“הים מבוטל,” אמר ליאור, בלי להרים עיניים מהטלפון. “אמא שלי באה.”
עמדתי באמצע חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיים – בגד ים, חדש, עם תווית. הראשון מזה שבע שנים.
“איך מבוטל?” הנחתי בזהירות את בגד הים על המיטה. “כרטיסים קנויים. לא ניתנים להחזרה. אחד עשר אלף שקל, ליאור.”
הוא שפשף את גשר האף ונשמט על קצה הספה. ככה הוא עשה בכל פעם שהשיחה לא הלכה לכיוון שרצה.
“נו, מה אני אעשה? היא כבר קנתה כרטיס רכבת. מחרתיים היא תהיה. אני לא אגיד לה – תסתובבי.”
שבע שנים אנחנו נשואים. ובשבע האלה לא הייתי בחופשה אפילו פעם אחת. לא בים, לא בבית הבראה, לא בעיר שכנה לסופ”ש. בשום מקום. שנה ראשונה – ירח דבש באילת, שלושה ימים, כי שרה התקשרה ואמרה שיש לה לחץ דם. חזרנו. לחץ הדם היה מאה שלושים על שמונים – תקין לגילה. ידעתי את זה בוודאות, כי אני רוקחת ורואה מספרים כאלה במרשמים כל יום.
מאז – לא טיול אחד. כל פעם שתכננו חופשה, הופיעה שרה. פעם רביעית בשבע שנים. כמו על פי לוח זמנים.
“ליאור,” התיישבתי לידו, מנסה לדבר בקול רגוע. “חסכנו לחופשה הזאת ארבעה חודשים. לקחתי משמרות נוספות. שתים עשרה שעות כל יום. ראית איך הגעתי הביתה.”
“אני רואה,” הוא עדיין הסתכל בטלפון. “אבל אמא יותר חשובה.”
תיקנתי את המשקפיים. האצבעות החליקו – הידיים היו יבשות, סדוקות מחומרי חיטוי. שמונה שנים בבית מרקחת – עור כמו נייר זכוכית.
“יותר חשובה ממה?” שאלתי.
“יותר חשובה מהים, רותי,” הוא סוף סוף הביט בי. “אמא לבד. היא בת שבעים וארבע. את לא מבינה?”
הבנתי. הבנתי ששרה גרה בבאר שבע, בדירת שלושה חדרים, עם חברה-שכנה שנכנסת אליה כל יום. שהיא נוסעת לשוק בעצמה, סוחבת שקיות בעצמה, מכינה שימורים לחורף – עשרים צנצנות. ושכל “ביקור” שלה מתחיל באותה שיחה לליאור: “בני, התגעגעתי, אבוא לשבוע.”
“שבוע” נמתח לשבועיים. אחר כך לשלושה. פעם אחת שרה גרה אצלנו חודש ועזבה רק כי השכנה התקשרה ואמרה שבביתה פרץ צינור.
“אני לא מבטלת,” אמרתי. “סע לבד. קבל את אמא. ואני טסה.”
ליאור הרים ראש. ככה, כאילו הצעתי דבר לא מכובד.
“לאן את טסה? לבד? בלי בעל?”
“עם שירה.”
“לא,” הוא קם. “לא, רותי. אנחנו משפחה. או ביחד, או לא.”
ונכנעתי. כמו ארבע פעמים לפני כן. הנחתי את בגד הים חזרה בארון, סגרתי את המזוודה והחזרתי אותה למדף העליון.
אחד עשר אלף שקל נשרפו. לא ניתנים להחזרה.
ויומיים אחר כך עמדה במסדרון שרה עם תיק מרובע כבד ושקית מלפפונים ביתיים.
“נו, תראו מה יש לכם פה,” אמרה, סוקרת את המסדרון. “טפטים, הגיע הזמן להחליף. ליאור, אתה עם האישה לא מטפל בדירה בכלל?”
—
שרה גרה אצלנו שלושה שבועות.
ביומיים הראשונים היא סידרה מחדש את כל המטבח. סירים – בארון אחר. תבלינים – על מדף אחר. קרשי חיתוך – מתחת לכיור, “כי ככה יותר היגייני”. עבדתי שתים עשרה שעות וחזרתי לדירה שבה לא יכולתי למצוא כלום.
“שרה,” אמרתי ביום השלישי, פותחת ארון בחיפוש אחר מחבת. “אני רגילה לסדר מסוים. לי יותר נוח כשהכל במקומו.”
היא הביטה בי מעל המשקפיים. מבט כבד מלמעלה למטה – למרות שהייתי גבוהה ממנה בחצי ראש.
“את, רותי, רגילה לבלגן. זה לא סדר, זה כאוס. מי שם מחבת ליד קטניות?”
“ככה לי נוח,” אמרתי.
“ולי – לא. וגם לליאור. נכון, ליאור?”
ליאור ישב ליד השולחן עם טלפון ושתק. כתפיו כפופות, כמו תמיד כשאמא שלו פנתה אליו.
“אמא,” אמר. “נו, בסדר.”
“נו, בסדר” – זה כל מה ששמעתי. לא “רותי צודקת” ולא “אמא, זה המטבח שלה”. “נו, בסדר.”
ביום החמישי שרה תקפה את הווילונות. קניתי אותם בשנה שעברה – פשתן, בצבע חרדל, חיפשתי שבועיים כי הם התאימו לריפוד הכיסא ולכריות. שמונה מאות שקל.
אני חוזרת מהעבודה – וילונות מונחים על הכיסא, מקופלים. על החלונות – טול לבן ששרה הביאה איתה.
“מה זה?” שאלתי.
“אלה וילונות נורמליים,” אמרה, מקישה באצבע על השולחן. “לא סמרטוטים. חרדל – זה צבע לבית חולים, לא לבית.”
שתקתי שלוש שניות. אחר כך הורדתי את הטול שלה, קיפלתי והנחתי על השרפרף. שלפתי את הווילונות שלי והתחלתי לתלות.
הידיים לא רעדו. הפעם – לא.
“מה את עושה?” קולה של שרה נעשה נמוך יותר.
“תולה את הווילונות שלי,” אמרתי, בלי להסתובב. “אני אוהבת את הווילונות שלי. זה הבית שלי. ואת צבע הווילונות אני בוחרת.”
דממה נמשכה כחמש שניות. אחר כך שרה קמה מהשולחן ויצאה מהחדר. שמעתי אותה מחייגת במסדרון. קול – מהוסס, אבל המילים נשמעו: “ליאור, אשתך מתחצפת אליי. אני לא רגילה ליחס כזה.”
ליאור חזר מהעבודה מוקדם מהרגיל. הדלת נטרקה ככה ששירה בחדרה קפצה.
“מה עכשיו עשית?” שאל מהפתח.
“תליתי את הווילונות שלי.”
“אמא נפגעה! היא הביאה לנו, השקיעה, ואת אפילו לא אמרת תודה!”
הבטתי בו. בכתפיו הרחבות, שרגע זה היו זקופות – כי אמא לא הייתה בחדר, אלא מאחורי הקיר. לידה הוא התכווץ. מולי – יישר גב.
“ליאור,” אמרתי. “אמרתי ‘תודה’ על המלפפונים. על הריבה. על הבורקס. אבל וילונות בבית שלי אני אבחר.”
“זה הבית שלנו!”
“אז למה החלטות מתקבלות על ידי אמא שלך?”
הוא לא ענה. שפשף את גשר האף, הסתובב והלך לאמא.
בערב ניגשה אליי שירה במטבח. שקטה, עם ספר בידיים, כאילו נכנסה למים.
“אמא,” אמרה. “הוא מתקשר אליה בכל פעם. לפני כל חופשה. שמעתי.”
“מה שמעת?”
“הוא אומר: ‘אמא, אנחנו מתכוונים לנסוע ביום כזה וכזה’. והיא באה. כל פעם.”
הנחתי את הקומקום על הכיריים ועמדתי, מקשיבה למים רותחים. אז זה לא מקרה. לא צירוף מקרים. ארבע פעמים ברצף – זו שיטה.
שירה עמדה לצדי, מתגלגלת מרגל לרגל.
“אמא, את בסדר?”
“כן,” אמרתי. “לכי תעשי שיעורים.”
אבל לא הייתי בסדר. שלפתי טלפון, פתחתי הערות וספרתי. פעם ראשונה – ירח דבש, חבילה לשלושה, ארבעת אלפים ושמונה מאות שקל. שניה – טורקיה, לפני שנתיים, שבעת אלפים ושש מאות. שלישית – טבריה, באביב שעבר, כרטיסים ומלון באלפיים. רביעית – האחד עשר אלף האלה.
עשרים וחמישה אלף שקל. בשבע שנים. כולם נשרפו.
וליאור בינתיים לקח פעמיים את אמא לים המלח. חבילות נופש. בשתי הפעמים – מכסף משותף.
סגרתי את ההערות, שמתי טלפון ומזגתי לעצמי תה. הידיים היו רגועות. ההחלטה עוד לא הבשילה, אבל משהו בפנים כבר זז.
חודש אחרי ששרה נסעה, הזמנתי חברה לארוחת ערב. ורד עבדה איתי בבית מרקחת, הכרנו תשע שנים.
ליאור הלך לחבר לראות כדורגל. שירה ישבה בחדרה. ורד ואני פתחנו יין, חתכנו גבינה, התיישבנו במטבח. הערב הנורמלי הראשון מזה זמן רב.
“נו, מה שלומך?” שאלה ורד. “לאן בקיץ?”
“לשום מקום,” אמרתי וחייכתי. כבר התרגלתי לשאלה הזו.
“שוב?”
“שוב.”
ורד הנידה ראש. היא ידעה. כולם ידעו.
ואז צלצל הפעמון. פתחתי – על הסף עמדה שרה. עם תיק ושקית.
“ליאור אמר, תכנסי, את לבד בבית,” אמרה. “החלטתי לבקר אותך. כי מזמן לא התראינו.”
חודש. חודש עבר. וה”מזמן” הזה.
היא נכנסה, ראתה את ורד, התיישבה ליד השולחן. מזגתי לה תה, כי יין שרה לא שתתה ולא אישרה.
עשר דקות השיחה זרמה יפה. ואז ורד שאלה:
“שרה, את מטיילת?”
והתחיל.
“נו, ברור!” שרה התרוממה על הכיסא. “ליאור לקח אותי לים המלח. פעמיים. אמבטיות גופרית, עיסוי, הרים. יופי!”
היא פנתה אליי.
“ואת, רותי, איפה היית לאחרונה? לא ראיתי ממך שום תמונה. בכלל בשום מקום?”
תיקנתי את המשקפיים.
“לא,” אמרתי. “בשום מקום.”
“נו, תראי,” שרה פנתה לוורד, כאילו מסבירה דבר מובן מאליו. “צעירה, בריאה, ולא נוסעת לשום מקום. ליאור מציע לה – היא מסרבת. אשמתה. בגיל שלה כבר טיילתי בכל הארץ.”
ורד הביטה בי. ראיתי איך היא כיווצה שפתיים.
“שרה,” אמרה ורד. “רותי לא נוסעת לא כי היא לא רוצה.”
“אז למה?”
ורד השתתקה. הביטה בי – שאלה במבט רשות.
ועניתי בעצמי.
“כי בכל פעם שאנחנו קונים כרטיסים, את באה,” אמרתי. קול רגוע. לא צעקתי. רק מניתי. “ארבע פעמים בשבע שנים. ירח דבש – התקשרת וחזרנו. טורקיה – באת יום לפני הטיסה. טבריה – אותו דבר. השנה – הים. אחד עשר אלף שקל בלי החזר. סך הכל – עשרים וחמישה אלף שקל. ספרתי.”
שרה הפסיקה להקיש באצבע על השולחן. ידה קפאה בדרך לספל.
“מה את מקשקשת?”
“אני אומרת מספרים,” עניתי. “לא טענות. מספרים. תאריכים אני יכולה לומר אם צריך.”
דממה.
ורד קמה, אמרה שהגיע זמנה ללכת. ליוויתי אותה לדלת. כשחזרתי למטבח, שרה כבר חייגה לליאור.
עשרים דקות אחר כך הוא עף לתוך הדירה.
“למה את מבזה את אמא שלי בפני זרים?” הוא עמד במסדרון, בלי להוריד נעליים.
“לא ביזיתי. אמרתי סכומים.”
“איזה סכומים? על מה את מדברת?”
“על עשרים וחמישה אלף שקל שאיבדנו בחופשות שבוטלו. בכל שנות נישואינו.”
ליאור הביט באמא. שרה עמדה בפתח המטבח, ידיים שלובות.
“בני,” אמרה. “או אני, או היא.”
“אמא,” ליאור שפשף את גשר האף.
“היא חייבת להתנצל,” קטעה שרה.
ליאור פנה אליי.
“רותי. תתנצלי בפני אמא.”
הורדתי משקפיים, ניגבתי אותן בשולי החולצה. בלעדיהן הכל היה מעט מטושטש – גם ליאור, גם אמא שלו, גם המסדרון עם הנעליים שלהם.
“לא,” אמרתי. “לא אתנצל.”
“אז אני נוסע לאמא,” אמר. “עד שתתעשתי.”
“בסדר,” עניתי.
הוא ציפה לתשובה אחרת. ראיתי את זה בתנודת הסנטר שלו. אבל שתקתי, וגם הוא שתק. אחר כך לקח מעיל ויצא. שרה הלכה אחריו. שקית המלפפונים נשארה במסדרון.
התיישבתי על שרפרף במטבח הריק. הרגליים זמזמו אחרי משמרת. שתים עשרה שעות מאחורי הדלפק, ואחר כך זה. אבל בפנים היה בהיר – כמו שמיים אחרי סערה.
הוא חזר אחרי שלושה ימים. בלי התנצלויות. בלי שיחה. פשוט נכנס, תלה מעיל והתיישב לאכול ערב. שרה נסעה חזרה לבאר שבע.
אבל כעבור שבוע ליאור התחיל לדבר איתי במשפטים קצרים. “ערב מוכן?”, “איפה החולצה?”, “קחי את שירה”. והבנתי שהוא מעניש אותי בשתיקה. על שלא התנצלתי.
ובעוד שבוע התחלתי לחסוך כסף. בחשבון נפרד. שהוא לא ידע עליו.
שנה עברה מהר. שירה מלאו שש עשרה, ואני הוצאתי לה דרכון בעצמי. ליאור חתם על הסכמה אפילו בלי לשאל למה. לא היה אכפת לו, כל עוד אמא לא התקשרה.
במאי קניתי כרטיסים. שתיים – אני ושירה. אנטליה, מלון שלושה כוכבים, תשעה לילות. שילמתי מהחשבון שלי – אותו אחד שליאור לא ידע עליו. ארבעים ושבע מאות שקל בכל חודש חסכתי מהמשכורת. בשנה הצטבר מספיק.
את הכרטיסים לקחתי ניתנים להחזרה. הפעם למדתי מהניסיון.
ואמרתי לליאור:
“בוא ניסע כולנו ביחד. ביוני. מצאתי אופציה טובה.”
הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה אחרת. אחר כך הנהן.
“בסדר. בוא ננסה.”
שבועיים חיכיתי. ארזתי מזוודות. קניתי לשירה סנדלים חדשים וכובע. לעצמי – קרם הגנה, שבבית המרקחת שלנו עלה בעשרים אחוז פחות בגלל הנחת עובדים.
ארבעה ימים לפני הטיסה ליאור חזר מהעבודה מאוחר מהרגיל. התיישב ליד השולחן, הניח טלפון עם מסך למטה. כבר הכרתי את המחווה הזו. טלפון עם מסך למטה – התקשר לאמא. או שהיא לו.
“רותי,” התחיל.
והרגשתי איך האצבעות מתכווצות. ציפורניים ננעצו בכפות הידיים. לא מכעס – מציפייה. כי ידעתי מה הוא יגיד. ידעתי ארבעה ימים מראש.
“אמא באה. צריך לקבל.”
“מתי?” שאלתי, למרות שכבר ידעתי תשובה.
“מחרתיים.”
מחרתיים. יומיים לפני טיסה.
“ליאור,” אמרתי. “התקשרת אליה?”
“מה?”
“התקשרת אליה וסיפרת שאנחנו טסים?”
הוא הסיט מבט. שפשף את גשר האף. והבנתי – כן. התקשר. כמו ארבע פעמים לפני כן. סיפר תאריך, סיפר מסלול, ושרה מיד קנתה כרטיס רכבת. כמו שעון.
“היא התגעגעה,” אמר ליאור. “בשנה הזאת היא בת שבעים וחמש.”
“שבעים וארבע,” תיקנתי. “בנובמבר תהיה שבעים וחמש.”
הוא נופף ביד.
“מה ההבדל. אמא לבד. אין לה אף אחד חוץ מאיתנו. הים לא בורח.”
וכאן נזכרתי. כל שבע השנים. כל “הים לא בורח”. כל בגד ים עם תווית. כל מזוודה שהוצאתי והחזרתי. עשרים וחמישה אלף שקל. ארבע חופשות מבוטלות. משמרות של שתים עשרה שעות, שמהן נסדק העור בידיים.
“בסדר,” אמרתי.
ליאור נשם לרווחה. נרגע. חשב שוב נכנעתי.
“כל הכבוד,” אמר. “אני אתקשר לאמא, אגיד לה שתביא מצעים משלה, כי אין לנו מספיק.”
הנהנתי. יצאתי מהמטבח. נכנסתי לחדר של שירה.
“תתארגני,” אמרתי. “אנחנו טסות מחרתיים.”
שירה הרימה עיניים מהטלפון.
“אמא, הוא אמר –”
“אני יודעת מה הוא אמר. תארזי מזוודה. בגד ים, ספרים, מטען. הדרכון אצלי.”
שירה הביטה בי שלוש שניות. אחר כך חייכה – בפעם הראשונה מזה חודש – ושלפה תרמיל.
חזרתי למטבח. ליאור ישב ליד השולחן עם טלפון, כבר דן עם שרה אילו סדינים להביא.
“ליאור,” אמרתי. “אני לא מבטלת כרטיסים.”
הוא הרים ראש.
“מה זאת אומרת?”
“פשוט. אני טסה עם שירה. אתה נשאר. קבל את אמא.”
הטלפון השתתק. שרה בצד השני, כנראה, גם היא דוממת.
“את רצינית?” שאל.
“שבע שנים, ליאור. שבע שנים לא יצאתי לחופשה. ארבע פעמים הפסדנו כסף. אני עובדת שישה ימים בשבוע, שתים עשרה שעות, והידיים שלי סדוקות מחומרי חיטוי. אני בת ארבעים ושמונה. ואני רוצה לראות ים.”
“ואמא? מה אני אגיד לה?”
“תגיד שאשתך יצאה לחופשה. בפעם הראשונה מזה שבע שנים.”
הוא קם. כיסא חרק על הרצפה.
“רותי, אם את נוסעת – זה,” הוא היסס. “זה חוסר כבוד. לאמא שלי. לי.”
“וארבע חופשות מבוטלות – זה כבוד אליי?”
הוא לא ענה. עמד, לוחץ טלפון. מהרמקול נשמע קולה של שרה: “ליאור! מה קורה? מה היא אומרת?”
הסתובבתי ויצאתי מהמטבח.
הלילה לא ישנתי. ישבתי בחדר של שירה, בדקתי מסמכים. שני דרכונים – שלי ושל בתי. הזמנת מלון. ביטוח. הסעה. הכל שולם.
בבוקר כתבתי פתק. קצר, על דף מפנקס:
“ליאור, שירה ואני טסנו. נחזור בעוד עשרה ימים. קבל את אמא. אנחנו זקוקות לחופשה הזו. רותי.”
הנחתי את הפתק על שולחן המטבח, ליד הספל שלו. לקחתי שתי מזוודות, הערתי את שירה, הזמנתי מונית.
על הסף הסתובבתי. הדירה הייתה שקטה. ליאור ישן.
“בואי ניסע,” אמרתי לשירה.
במונית שירה שתקה כחמש דקות. אחר כך שאלה:
“אמא, הוא יכעס?”
“יכעס,” אמרתי.
“ואז?”
הבטתי מבעד לחלון. העיר הבוקרית זרמה – אפורה, מוכרת. בעוד ארבע שעות אראה ים. בפעם הראשונה מזה שבע שנים.
“ואז כלום,” עניתי.
בנמל התעופה כיביתי טלפון. הדלקתי שוב במטוס, כשהתרוממנו. שתים עשרה שיחות שלא נענו מליאור. שלוש הודעות משרה: “רותי, מה את עושה?”, “תחזירי את הילדה!”, “אני לא אשאיר את זה ככה!”.
הכנסתי טלפון לתיק. שירה לידי קראה ספר. מחוץ לחלון היו עננים.
הים היה חמים.
עברו שלושה שבועות. שירה ואני חזרנו שזופות. במקרר עמדו צנצנות מלפפונים – שרה הביאה. על השולחן – הפתק שלי, אותו אחד. ליאור לא הסיר אותו.
הוא ישב בסלון כשלכנסנו. הביט בנו ולא אמר כלום. אחר כך קם ונכנס לחדר השינה. הדלת נסגרה.
מאז הוא ישן על הספה בסלון. מדבר איתי דרך שירה: “תגידי לאמא שאני בעבודה”, “תשאלי את אמא איפה הקבלה”. שרה מתקשרת כל ערב. שירה אומרת שהיא שומעת מבעד לקיר: “בני, היא לא מכבדת אותך. זאת לא אישה, זה עונש.”
ואני ישנה בשקט. בפעם הראשונה מזה שבע שנים. על שידה ליד המיטה – צדף ששירה מצאה על החוף.
בעלי אומר שבגדתי במשפחה. חמותי אומרת שנטשתי את בעלי בשביל נופש. ואני חושבת – אחרי שבע שנים בלי יום מנוחה אחד, מותר לי פעם אחת להחליט לעצמי.
הגזמתי עם הפתק והבריחה? או שאחרי שבע שנים בלי חופשה, הייתה לי זכות לטוס בלי רשותו?
