– הים מתבטל, – אמר אליהו, בלי להרים את העיניים מהטלפון. – אמא שלי באה.
עמדתי באמצע חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיים – בגד ים, חדש, עם תווית. ראשון מזה שבע שנים.
– איך – מתבטל? – הנחתי בזהירות את בגד הים על המיטה. – כרטיסים קנויים. לא ניתנים להחזרה. מאתיים שמונים אלף שקלים, אליהו.
הוא שפשף את גשר אפו והתיישב על קצה הספה. ככה הוא עשה בכל פעם שהשיחה התנהלה לכיוון שלא רצה.
– נו, מה אני אעשה? היא כבר קנתה כרטיס לרכבת. מחרתיים היא תהיה. אני לא יכול להגיד לה – תסתובבי ותחזרי.
שבע שנים היינו נשואים. ובשבע השנים האלה לא יצאתי לחופשה אחת. לא לים, לא לספא, לא לעיר שכנה לסוף שבוע. לשום מקום. שנה ראשונה – ירח דבש באילת, שלושה ימים, כי נאווה התקשרה ואמרה שיש לה לחץ דם. חזרנו. לחץ הדם היה מאה ושלושים על שמונים – תקין לגילה. ידעתי את זה בוודאות, כי אני רוקחת ורואה מספרים כאלה על מרשמים כל יום.
מאז – שום טיול. בכל פעם שתכננו חופשה, הופיעה נאווה. פעם רביעית בשבע שנים. כמו לפי לוח זמנים.
– אליהו, – התיישבתי לידו, משתדלת לדבר בשקט. – חסכנו לחופשה הזאת ארבעה חודשים. לקחתי משמרות נוספות. שתים עשרה שעות כל אחת. ראית איך הגעתי הביתה.
– רואה, – הוא עדיין הסתכל בטלפון. – אבל אמא יותר חשובה.
תיקנתי את המשקפיים. האצבעות החליקו – הידיים היו יבשות, סדוקות מחומרי חיטוי. שמונה שנים בבית המרקחת – עור כמו נייר זכוכית.
– יותר חשובה ממה? – שאלתי.
– יותר חשובה מהים, רינה, – הוא סוף סוף הסתכל עליי. – אמא לבדה. היא בת שבעים וארבע. את לא מבינה?
הבנתי. הבנתי שנאווה גרה בחיפה, בדירת שלושה חדרים, עם חברה-שכנה שבאה אליה כל יום. שהיא נוסעת בעצמה לשוק, סוחבת בעצמה סלים, מכינה בעצמה שימורים לחורף – עשרים צנצנות. ושכל “ביקור” שלה מתחיל באותה שיחה לאליהו: “בני, התגעגעתי, אבוא לשבוע”.
“השבוע” נמתח לשבועיים. אחר כך לשלושה. פעם אחת נאווה גרה אצלנו חודש ועזבה רק כי השכנה התקשרה ואמרה שיש לה צינור שבור בדירה.
– אני לא מבטלת, – אמרתי. – סע בעצמך. קבל את פני אמא. ואני טסה.
אליהו הרים את הראש. כאילו הצעתי משהו לא הולם.
– לאן את טסה? לבד? בלי בעל?
– עם מאיה.
– לא, – הוא קם. – לא, רינה. אנחנו משפחה. או ביחד, או שלא.
ונכנעתי. כמו ארבע פעמים לפני זה. החזרתי את בגד הים לארון, סגרתי את המזוודה ושמתי אותה על המדף העליון.
מאתיים שמונים אלף שקלים הלכו לטמיון. לא ניתנים להחזרה.
ויומיים אחר כך עמדה נאווה במסדרון עם תיק משובץ כבד ושקית מלפפונים ביתיים.
– נו, תראו מה יש לכם פה, – אמרה, סוקרת את המסדרון. – טפטים, הגיע הזמן להחליף. אליהו, אתה ואשתך לא דואגים לדירה בכלל?
—
נאווה גרה אצלנו שלושה שבועות.
ביומיים הראשונים היא סידרה מחדש את כל המטבח. סירים – בארון אחר. תבלינים – על מדף אחר. קרשי חיתוך – מתחת לכיור, “כי ככה יותר היגייני”. עבדתי שתים עשרה שעות והגעתי לדירה שבה לא מצאתי כלום.
– נאווה, – אמרתי ביום השלישי, פותחת ארון בחיפוש אחר מחבת. – אני רגילה לסדר מסוים. נוח לי כשהכל במקומו.
היא הביטה בי מעל המשקפיים. מבט כבד מלמעלה למטה – למרות שהייתי גבוהה ממנה בחצי ראש.
– את, רינה, רגילה לבלגן. זה לא סדר, זה כאוס. מי שם מחבת ליד קטניות?
– נוח לי ככה, – אמרתי.
– ולי – לא. ולאליהו גם. נכון, אליהו?
אליהו ישב ליד השולחן עם הטלפון ושתק. הכתפיים שמוטות, כמו תמיד כשאמא פנתה אליו.
– אמא, – אמר. – נו, בסדר.
“נו, בסדר” – זה כל מה ששמעתי. לא “רינה צודקת” ולא “אמא, זה המטבח שלה”. “נו, בסדר”.
ביום החמישי נאווה לקחה את הווילונות. קניתי אותם בשנה שעברה – פשתן, בצבע חרדל, חיפשתי שבועיים כי הם תאמו לריפוד הכיסא ולכריות. שמונה אלפים שקלים.
אני חוזרת מהעבודה – הווילונות מונחים על הכיסא, מקופלים. על החלונות – טול לבן שנאווה הביאה איתה.
– מה זה? – שאלתי.
– אלה וילונות נורמליים, – אמרה, מקישה באצבע על השולחן. – לא סמרטוטים. חרדל זה צבע לבית חולים, לא לבית.
שתקתי שלוש שניות. אחר כך הורדתי את הטול שלה, קיפלתי והנחתי על שרפרף. הוצאתי את הווילונות שלי והתחלתי לתלות.
הידיים לא רעדו. הפעם – לא.
– מה את עושה? – קולה של נאווה ירד.
– תולה את הווילונות שלי, – אמרתי, בלי להסתובב. – אני אוהבת את הווילונות שלי. זה הבית שלי. ואת צבע הווילונות אני בוחרת.
דממה נמשכה חמש שניות. אחר כך נאווה קמה מהשולחן ויצאה מהחדר. שמעתי אותה מחייגת במסדרון. קול – עמום, אבל מילים אפשר להבין: “אליהו, אשתך מתחצפת אליי. אני לא רגילה ליחס כזה”.
אליהו חזר מהעבודה מוקדם מהרגיל. הדלת נטרקה ככה שמאיה בחדרה קפצה.
– מה עשית? – שאל מהפתח.
– תליתי את הווילונות שלי.
– אמא נפגעה! היא הביאה לנו, התאמצה, ואת אפילו לא אמרת תודה!
הסתכלתי עליו. על כתפיו הרחבות, שהיו זקופות עכשיו כי אמא לא הייתה בחדר אלא מאחורי הקיר. כשהיא כאן הוא התכווץ. כשהיא לא – הוא יישר את הגב.
– אליהו, – אמרתי. – אמרתי “תודה” על המלפפונים. על הריבה. על העוגיות. אבל וילונות בבית שלי אני אבחר.
– זה הבית שלנו!
– אז למה אמא שלך מקבלת את ההחלטות?
הוא לא ענה. שפשף את גשר האף, הסתובב והלך לאמא.
בערב מאיה ניגשה אליי במטבח. שקטה, עם ספר לימוד בידיים, כאילו נכנסה למים.
– אמא, – אמרה. – הוא מתקשר אליה כל פעם. לפני כל חופשה. שמעתי.
– מה שמעת?
– הוא אומר: “אמא, אנחנו מתכננים לנסוע בתאריך כזה וכזה”. והיא באה. כל פעם.
שמתי את הקומקום על הכיריים ועמדתי, מקשיבה למים רותחים. אז זה לא מקרי. לא צירוף מקרים. ארבע פעמים ברצף – זו שיטה.
מאיה עמדה לידי, מתנדנדת מרגל לרגל.
– אמא, את בסדר?
– כן, – אמרתי. – לכי תעשי שיעורים.
אבל לא הייתי בסדר. הוצאתי את הטלפון, פתחתי הערות וחישבתי. פעם ראשונה – ירח דבש, חבילה לשלושה, מאה עשרים אלף. שנייה – טורקיה, לפני שנתיים, מאה תשעים אלף. שלישית – אילת, באביב שעבר, כרטיסים ומלון בחמישים אלף. רביעית – המאתיים שמונים האלה.
שש מאות ארבעים אלף שקלים. בשבע שנים. כולם הלכו.
ואליהו באותו זמן לקח פעמיים את אמא לים המלח. לחבילות ספא. שתי הפעמים – מכסף משותף.
סגרתי את ההערות, שמתי את הטלפון ומזגתי לעצמי תה. הידיים היו רגועות. ההחלטה עדיין לא הבשילה, אבל משהו בפנים כבר זז.
חודש אחרי שנאווה עזבה, הזמנתי חברה לארוחת ערב. ורד עבדה איתי בבית המרקחת, הכרנו תשע שנים.
אליהו הלך לחבר לראות כדורגל. מאיה ישבה בחדרה. אני וורד פתחנו יין, חתכנו גבינה, התיישבנו במטבח. הערב הנורמלי הראשון מזה זמן רב.
– נו, מה שלומך? – שאלה ורד. – לאן הקיץ?
– לשום מקום, – אמרתי וחייכתי. כבר התרגלתי לשאלה הזאת.
– שוב?
– שוב.
ורד הנידה בראשה. היא ידעה. כולם ידעו.
ופתאום צלצל הפעמון. פתחתי – בפתח עמדה נאווה. עם תיק ושקית.
– אליהו אמר, תקפצי, את לבד בבית, – אמרה. – החלטתי לבוא לבקר. כי מזמן לא התראינו.
חודש. חודש עבר. וה”מזמן” הזה.
היא נכנסה, ראתה את ורד, התיישבה ליד השולחן. מזגתי לה תה, כי יין נאווה לא שתתה ולא אישרה.
כעשר דקות השיחה זרמה יפה. ואז ורד שאלה:
– נאווה, את מטיילת?
והתחיל.
– ברור! – נאווה הזדקרה על הכיסא. – אליהו לקח אותי לים המלח. פעמיים. אמבטיות גופרית, עיסויים, נוף. יופי!
היא פנתה אליי.
– ואת, רינה, איפה היית בזמן האחרון? אני לא רואה ממך שום תמונה. בכלל לא בשום מקום?
תיקנתי את המשקפיים.
– לא, – אמרתי. – בשום מקום.
– תראי, – נאווה פנתה אל ורד, כאילו מסבירה מובן מאליו. – צעירה, בריאה, ובשום מקום לא נוסעת. אליהו מציע לה – היא מסרבת. היא אשמה. אני בגילה כבר טיילתי בכל הארץ.
ורד הסתכלה עליי. שמתי לב שהיא כיווצה שפתיים.
– נאווה, – אמרה ורד. – רינה לא נוסעת לא כי היא לא רוצה.
– אז למה?
ורד השתתקה. הסתכלה עליי – שאלה במבט רשות.
ועניתי בעצמי.
– כי בכל פעם שאנחנו קונים כרטיסים, את באה, – אמרתי. הקול היה שטוח. לא צעקתי. פשוט מניתי. – ארבע פעמים בשבע שנים. ירח הדבש – התקשרת, וחזרנו. טורקיה – באת יום לפני הטיסה. אילת – אותו דבר. השנה – הים. מאתיים שמונים אלף לא ניתנים להחזרה. סה”כ – שש מאות ארבעים אלף שקלים. חישבתי.
נאווה הפסיקה להקיש באצבע על השולחן. ידה קפאה בדרך לכוס.
– מה את מביאה שטויות?
– אני אומרת מספרים, – עניתי. – לא תלונות. מספרים. תאריכים אני יכולה להגיד אם צריך.
דממה.
ורד קמה, אמרה שהגיע זמנה. ליוויתי אותה לדלת. כשחזרתי למטבח, נאווה כבר חייבה את אליהו.
עשרים דקות אחר כך הוא פרץ לדירה.
– למה השפלת את אמא מול זרים? – הוא עמד במסדרון, בלי להוריד נעליים.
– לא השפלתי. אמרתי סכומים.
– איזה סכומים? על מה את מדברת?
– על שש מאות ארבעים אלף שקלים שאיבדנו בטיולים שבוטלו. בכל שנות הנישואים שלנו.
אליהו הביט באמא. נאווה עמדה בפתח המטבח, שלבה ידיים.
– בני, – אמרה. – או אני או היא.
– אמא, – אליהו שפשף את גשר האף.
– היא חייבת להתנצל, – קטעה נאווה.
אליהו פנה אליי.
– רינה. תתנצלי בפני אמא.
הורדתי את המשקפיים, ניגבתי אותם בשרוול הסוודר. בלעדיהם הכל היה מעט מטושטש – גם אליהו, גם אמא שלו, גם המסדרון עם הנעליים שלהם.
– לא, – אמרתי. – לא אתנצל.
– אז אני נוסע לאמא, – אמר. – עד שתתעשתי.
– בסדר, – עניתי.
הוא ציפה לתשובה אחרת. ראיתי את זה בלסת שהתעוותה. אבל שתקתי, וגם הוא שתק. אחר כך לקח מעיל ויצא. נאווה הלכה אחריו. את שקית המלפפונים השאירה במסדרון.
התיישבתי על שרפרף במטבח הריק. הרגליים זמזמו אחרי המשמרת. שתים עשרה שעות מאחורי הדלפק, ואחר כך זה. אבל בפנים היה צלול – כמו שצלול השמיים אחרי סערה.
הוא חזר אחרי שלושה ימים. בלי התנצלות. בלי שיחה. פשוט נכנס, תלה מעיל והתיישב לאכול ערב. נאווה נסעה לחיפה.
אבל אחרי שבוע אליהו התחיל לדבר איתי במשפטים קצרים. “ערב מוכן?”, “איפה החולצה?”, “קחי את מאיה”. והבנתי שהוא מעניש אותי בשתיקה. על שלא התנצלתי.
ועוד שבוע אחרי זה התחלתי לחסוך כסף. בחשבון נפרד. שהוא לא ידע עליו.
שנה עברה מהר. מאיה מלאה שש עשרה, ואני בעצמי הוצאתי לה דרכון. אליהו חתם על אישור, אפילו לא שאל למה. לא היה אכפת לו, כל עוד אמא לא התקשרה.
במאי קניתי כרטיסים. שתיים – אני ומאיה. אנטליה, מלון שלושה כוכבים, תשעה לילות. שילמתי מהחשבון שלי – זה שהוא לא ידע עליו. ארבעים ושבעה אלף מהמשכורת חסכתי כל חודש. תוך שנה הצטבר מספיק.
כרטיסים לקחתי ניתנים להחזרה. הפעם למדתי מהניסיון.
ואמרתי לאליהו:
– בוא ניסע כולנו יחד. ביוני. מצאתי אופציה טובה.
הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה אחרת. אחר כך הנהן.
– בסדר. בוא ננסה.
שבועיים חיכיתי. ארזתי מזוודות. קניתי למאיה סנדלים חדשים וכובע. לעצמי – קרם הגנה, שבבית המרקחת שלנו היה זול בעשרים אחוז, כי הנחה לעובדים.
ארבעה ימים לפני הטיסה אליהו חזר מהעבודה מאוחר מהרגיל. התיישב ליד השולחן, הניח את הטלפון עם המסך למטה. כבר הכרתי את המחווה הזאת. טלפון עם מסך למטה – זה אומר שדיבר עם אמא. או שהיא איתו.
– רינה, – התחיל.
והרגשתי איך האצבעות מתכווצות. ציפורניים ננעצו בכפות הידיים. לא מכעס – מציפייה. כי ידעתי מה הוא יגיד. ידעתי ארבעה ימים מראש.
– אמא באה. צריך לקבל את פניה.
– מתי? – שאלתי, למרות שכבר ידעתי את התשובה.
– מחרתיים.
מחרתיים. יומיים לפני הטיסה.
– אליהו, – אמרתי. – התקשרת אליה?
– מה?
– התקשרת אליה וסיפרת שאנחנו טסים?
הוא הסיט מבט. שפשף את גשר האף. והבנתי – כן. התקשר. כמו ארבע פעמים לפני זה. סיפר תאריך, סיפר מסלול, ונאווה מיד קנתה כרטיס רכבת. כמו לפי שעון.
– היא התגעגעה, – אמר אליהו. – היא בת שבעים וחמש השנה.
– שבעים וארבע, – תיקנתי. – בנובמבר תהיה שבעים וחמש.
הוא הניף ידו.
– מה זה משנה. אמא לבדה. יש לנו רק אותה. הים לא הולך לשום מקום.
ופתאום נזכרתי. כל שבע השנים. כל “הים לא הולך לשום מקום”. כל בגד ים עם תווית. כל מזוודה שהוצאתי והחזרתי. שש מאות ארבעים אלף שקלים. ארבע חופשות מבוטלות. משמרות של שתים עשרה שעות שהעור בידיים נסדק מהן.
– בסדר, – אמרתי.
אליהו נשף. נרגע. חשב שנכנעתי שוב.
– יופי, – אמר. – אני אתקשר לאמא ואומר לה שתביא מצעים משלה, אצלנו אין מספיק.
הנהנתי. יצאתי מהמטבח. נכנסתי לחדר של מאיה.
– תתארגני, – אמרתי. – אנחנו טסות מחרתיים.
מאיה הרימה עיניים מהטלפון.
– אמא, הוא אמר ש–
– אני יודעת מה הוא אמר. תארזי מזוודה. בגד ים, ספרים, מטען. הדרכון אצלי.
מאיה הסתכלה עליי שלוש שניות. אחר כך חייכה – בפעם הראשונה מזה חודש – ושלפה תרמיל.
חזרתי למטבח. אליהו ישב ליד השולחן עם הטלפון, כבר דן עם נאווה איזה סדינים להביא.
– אליהו, – אמרתי. – אני לא מבטלת את הכרטיסים.
הוא הרים ראש.
– איך לא?
– ככה לא. אני טסה עם מאיה. אתה נשאר. קבל את פני אמא.
הטלפון השתתק. נאווה בצד השני, כנראה, גם השתתקה.
– את רצינית? – שאל.
– שבע שנים, אליהו. שבע שנים לא יצאתי לחופשה. ארבע פעמים איבדנו כסף. אני עובדת שישה ימים בשבוע, שתים עשרה שעות כל אחד, והידיים שלי סדוקות מחומר חיטוי. אני בת ארבעים ושמונה. ואני רוצה לראות את הים.
– ואמא? מה אני אגיד לה?
– תגיד שאשתך נסעה לנוח. בפעם הראשונה מזה שבע שנים.
הוא קם. הכיסא חרק על הרצפה.
– רינה, אם תיסעי – זה, – הוא גמגם. – זה חוסר כבוד. לאמא שלי. לי.
– וארבע חופשות מבוטלות – זה כבוד אליי?
הוא לא ענה. עמד, לופת את הטלפון. מהרמקול נשמע קולה של נאווה: “אליהו! מה קורה? מה היא אומרת?”
הסתובבתי ויצאתי מהמטבח.
לא ישנתי באותו לילה. ישבתי בחדר של מאיה, בדקתי מסמכים. שני דרכונים – שלי ושל הבת. הזמנת מלון. ביטוח. הסעה. הכל שולם.
בבוקר כתבתי פתק. קצר, על דף מפנקס:
“אליהו, מאיה ואני טסנו. נחזור בעשרה ימים. קבל את פני אמא. אנחנו צריכות את החופשה הזאת. רינה”.
הנחתי את הפתק על שולחן המטבח, ליד הספל שלו. לקחתי שתי מזוודות, הערתי את מאיה, הזמנתי מונית.
בפתח הסתובבתי. הדירה הייתה שקטה. אליהו ישן.
– בואי, – אמרתי למאיה.
במונית מאיה שתקה חמש דקות. אחר כך שאלה:
– אמא, הוא יכעס?
– יכעס, – אמרתי.
– ומה?
הסתכלתי מהחלון. העיר הבוקרית חלפה – אפורה, מוכרת. בעוד ארבע שעות אראה את הים. בפעם הראשונה מזה שבע שנים.
– וכלום, – עניתי.
בשדה התעופה כיביתי את הטלפון. הדלקתי אותו רק במטוס, כשהמראנו. שתים עשרה שיחות שלא נענו מאליהו. שלוש הודעות מנאווה: “רינה, מה את עושה?”, “תחזירי את הילדה!”, “לא אשאיר את זה ככה!”.
הכנסתי את הטלפון לתיק. מאיה לידי קראה ספר. מעבר לחלון היו עננים.
הים היה חם.
עברו שלושה שבועות. מאיה ואני חזרנו שזופות. במקרר עמדו צנצנות מלפפונים – נאווה הביאה. על השולחן – הפתק שלי, אותו אחד. אליהו לא זרק אותו.
הוא ישב בסלון כשנכנסנו. הסתכל עלינו ולא אמר כלום. אחר כך קם ונכנס לחדר השינה. הדלת נסגרה.
מאז הוא ישן על הספה בסלון. מדבר איתי דרך מאיה: “תגידי לאמא שאני בעבודה”, “תשאלי את אמא איפה הקבלה”. נאווה מתקשרת כל ערב. מאיה אומרת שהיא שומעת דרך הקיר: “בני, היא לא מכבדת אותך. זו לא אישה, זה עונש”.
ואני ישנה בשקט. בפעם הראשונה מזה שבע שנים. על השידה – צדף שמאיה מצאה על החוף.
בעלי אומר שבגדתי במשפחה. חמותי אומרת שזנחתי את בעלי בשביל נופש. ואני חושבת – אחרי שבע שנים בלי יום מנוחה אחד, מותר פעם אחת להחליט בשביל עצמי.
הגזמתי עם הפתק והבריחה הזאת? או שאחרי שבע שנים בלי חופשה הייתה לי הזכות לטוס בלי רשותו?
