נפגשנו במרפאה, בתור לרופא. באתי בגלל לחץ דם קופץ, והוא חיכה לתוצאות בדיקות. התחלנו לדבר. איתן היה אדם רגוע, איטי.
שמונה שנים עברו מאז הגירושים. הבן חי בנפרד כבר הרבה זמן. לחברות יש חיים משל עצמן: למישהי נכדים, למישהי בית כפרי, למישהי בדיקות אינסופיות ובתי חולים. ופתאום הופיע לידי גבר אמיתי. לא שותה, לא מריב, לא מרים ידיים.
אז החלטתי: הנה זה, מתנת הגורל.
מדהים כמה נמוך לפעמים אנחנו מורידים את הרף. לא מכה – כבר טוב.
איתן עבד במחסן. המשכורת הייתה קטנה, אבל, כפי שאהב לחזור, “יציבה”. המילה הזאת בכלל הייתה האהובה עליו.
הוא התייצב בעייפות.
התייצב בתלונות על הגב.
התייצב בחוסר יכולת לעזור בבית.
והתייצב בציפייה לארוחת ערב בדיוק בשבע בערב.
כשהוא עבר אליי, הוא הביא שתי תיקי נסיעות, מחשב נייד ישן ואמא בטלפון.
אמא התקשרה כל יום.
בהתחלה זה אפילו ריגש אותי.
נו, דואגת לבן שלה.
אחר כך הבנתי שה”אכלת?” הנצחי שלה,
“לא צטננת?”
“נועה, בטח פותחת חלונות, אז הוא משתעל…”
נשמע כאילו אני מריבה אותו ברעב ומשאירה אותו בטיוטה.
שנה ראשונה הכל נראה נסבל.
בישלתי – הוא אכל.
כיבסתי – הוא לבש.
קניתי מצרכים – הוא התנשם:
“איך הכל התייקר.”
ואומר את זה כאילו אני בעצמי קבעתי את המחירים החדשים עם הסופרמרקטים.
פעם בחודש הוא היה מעניק לי כסף.
חמשת אלפים שקל.
לפעמים שבעת אלפים.
והוא עשה את זה עם הבעת פנים כאילו הרגע שילם משכנתא על כל הבית.
“הנה, בשביל משק הבית. רק בלי הוצאות מיותרות.”
ואני שילמתי חשבונות, קניתי אוכל, חומרי ניקוי, תרופות לגב שלו, גרביים, בשר במבצע.
והכי נורא – שעוד הרגשתי הכרת תודה על הכסף הזה.
זה מה שמפחיד אותי עכשיו הכי הרבה.
אחרי ארוחת הערב איתן אהב להיאנח בכבדות.
“הכוסמת קצת יבשה. אצל אמא היא יוצאת מתפוררת ובו זמנית רכה.”
עדיין לא מבינה איך זה אפשרי.
בטח יש איזו קסם מיוחד, נגיש רק לאמהות של בנים בוגרים.
או:
“חסר מלח.”
“אז תתבל.”
“כבר התישבתי.”
האדם כבר התמקם ליד השולחן.
משמע, כל העולם חייב להסתגל.
קמתי.
הבאתי מלח.
אחר כך לחם.
אחר כך תה.
אחר כך שלט רחוק שהיה ממש חצי מטר ממנו.
“נועה, לך יותר קרוב.”
הכל היה לי יותר קרוב.
המטבח.
האמבטיה.
העבודה.
כנראה שגם העולם הבא היה קרוב יותר דווקא לי.
לאט לאט התחלתי להתעייף.
לא רק פיזית, למרות שגם זה.
הייתי חוזרת הביתה מהעבודה, מורידה נעליים וחולמת לפחות על חמש דקות של שקט.
רק חמש.
אבל מהחדר מיד נשמע:
“למה את כל כך מאוחרת? אני רעב.”
לא:
“עייפת?”
לא:
“בואי, אני אשים קומקום.”
סתם:
“אני רעב.”
כלים תמיד הדחתים אני.
לאיתן היתה זן מיוחד של אלרגיה – לכיור.
ברגע שראה צלחות מלוכלכות, מיד נזכר בגב הכואב.
“הייתי עוזר, אבל את יודעת…”
כן, ידעתי הכל.
אילו כדורים הוא לוקח בבוקר.
איזו נקניק הוא מעדיף.
שאמא שלו לא יכולה בצל.
שאיתן עצמו לא יכול משאות, קמות מוקדמות, שינה מאוחרת, ניקוי אמבטיה והוצאת זבל בלי תזכורות.
ומה שאני אוהבת – על זה אף פעם לא שאלו.
פעם הצעתי לחלק הוצאות חצי-חצי.
הוא הופתע:
“מה זה חצי-חצי? המשכורת שלי נמוכה יותר.”
“אני מבינה.”
“אז למה את לוחצת עליי?”
ככה.
לא ביקשתי יהלומים או מתנות יקרות.
רק הצעתי לשלם ביחד על אוכל וחשבונות.
ופתאום הפכתי לאישה שלוחצת.
באותו ערב הוא התקשר לאמא.
בכוונה שם על רמקול.
אחרי ששמעה, שרה, אמו, אמרה בקרירות:
“נועה, את רוצה לעשות מהבן שלי דייר?”
עמדתי ליד הכיריים ועירבבתי פסטה.
מאוד רציתי לענות:
“דיירים לפחות משלמים על המגורים שלהם.”
אבל שתקתי.
בינתיים.
אחר כך איתן התחיל בעבודה חדשה.
המשכורת עלתה.
אבל פתאום הופיעו חולצות כל יום.
לבנות.
תכולות.
מפוספסות.
וכולן היו צריכות גיהוץ.
בשבועות הראשונים טיפלתי בזה אחרי העבודה.
אחרי ארוחת ערב.
אחרי ניקוי.
עמדתי ליד קרש הגיהוץ, בזמן שבחדר רץ טלוויזיה, ואיתן שכב על הספה.
“לא גיהצת טוב את השרוול.”
“איתן, אני כבר שעה עושה את זה.”
“נו, אני לא מבקש בשבילי. אני צריך לעבודה.”
למחרת, בלי הודעה מוקדמת, הופיעה שרה.
היא הביאה לבן שלה לביבות גבינה והניחה אותן בהפגנתיות על השולחן, כאילו אומרת:
“ככה נראה אוכל נורמלי.”
ואני באותו רגע חתכתי סלט.
אחר כך הגיע אותו יום חמישי.
הכבד ביותר מכל התקופה.
חזרתי הביתה כמעט בתשע בערב.
בשקית היו תפוחים ויוגורט – בשבילי.
אני פותחת את הדלת ורואה את שרה במטבח שלי.
בחלוק שלי.
בדיוק אותו חלוק כחול, רך, עם כיס שתמיד שמתי בו את המשקפיים.
לידה מונחות חמש חולצות מקומטות ועומד מגהץ.
מהחדר יצא איתן.
“אנחנו צריכים לדבר על משהו.”
לאט לאט חלצתי מגפיים.
כי אם עושים את זה מהר, אחד מהם לגמרי יכול היה לעוף לראש של מישהו.
אבל אני אישה מחונכת.
לפעמים זה מפריע ברצינות לחיים.
“מחר אני צריך להיות במשרד בשמונה,” הודיע איתן. “אין לי זמן לגהץ.”
“אז תגהץ עכשיו.”
“אני עייף.”
הבטתי בספה.
בצלחת עם פירורים.
באמא שלו בחלוק שלי.
במגהץ.
ואז הוא אמר לגמרי בשלווה:
“אם את לא מספיקה בערב, קמה בחמש בבוקר ומגהצת לי חולצות. זו חובתה של אישה.”
ופתאום ראיתי את כל התמונה מבחוץ.
אישה בת חמישים וארבע עומדת בדירה שלה אחרי יום עבודה קשה.
לפניה גבר שגר כאן כמעט בחינם ואוכל על חשבונה.
ולצדו אמו, לבושה בחלוק שלה, מסבירה איך צריכה להיות אישה אמיתית.
שתקתי, הלכתי לחדר.
הוצאתי מהארון את אותן שתי תיקים שבהם הוא הגיע אליי לפני ארבע שנים.
הנחתי אותן במסדרון.
ואמרתי בשלווה:
“תתארגן.”
הוא היה בטוח שאבכה.
שאפחד.
בכנות, גם אני חשבתי ככה.
בארבע שנים אדם משתרש לתוך החיים שלך.
גם אם הוא נראה כמו עשב שוטה, לעקור אותו עדיין כואב.
אבל עמדתי בשקט.
אחר כך לא היה קל.
היד נשלחה אוטומטית לשים צלחת שנייה.
בסופר לקחתי מכנית את הגבינה האהובה עליו, ואז החזרתי אותה למדף.
הכי קשה היה לא להתגעגע אליו, אלא להפסיק להאשים את עצמי.
למי אני נחוצה עם הצנצנות שלי במרפסת, ההרגל לראות סדרות תחת שמיכה, והגיל מעל חמישים?
אבל יום אחד חזרתי הביתה, הדלקתי אור, ולפתע הבנתי:
אני נחוצה לעצמי.
קלישאתי?
כנראה.
אבל דווקא אז זה הגיע אליי.
לא כבעלת הבית.
לא כצוות שירות.
לא כתוספת לגבר.
אלא פשוט כנועה.
חודש אחר כך איתן חזר.
עם שלושה ורדים קצת נבולים.
כנראה, הם נראו עייפים בדיוק כמונו שנינו.
פתחתי דלת, אבל לא הסרתי את השרשרת.
“נועה, קשה לי בלעדייך.”
“אני לא רוצה להחזיר הכל,” עניתי בשלווה.
“לגמרי?”
“לגמרי.”
הוא עוד עמד קצת בחדר המדרגות.
ואז הלך בשקט.
