בגיל 68 הפכתי לבלתי נראית בעיני המשפחה שלי. ואז הם נזכרו בי.
בעלי נפטר כשהייתי בת חמישים ושלוש.
לא ממחלה, לא מתאונה. משחיקה. ככה הרופא הסביר לי. הלב פשוט הפסיק לפעום. אני חושבת שהוא התעייף מהחיים – תמיד היה איש שקט, ששמר הכל בפנים.
אחרי מותו נותרתי לבד עם שני ילדים בוגרים.
“בוגרים” – זו מילה גדולה מדי. הם היו בשנות העשרים המאוחרות. כבר חיו את חייהם. דירות משלהם, חברים משלהם, תוכניות משלהם. הבנתי את זה. לא כעסתי.
שלוש שנים ראשונות חיכיתי לטלפונים.
אחר כך הפסקתי לחכות והתחלתי להתקשר בעצמי.
– אמא, אני עסוק.
– אמא, אנחנו עכשיו בחופשה.
– אמא, אולי בשבוע הבא.
שבוע הבא מעולם לא הגיע.
פעם אחת התקשרתי לבת שלי ביום ההולדת שלה. רציתי לאחל. היא ענתה אחרי עשרים שניות, אמרה “תודה” ביובש וניתקה. אחר כך ישבתי ליד החלון שעה והבטתי ברחוב. פשוט ישבתי.
בשנה שלאחר מכן לא התקשרתי.
גם היא לא התקשרה.
אז הבנתי: אם אני רוצה לחיות – אני חייבת להתחיל לחיות.
הייתי בת חמישים ושבע כשנרשמתי לקורס איטלקית. לא כי תכננתי לנסוע לאיטליה. פשוט כדי שיהיה לי לאן ללכת בערבים. שיהיו אנשים סביבי. שהראש יתעסק במשהו אחר מלבד השקט.
אחר כך נרשמתי לציור בצבעי מים. אחר כך להליכה נורדית. אחר כך מצאתי חברה – ליאורה, אלמנה כמוני, נטושה בשקט על ידי ילדיה.
אנחנו הולכות יחד בימי שישי לבית קפה. שותות קפה עם עוגה. צוחקות על דברים קטנים. לפעמים בוכות. אבל יותר צוחקות.
למדתי לחיות משמחות קטנות.
ואז הבן שלי איבד את העבודה.
ופתאום התברר שיש לו אמא.
קודם כתב בהודעה – פעם ראשונה מזה שנה וחצי. אחר כך התקשר. הקול שלו היה חם, מוכר, כזה… נזקק. הוא אמר שהתגעגע. שחשב עליי. שהוא רוצה לבוא.
הוא בא. ישב ליד השולחן שלי, אכל מהמרק שהכנתי ודיבר על כמה קשה לו. הקשבתי. הנהנתי. מזגתי עוד מרק.
וכששאל אם אני יכולה “לעזור לזמן מה” – עניתי בשלווה:
– אחשוב על זה.
הוא הופתע. כנראה ציפה לתשובה אחרת.
הבת שלי הופיעה שבועיים אחרי אחיה. היא הביאה פרחים. לבנים, יפים. שאלה איך אני מרגישה. הביטה בדירה שלי במבט בוחן – ככה מסתכלים כשסופרים מטרים.
– אמא, לא חשבת לעבור לגור קרוב אלינו? יש לנו מקום.
חייכתי.
– לא, בתי. פה טוב לי.
היא השתתקה. אחרי רגע הוסיפה:
– נו, אם יקרה משהו… יש לך חסכונות, נכון? את מבינה, גם לי ולאחי לא קל.
מזגתי לה תה. הגשתי סוכר.
ולא עניתי.
כי את התשובה כבר ידעתי מזמן – רק לא בשבילה.
את החסכונות שלי חילקתי לשלושה חלקים. אחד – לזקנה שלי. שני – לטיול לאיטליה, עליו חלמתי עשרים שנה. שלישי – תרמתי לעמותה שעוזרת לקשישים בודדים. כאלה שהייתי בעצמך לפני כמה שנים.
אני עכשיו בת שישים ושמונה.
יש לי חברה ליאורה, קורס איטלקית וכרטיס טיסה לספטמבר.
אין בי טינה – טינה כבדה מדי, השארתי אותה מזמן איפשהו ליד החלון, שבו ישבתי וצפיתי בריק.
אבל יש לי זיכרון.
והבנה שקטה: אהבה שבאה רק כשצריך משהו – זו לא אהבה.
זה רק צורך בעטיפה יפה.
