.
האייקונים היו במצב נורא. שמונה חלקים — מושחרים, עם לכאוס מתקלף, עם סדקים. מיכל רכנה מעליהם — והלב דפק ככה שנשמע באוזניים.
— איתמר, — אמרה בצרידות. — זה פה… אני צריכה לראות תחת מנורה, אבל אני כמעט בטוחה. המאה השבע־עשרה. כתיבה צפונית. מאוד יקר.
הוא הרים גבה בחוסר אמון.
— כמה שווה?
— לשחזר — לא אומרת בדיוק. אבל למכור אחר כך — הרבה.
— ואת יכולה לשחזר?
מיכל הביטה בלוחות. בפנים שבקושי ניבטו דרך הפיח. הבינה: זה הסיכוי. היחיד.
— יכולה.
העבודה לקחה חצי שנה. שכרה סטודיו קטן בפאתי העיר — ריח הממסים בדירה היה בלתי נסבל. אכלה לחם עם חמאה. ירדה שנים עשר קילו. בכי פעמיים מייאוש, כשכמעט הרסה עבודה. פעם אחת צלצלה למרצה בארבע לפנות בוקר — היא, אישה קדושה, הגיעה תוך שעה עם תרמוס.
ואז היה האייקון הראשון. משוחרר. זוהר.
איתמר שתק הרבה.
— מיכל. זה נס.
— זה לא נס. זו עבודה.
הוא שילם פי שניים. אחרי שבוע צלצל מכר שלו. אחר כך מכר של מכר. אחר כך גלריסט מרחוב אלנבי.
הרדיו הפועה — הרדיו המהיר בעולם.
עברה שנה. ואז עוד אחת.
עכשיו מיכל גרה בדירה אחרת — שכורה, אבל שלה. עם תקרות גבוהות. סטודיו בכיכר רבין, תור הזמנות לחצי שנה קדימה. עבודות לשני מנזרים ולאוסף פרטי של איש עסקים ידוע, ששם משפחתו בעמודי הכלכלה נכתב ביראת כבוד.
קראו לו אורי רוטמן.
הוא הגיע לסטודיו בעצמו. לא שלח שליחים. ישב על כיסא ליד החלון והביט איך היא עובדת. לפעמים הביא קפה. לפעמים — כלום.
— אתם לקוח מוזר, אורי.
— אני אדם מוזר. את לא מתנגדת שאשב?
— לא מתנגדת.
בן ארבעים וחמש. אלמן. עיניים חכמות, עייפות, וידיים של פסנתרן — למרות שהוא לא ניגן בפסנתר, אלא בשוק המיזוגים.
שום דבר לא היה ביניהם. עדיין. אבל מיכל לפעמים תפסה את עצמה מחכה לבואו.
בערב ההוא היא לא רצתה ללכת לשום מקום.
אבל תמר התעקשה — יובל לגלריה ברחוב דיזנגוף, כל האליטה התל־אביבית, אסור להחמיץ, יש לך לקוחות ביניהם, מספיק לשבת בסטודיו שלך.
מיכל לבשה שמלה שחורה — פשוטה, הראשונה בחייה משמשת מעצב טוב, שנקנתה לפני חודש. עגילי פנינים — מתנה מלקוח מוקיר תודה. עקבים, שכבר הספיקה לשכוח.
אורי רוטמן אסף אותה בעצמו, בלי נהג.
— את היום…
— מה?
— זוהרת.
היא צחקה. באמת. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
באולם רחשה שיחה, זרם שמפניה. מיכל עצרה ליד ציור של קורובין — העמידה פנים שהיא מתבוננת. רק לקחת נשימה.
— מיכל?..
הסתובבה.
לפניה עמד יגאל.
מזדקן. אפור. שקיות מתחת לעיניים. בידו כוס, והיד רועדת קלות. לצדו — אישה צעירה, רזה, עם פנים לא מרוצים. נתלתה על מרפקו כמו על קולב, והתפנקה:
— יגאלי, בוא, משעמם…
— רגע, ליאת.
הוא הביט במיכל ולא זיהה.
— את? זו את?
— שלום, יגאל.
— את… איך השתנית.
— הזמן עובר.
ליאת משכה בשרוול.
— מי זאת?
— זאת… האשה לשעבר שלי.
ליאת סרקה את מיכל במבט נשי מהיר. מהנעליים עד העגילים. הפנים התארכו מעט.
— נעים מאוד. אני אהיה ליד הבר.
והלכה, מצקצקת בעקבים.
נשארו לבד. באמצע האולם, בהמון — אבל לבד.
— את פה באיזה עניין?
— אני עובדת. משחזרת. יש פה לקוחות.
— משחזרת? — הוא מצמץ. — ברצינות?
— ברצינות.
— מיכל… — הוא התקרב. הריח ממנו קוניאק. — אני חייב להגיד. הייתי אידיוט.
היא שתקה.
— הליאת הזאת — nightmare. ריקה. לא יודעת אפילו לטגן ביצה. כל הזמן מועדות, אתרי נופש, מסעדות. נמאס לי, מיכל.
— מתארת לעצמי.
— אני מתגרש. כבר הגשתי. — הוא תפס את ידה. — בואי ננסה שוב. את הרי אהבת אותי. תמיד אהבת.
מיכל הביטה באצבעותיו. זרות. פעם — הכי קרובות. עכשיו — פשוט זרות.
שחררה בעדינות את ידה.
— יגאל. אתה זוכר מה אמרת לי בפרידה?
הוא קימט את מצחו.
— אמרת — תהני מהחופש.
— מיכל, לא התכוונתי…
— רגע. אני רוצה להודות לך. בלי אירוניה.
הוא הביט, לא מבין כלום.
— באמת נתת לי חופש. הרבה זמן לא יכולתי לפתוח אותו — כמו מתנה שמפחדים לפתוח. ואז פתחתי. בפנים מצאתי את עצמי. את זו שקברתי שמונה עשרה שנה.
— מיכל…
— אז תודה. ו— לא. אני לא חוזרת.
— אבל למה? יש לי דירה, כסף, אני אדאג לך…
— יגאל. אני דואגת לעצמי. מזמן.
באותו רגע ניגש אורי רוטמן. רגוע, לא רועש, עם שתי כוסות.
— מיכל, את מוכנה? אספן מירושלים ממתין להכיר.
— כן, אורי. בטח.
הוא הושיט יד. היא קיבלה.
יגאל עמד והביט אחריה. בגבה הזקוף. באיך שהאיש בחליפה היקרה מתכופף אליה בכבוד.
ליד הבר ליאת דיברה משהו. הוא לא שמע.
מיכל בפתח הסתובבה לשנייה. ו— לא, לא בניצחון. פשוט נופפה. כמו שמנופפים למכר שנפרדו ממנו מזמן ובלי טענות.
האספן התברר כאיש מבוגר, כבד, עם עיניים תמימות כחולות. ברוך נבון. נישק יד בסגנון ישן, בקידה, אמר “גברתי” — בלי אירוניה.
— אורי רוטמן סיפר לי עליך פלאים. לא האמנתי. עכשיו רואה — לא שיקר.
— עוד לא ראית את העבודות שלי.
— ראיתי. לפני שלושה חודשים. “אם האלהים המרחפת”, המאה השמונה־עשרה. זוכרת?
מיכל זכרה. חצי שנה השקיעה עליו.
— אתה קנית אותו?
— אני. ורוצה עוד. יש לי משהו עדין. אפשר לדבר?
התרחקו אל החלון. אורי נשאר ליד העמוד — לא פולשני, בצד, אבל קרוב. מיכל הרגישה אותו בגבה, ומזה היה חם מוזר.
בזווית העין ראתה: יגאל עדיין ליד ציור קורובין. לבד. ליאת נסעה — כנראה בשערורייה. הוא הביט לכיוונה, אבל מיכל כבר לא הסתובבה.
— יש לי אייקון, — לחש ברוך נבון. — נובגורוד. המאה השש־עשרה. הבעיה שההיסטוריה שלו לא שקופה.
מיכל נמתחה.
— גנוב?
— לא־לא, חס וחלילה. הוצא בשנות העשרים. אחר כך פריז, ניו יורק. לפני שנתיים קניתי במכירה פומבית, חוקי. אבל רוצה להחזיר הביתה. ובמצב אמיתי. במאה התשע־עשרה ציירו עליו מחדש הרבה. מתחת לצביעה, אני משוכנע, שוכנת יצירת מופת.
— למה אתה רוצה את זה?
ברוך נבון שתק.
— סבתא שלי הייתה מנובגורוד. בשנת עשרים וארבע עזבו. אביה, כומר, נורה בשנת שלושים ושבע. אני מחפש את האייקון הזה ארבעים שנה. והנה מצאתי.
למיכל דמעות בעיניים.
— אני אקח.
העבודה על אייקון נובגורוד הייתה אמורה להתחיל בעוד חודש — אחרי אישורים תיעודיים. ובינתיים החיים התנהלו כרגיל.
ביום שני בבוקר מיכל הגיעה לסטודיו ומצאה מתחת לדלת מעטפה. ללא בול. פתק בכתב יד מוכר לא אחיד:
“מיכל, צריך לדבר. לא בטלפון. אהיה ברביעי בשבע ליד הסטודיו שלך, בבית הקפה בפינה. אם לא תגיעי — אבין. אבל מבקש מאוד. יגאל.”
ישבה הרבה, מביטה בנייר. קימטה. החליקה. שוב קימטה.
ברביעי בשבע באה.
לא ידעה למה. אולי רצתה לשים נקודה — לא היפה מהגלריה, אלא אמיתית. יומיומית. סופית.
יגאל חיכה ליד שולחן פינתי. לפניו כוס תה, לא נגע. קם כשהיא התקרבה, לא בנוח.
— תודה שבאת.
— יש לי עשרים דקות.
— אני מהיר. — הוא נאחז בכוס. — מיכל, בלי ליאת, בלי קהל… לא אמרתי נכון אז בגלריה. יותר נכון, לא ככה.
— ואיך צריך?
הוא הרים עיניים. מיכל פתאום ראתה: בעיניו שחה פחד אמיתי. זה שקורה כשאדם מבין שעשה דבר בלתי הפיך.
— דפקתי ככה שעד עכשיו לא מצליח לנקות.
— כן.
— מה — כן?
— כן, דפקת. — היא אמרה את זה בלי כעס. כקביעה. — למה הזמנת?
שתק. הוציא מכיסו קופסת קטיפה, בלוייה. מיכל זיהתה מייד.
— טבעת של סבתא, — אמרה בשקט.
— זוכרת?
הטבעת של סבתא שלו, עם אמרלד קטן. לפני שמונה עשרה שנה יגאל נתן אותה למיכל לאירוסין. אחרי כמה שנים ביקש בחזרה — “לשמירה”, בשביל ילדים לעתיד. ילדים לא היו. הטבעת נשארה אצלו.
— רוצה להחזיר אותה לך. היא שלך. בזכות.
— פשוט קחי. זו לא הצעה. הבנתי הכל אז בגלריה. ראיתי איך את עם רוטמן הזה… — קולו רעד. — את אוהבת אותו?
מיכל שתקה. הקשיבה לעצמה בכנות.
— עדיין לא יודעת. אבל יכולתי. אם הזמן ייתן.
יגאל הנהן. בכבדות.
— אני שמח. באמת. הוא בחור בסדר, עשיתי בירורים.
— עשית בירורים?
— ברור. שמונה עשרה שנה הייתי בעלך. מותר לי.
מיכל הביטה בו וראתה — בפעם הראשונה, אולי, בכל החיים — לא בעלים, לא פוגע, לא בוגד. פשוט גבר מבוגר ועייף, שהפסיד במשחק הכי חשוב. ועכשיו מבין את זה.
לא היה כואב. אלא אנושי — מרחם.
— יגאל. את הטבעת לא אקח. תן אותה… לא יודעת, לאחיינית שלך, יש ללודמילה בת גדלה. או לבית הכנסת.
— דבר אחד אומר. וזהו. טוב?
— טוב.
— תודה שעזבת.
הוא הביט לא מבין.
— אם לא היית עוזב, הייתי מבשלת מרק עוף עד גיל שישים. ושונאת אותך בשקט, בסתר, בלי להודות אפילו לעצמי. ושונאת את עצמי. ועכשיו — לא שונאת. לא אותך, לא את עצמי. זה דבר נדיר.
הוא שתק. דמעה זלגה על לחיו לאט, בכבדות. לא ניגב.
— תהיה בריא, — אמרה מיכל. — ותשמור על עצמך.
קמה. לבשה מעיל. בפתח הסתובבה — הוא ישב עם ראש מושפל. כתפיו רעדו קלות.
מיכל יצאה לרחוב. רוח פגעה בפניה — קרירה, מריחה מעלים ומעשן.
הלכה בשדרה ובכתה. בשקט, בלי יבבות. לא מצער. לא משמחה נקמנית. פשוט — פרק גדול ומייסר נסגר. בלי ווים, בלי קוצים. השתחרר.
ורק איפה שהוא בתוך, כמו רסיס קטן, ישב לא מובן. לא רחמים אפילו. ספק. ואולי לחינם? אולי שמונה עשרה שנה זה בכל זאת לא ריק, והיה נכון לתת עוד הזדמנות?
מיכל הגיעה לתחנת הרכבת. עצרה. עמדה עשר שניות.
והבינה: לא. לא לחינם.
ירדה בדרגנוע.
אייקון נובגורוד התברר כמורכב יותר משחשבה. שלוש שכבות צביעה. התחתונה — המאה השש־עשרה, כמו שהבטיח ברוך נבון. בינה לבין פני השטח עוד שתיים: המאה השמונה־עשרה וסוף המאה התשע־עשרה. כל אחת הוסרה מילימטר אחר מילימטר.
עבדה כמעט שנה.
בשנה הזאת הרבה השתנה.
אורי רוטמן הציע לה נישואין באפריל. לא במסעדה, לא עם טבעת — הוא היה יותר מדי חכם בשביל זה. ישבו במטבח הקטן שלה, שתו תה.
— מיכל. שלא נתחתן?
— ככה ישר?
— למה לסבך? לשנינו לא עשרים. יודעים מה אנחנו רוצים.
— ומה אתה רוצה, אורי?
— אותך. לשארית חיי. אם לא מוכנה — אחכה. אני סבלני.
— תתן עד הסתיו.
— עד הסתיו — עד הסתיו.
לא נעלב. הוא היה באמת סבלני.
במאי תמר סיפרה: יגאל עבר למושב בגליל. מכר את הדירה בתל אביב, קנה בית ביישוב. עם ליאת התגרש מהר, בלי שערוריות. יש לו עכשיו איזו שכנה. אלמנה. מבשלת לו מרקים. שקטה.
מיכל, כששמעה, חייכה משום מה. שיהיה. רק שיהיה קצת רגוע.
ובאוגוסט קרה העיקר. היא הסירה את שכבת הצביעה האחרונה מאייקון נובגורוד.
ומתחתיה נגלה הפנים.
מיכל עמדה בסטודיו לבדה, בשתיים בלילה, והביטה בפניו של המושיע — שקטות, חמורות, מצוירות ביד אמן לא ידוע לפני חמש מאות שנה. שעברו מלחמות, מהפכות, הגירה, אוקיינוס, מכירות פומביות. וחזרו — הביתה. לנכדו של הכומר שנורה בשנת שלושים ושבע.
צלצלה לברוך נבון. העירה אותו.
— ברוך, סליחה… היא נפתחה.
בשפופרת נעשה שקט. שקט מאוד. אחר כך שמעה איך האיש המבוגר בוכה — רחוק, בביתו באי ירושלים.
— גברתי, — אמר סוף סוף, וקולו רעד. — אני יוצא מיד. לא יכול לחכות לבוקר.
בא בשבע בבוקר, לא מגולח, בחליפה מקומטת, עם קופסת שוקולד — מגוחכת, מצחיקה, כאילו הולך לגן ילדים.
נכנס לסטודיו. ראה את האייקון. ונפל על ברכיו.
מיכל הסתובבה. נתנה לו להיות לבד. איתו. עם סבתא. עם סבא רבא. עם כל ההיסטוריה הגדולה, האיומה, המוארת, שהתרכזה בנקודה אחת — בסטודיו שלה בכיכר רבין.
בספטמבר מיכל התחתנה.
החתונה הייתה שקטה. בערך עשרים איש. תמר עם בעלה. המרצה מבצלאל. ברוך נבון, שבא במיוחד מירושלים. כמה נזירים מהמנזר שעבדה עבורם — ישבו בפינה, שתו מיץ בבישנות.
שמלה בצבע שמנת, פשוטה. בשערה ורד לבן אחד. לא ענדה הינומה. בפעם השנייה — לא צריך.
אורי רוטמן שם טבעת נישואין — דקה, זהב לבן. בלי אבנים. הוא ידע שהיא לא אוהבת הברק.
מיכל הייתה בת ארבעים ושתיים.
בערב, כשהאורחים התפזרו, ישבו על המרפסת של הדירה החדשה, שתו יין. שתקו.
— אורי. דבר אחד הבנתי רק עכשיו.
— מה?
— כשיגאל עזב, הוא אמר — תהני מהחופש. בלעג. ויצא — כאילו בירך.
אורי לקח את ידה. נישק בכף היד. לא ענה כלום. טוב כשאדם לא עונה על כל משפט במשהו יפה.
מיכל סיימה את היין. הניחה את הכוס.
מחר לסטודיו. מונחת שם עבודה חדשה — שום דבר מיוחד, אייקון מהמאה התשע־עשרה מבית כנסת ישן במושב. קטן, פשוט, בלי מסמכים ארכיוניים, בלי אגדה. רק אייקון שהביא רב מקומי, נסע באוטובוס בתיק ברזנט.
מיכל חשבה עליו בהנאה.
