— איתמר, מי אלה? מאיפה כל האנשים האלה? — קולה של נועה רעד, והיא לחצה חזק יותר על המרפק של בנה. בראש שלה עברה המחשבה: “מכר. מכר את הבית במושב בלי לשאול, ואלה הבעלים החדשים שבאו לעשות סדר”. מהמחשבה הזאת התייבש הגרון, והיא הרפתה מידו וקפאה במקום, מביטה בחצר שלה.
הקרשים הריחו אורן. הריח היה כה חזק וחריף שאפה של נועה נסתם עוד כשהתקרבה לשער, ועכשיו התערבב עם סיד וזיעה. בחצר עמדו אנשים. הרבה. בערך עשרים, אולי יותר. גברים בחולצות טי ישנות וג’ינס מאובק, שתי בחורות עם גלילי ניילון, בחור על סולם, עוד אחד ישירות על הגג עם פטיש. מישהו סחב שקי צמנט, מישהו עירבב בדלי נוזל לבן שהפיץ ריח סיד חריף. חלקת המושב שלה, שקטה ועגומה רק אתמול, עכשיו הזכירה קן נמלים באפריל.
— איתמר, — אמרה ביובש, כמעט בלי קול. — אתה רואה את זה? אם מכרת את הבית בלי לשאול, לא אסלח לך. תגיד בכנות, אלה אנשים זרים?
— אמא, תעצרי, איזה בעלים חדשים? — איתמר אפילו התבלבל. — מה את? אלה שלי. כולם שלי.
— מה זה “שלך”? מה קורה פה? יש לי טלפון בתיק, אם לא תסביר עכשיו, אני מזעיקה שוטר.
היא אכן הושיטה יד לתיק שתלוי על המרפק. האצבעות לא צייתו. בראש עבר הכל בבת אחת: הבית שהיא סחבה חמש עשרה שנה, המרפסת שמעולם לא בנתה כי קודם הלימודים של איתמר, אחר כך ההלוואה לרכב, אחר כך טיפולי שיניים — יחכו, אחר כך ריצוף בדירה בעיר — יחכה. הכל חיכה, ועכשיו זרים רומסים את החצר שלה. שלה. שהיא טיפחה כמו ילד.
— אמא, — איתמר נגע בכתפה. — תקשיבי. אלה לא בעלים. אני הזמנתי אותם.
נועה קפאה עם התיק באוויר. הביטה בבנה כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. שלושים וחמש, שיער כסף בצדדים כבר בולט, כתפיים רחבות — כמוה, לא כמו אביו. בעיניים לא פחד ולא חוצפה. רק ציפייה שקטה ורגועה.
— אתה?
— אני. אמא, אלה שלי. כולם. מהעבודה, מהאוניברסיטה עוד נשארו, חברים מהשכונה, מאלה ששיחקתי איתם כדורגל. זוכרת את יונתן?
נועה זכרה את יונתן. רזה, תמיד רעב, תמיד נשאר אצלם לארוחת ערב כי בבית שלו, כנראה, לא היה כל כך טוב. היא הייתה שמה לו מנה כפולה ועושה כאילו לא שמה לב שהוא מתבייש.
— יונתן פה?
— פה. גם אורי, גם מיכאל, גם גיא שהיה העד שלי בחתונה. כמעט כולם שהאכלת, אמא.
נועה סרקה את החצר בעיניים. אז ככה. בגלל זה הפרצופים נראו מוכרים. זה על הסולם — בדיוק הילד שהיא נתנה לו את האופניים הישנים של איתמר כשמשפחתו עברה לדירה משותפת. וזה עם הדלי — אורי, הוא ניפץ להם את החלון בכיתה ט’ והיא לא כעסה, רק ביקשה שיתקן. הם גדלו. הפכו לגברים בוגרים עם ידיים חזקות ופנים רציניות. והם עמדו בחצר שלה עם קרשים ושתילים.
— למה? — שאלה בניחותא. — איתמר, למה?
איתמר שתק. אחר כך לקח את ידה — בזהירות, כמו זכוכית — והפנה אותה אליו.
— כל החיים חסכת לבית הזה, אמא. זוכרת שרצית מרפסת? גדולה, עם זכוכית הזזה, כדי לשתות תה בקיץ ולהסתכל בשקיעה? תלית תמונה ממגזין על המקרר. לפני בערך חמש עשרה שנה.
נועה זכרה. כן, היה ציור כזה. הצהיב, הפינות התקפלו, אבל היא לא זרקה אותו עד שהחליפו את המקרר. אז הקטע אבד, והיא כמעט שכחה. כמעט.
— אז דחית, — המשיך איתמר, — מכל משכורת. ואז הגיעו הלימודים שלי, והמורים הפרטיים, והשכירות לדירה שלי ושל שירה כשרק התחתנו… אמא, דחית שיפוץ בחדר השינה שלך שש שנים. יש לך עדיין טפט עם פרחים שכנראה מבוגר ממני. אני זוכר שאמרת: “לא נורא, המרפסת תחכה”. ואת יודעת מה? לא תחכה. מספיק לחכות.
נועה שתקה. שתקה כל כך הרבה שיונתן על הגג הפסיק לדפוק בפטיש וקפא, מביט בהם.
— אני מחזיר לך את החוב, — אמר איתמר. — הצוות בחינם. החלטנו — תוך שבוע נסיים. הנה התכנית, תראי.
הוא שלף מכיס האחורי דף מקופל. פתח. נועה ראתה שרטוט — מדויק, עם מידות, עם הערות בשוליים. לא קטע ממגזין. תכנית אמיתית. מותאמת לחצר הקטנה שלה, עם התחשבות בעץ התפוח הישן שביקשה לא לגעת בו בשום פנים.
— נעקוף את עץ התפוח, — אמר איתמר, קולט את מבטה. — חשבנו על הכל. נחזק את היסוד. נעשה רצפה מחוממת, בדקתי, יש מערכת מיוחדת, לא יקרה ואמינה. את תוכלי לשבת שם בנובמבר, עטופה בשמיכה ולשתות תה.
הדמעה הראשונה התגלגלה על לחיה של נועה ונתקעה איפשהו בזווית הפה. היא לא ניגבה אותה — אפילו לא שמה לב. עמדה והביטה בגברים הבוגרים האלה שפעם בעטו בכדורגל בחצר שלהם, שברו ברכיים, גנבו לה מהסיר קציצות חמות, העתיקו אחד מהשני שיעורי בית במטבח והתווכחו עד צרידות על איזו משחקי מחשב. עכשיו הם באו לכאן. בעצמם. בחינם. כדי לבנות את מרפסת החלומות שלה.
אבל האידיליה לא נמשכה זמן רב. מאחורי הגדר נשמע שיעול, ומעל הלוחות הופיעה ראש בצעיף פרחוני. רינה, השכנה משמאל. אישה עם הבעת פנים תמידית של “אמרתי לך”. היא תמכה ידיים על המותניים והביטה במתרחש כאילו מפרקים לפניה גבול מדינה.
— נועה, זו את? — שרה בקול מתוק שבו נשמעה בבירור מתכת. — ואני רואה רעש, המולה, מכוניות מהבוקר. מה פה, יריד תעסוקה?
— רינה, בוקר טוב, — נועה ניגבה מכנית את הלחי. — זה הבן שלי עם חברים. עוזרים. נבנה מרפסת.
— מרפסת? — רינה מחאה כפיים. — ויש לכם היתר? את יודעת שבנייה בלי רישיון עכשיו קונסים כזה קנס שאת תמכרי את הבית ולא תפרעי? ובכלל, החלקה שלך קטנה, נועה, מהגדר שלי שלושה מטרים, אתם שומרים מרחק? אני, תדעי לך, לא אשתוק. יש לי אחיין בפיקוח בנייה, אני יכולה להתריע.
איתמר, ששמע זאת, הסתובב וניגש בשלווה לגדר.
— שלום, רינה. יש היתר. והתכנית מאושרת. וכל תקנות הכבאות נשמרות. חבר שלי הוא אדריכל, לפני שצייר בדק הכל. רוצה לראות מסמכים?
רינה הסמיקה. דבר כזה היא לא ציפתה.
— נו-נו, — משכה בכתפיה ונסוגה צעד. — נראה מה יצא מכם. כי, אתה יודע, לפעמים בונים, ואחר כך הורסים על חשבונם. והרעש אצלכם, נועה. הנכדים שלי לא יישנו.
— לא נורא, — אמרה נועה בשקט, וקולה הפסיק פתאום לרעוד. — הנכדים שלך אכלו אצלי חביתיות באוגוסט שעבר כששכחת להאכיל אותם. אז הם יישנו קצת אחר כך.
רינה קמצה שפתיים ונעלמה מאחורי הגדר. יונתן, שצפה כל הזמן מהגג, נחר בשקט וחזר לפטיש. ונועה הרגישה לפתע — בפעם הראשונה מזה שנים רבות — משהו כמו רוח קרבית. לא. עכשיו היא תגן על החלום שלה.
שעתיים הבאות עברו על נועה במעין מצב שקוף למחצה. נדמה לה שהיא חולמת. איתמר הושיב אותה על כיסא מתקפל בצל עץ התפוח, הביא מהבית ספל ישן עם ידית שבורה — אותו אחד שהיא שתתה ממנו תה כשהוא עוד הלך לגן — ומזג תה חם מתרמוס.
— שבי, — אמר בחומרה. — התפקיד שלך היום הוא להסתכל. בלי “אני רק אטאטא פה”, בלי “אני עכשיו אשקה את המלפפונים”. הבנת?
נועה רצתה להתנגד — מתוך הרגל, כי היא התנגדה בארבעים השנים האחרונות ברציפות — אבל פתאום שינתה דעתה. נשענה לאחור על גב הכיסא והתחילה להסתכל.
איך יונתן עם השותף שלו מנסרים קרשים, והמסור צווח כזה שהכלב של השכן מתחיל לנבוח. איך מיכאל, שהפך לגמרי לא אדמוני אלא קירח ומכובד, מערבב טיט ומסביר משהו לבחורה עם השתילים. איך איתמר הולך מאחד לשני, מברר משהו, עוזר להחזיק, מהנהן למישהו, והפנים שלו — בוגרות, מרוכזות, של בעל בית. הבן שלה. בעל החצר הזאת. לא — בעל החיים שהוא עכשיו מחזיר לה, לאמא שלו.
לקראת שלוש אחר הצהריים נועה בכל זאת קמה. מספיק. אפשר להסתכל, אבל לא עד כדי כך.
— אני אכין צהריים, — אמרה לאיתמר.
— אמא…
— לא “אמא”. יש לנו עשרים איש, הם על הרגליים משמונה בבוקר. מה הם אכלו, כריכים?
— נו, יש לנו לחם ונקניק…
— בדיוק. אני מהר.
ונכנסה הביתה. בפנים היה קריר והריח אבק קיץ. היא פתחה את המקרר, שתמיד נראה בודד בתחילת העונה — ביצים, חמאה, שקית קוטג’, חרדל מלפני שלוש שנים — ונאנחה. אין ברירה. צריך לאלתר.
אבל כשיצאה למרפסת לקרוא לאיתמר ולשלוח אותו לחנות, כבר חיכו לה. אחת הבחורות — זו עם הפלוקסים — הושיטה לה שני שקיות ענק.
— הנה ירקות, עוף, ביצים, קמח, שמן, — אמרה. — איתמר קנה אתמול, אמר: “אמא תרצה לבשל, אל תתווכחו, פשוט תתנו לה מצרכים”.
נועה לקחה את השקיות. הביטה בבחורה. אחר כך באיתמר, שעמד מרחוק ועשה כאילו הוא בוחן את חיבור לוחות הגמלון.
— אתה, — אמרה לגבו. — מתי הספקת הכל?
— אמא, התכוננתי שלושה חודשים, — ענה הבן מבלי להסתובב. — תגידי יותר טוב מתי יהיו חביתיות.
זה כבר היה יותר מדי. נועה נכנסה הביתה, סגרה היטב את הדלת ועמדה דקה עם כפות ידיים צמודות לפנים. אחר כך נשמה עמוק, הפשילה שרוולים והתחילה להכין בלילה.
כעבור שעה עמדה בחצר שולחן ארוך שהחבר’ה הרכיבו מאותם קרשים תוך רבע שעה. על השולחן עשנה תפוחי אדמה שנועה טיגנה בשלוש מחבתות לסירוגין כי לא היה סיר גדול בבית. שכבו מלפפונים ועגבניות חתוכים גס, בדיוק כמו בצעירותה, כשלא הסתבכו עם סלטים. במרכז התנשא ערימה של חביתיות דקות, תחרותיות, עם שוליים פריכים. אלה בדיוק. המיוחדות שלה. שאותן פעם אכלו עשרות תלמידי תיכון רעבים תוך שלוש דקות.
— דודה נועה, — אמר מישהו בפה מלא, כנראה אורי, זה שניפץ את החלון. — חביתיות כאלה לא אכלתי חמש עשרה שנה. באמת. אמא שלי לא אפתה, אצלי תמיד חצי מוכנים.
— אני יודעת, — אמרה נועה ופתאום חייכה. — לכן ישבת אצלנו עד הערב.
כולם צחקו. בקול רם, חופשי, צעיר. בחצר שלה צחקו עשרים מבוגרים, והצחוק הזה היה כנראה הצליל הכי טוב מזה עשר שנים.
נועה קמה פתאום. עברה על כולם בעיניים. יונתן עם הכף ביד קפא, איתמר נזהר. היא לקחה מצקת, מזגה מקומפוט לספל והרימה אותו לפניה.
— חבר’ה, — אמרה, וקולה נשמע חזק מהרגיל. — סלחו לי, בכיתי היום שלוש פעמים. ראשונה מפחד. שנייה משמחה. שלישית כי לא ידעתי איך להודות לכם. עכשיו אני יודעת. אני רוצה לשתות לחיים שלכם. של כל אחד. על זה שאתם זוכרים. אני לא שכחתי את הפנים שלכם, אבל חשבתי שאתם שכחתם אותי. ולא שכחתם. אז לא האכלתי אתכם לשווא. לחיים שלכם.
היא שתתה את הקומפוט בלגימה אחת, כאילו היה משהו חזק יותר. לרגע השתררה דממה סביב השולחן, ואז פרץ “הידד” כל כך חזק שעורב התנתק מעץ התפוח הסמוך.
היא הסתובבה ביניהם, הגישה חביתיות, מזגה תה, הקשיבה לשיחות והבינה שאין לה יותר חרדה. אותה חרדה מוכרת שאיתה נרדמה והתעוררה בשנים האחרונות. חרדה על איתמר, על הנישואים שלו, על המשכנתא, על זה שהוא מרוויח מעט, עובד הרבה, מתקשר לעיתים רחוקות. כל זה נסוג לפתע. כי הנה הוא, בנה, יושב על ארגז הפוך, עם קרש על הברכיים במקום צלחת, מורח חביתית בריבה, ואומר למישהו: “לא, המסגרות מחר, היום העיקר לסיים את הגמלון, אחרת יבוא גשם וישטוף הכל”. והיא הבינה: הוא גדל. הוא יכול לארגן עשרים איש ולבנות מרפסת. והוא עשה את זה — למענה.
בערב, כשהחבר’ה התחילו להתפזר לאוהלים (הם הקימו מחנה ממש מאחורי החצר, ליד היער, כדי לא להצטופף), נועה ישבה על המרפסת הישנה. איתמר התיישב לידה.
— נו, איך? — שאל.
— אני לא יודעת איך להודות לך.
— אמא, מה. איזו תודה. אני מודה לך. על הכל.
שתקו. אחר כך אמרה נועה:
— אתה יודע, תמיד חשבתי שהורים נותנים לילדים, והילדים הולכים לחיים שלהם וזהו. נו, ככה אצל כולם. לא ציפיתי לכלום. באמת, איתמר. רק רציתי שיהיה לך טוב יותר ממני.
— אז ככה, — אמר. — לי טוב יותר בדיוק בגלל שרצית. ועכשיו אני רוצה שגם לך יהיה טוב יותר. לפחות מרפסת.
נועה חייכה ודחפה אותו בכתף — כמו אז, בילדותו, כשהיה מביא ציון נכשל בספרות ואומר: “אמא, אני לא ש”י עגנון”.
— טוב, בנאי. מחר יש לך שוב את הגמלונים האלה.
— הגמלונים לא יברחו, — אמר איתמר והושיט לה יד, עוזר לקום.
השבוע עבר כמו יום אחד. ביום שישי בערב עמדה נועה על המרפסת החדשה שלה והביטה כיצד שמש שקיעה ממלאת את הגן בכתום. המרפסת הייתה בדיוק כמו בתמונה ההיא: בהירה, מרווחת, עם זכוכית הזזה וריח עץ טרי. הקרשים עדיין לא צבועים, אבל זה בסדר. יש זמן. על הרצפה כבר היתה שמיכה ישנה, ועל אדן החלון ספל תה. הלבנדר ששתלו הבחורות בכניסה הריח דק ומטריד, כמו הבטחה לעתיד.
מחר כולם ייסעו. אבל הערב הם ישבו שוב סביב השולחן, צחקו, שתו תה ואכלו חביתיות. ונועה תפסה את עצמה פתאום חושבת: יותר מכל דבר בעולם היא רוצה שלכל אחד מעשרים האנשים האלה — ליונתן שמתגרש, למיכאל שמתקרח, לבחורות עם השתילים ששמותיהן לא זכרה — שלכולם תהיה אי פעם דקה כזו. רגע שבו יבינו שהטוב חוזר. לאו דווקא בחביתיות. אולי בקרשים. אולי במרפסת. ואולי פשוט בזה שעשרים איש עומדים מאחוריך בלי חוזה ואומרים: “אנחנו זוכרים איך האכלת אותנו”.
באוקטובר, כשירדו הקרירות הראשונה, ישבה נועה על המרפסת החדשה שלה עם שמיכה על הברכיים. מבעד לזכוכית ההזזה הרוח כופפה ענפים חשופים, ובפנים היה חם — הרצפה המחוממת פעלה כראוי, והתה בספל לא התקרר. היא לקחה טלפון, צילמה את השקיעה מעל עץ התפוח וכתבה לאיתמר: “בני, פה הגיעו ציפורי חורף. בוא. יהיו חביתיות”. ההודעה נשלחה, והיא נשענה לאחור בכורסה וחייכה — לא ממהר, בשלווה, כמו אדם שסוף סוף הפסיק לחכות.
