בגיל 68 הפכתי לבלתי נראית בעיני המשפחה שלי. ואז הם נזכרו בי.
בעלי נפטר כשהייתי בת חמישים ושלוש. לא ממחלה, לא מתאונה. מעייפות. ככה הרופא הסביר לי. הלב פשוט הפסיק לפעום. אני חושבת שהוא התעייף מהחיים — תמיד היה אדם שקט שנשא הכול בפנים.
אחרי מותו נשארתי לבד עם שני ילדים בוגרים. “בוגרים” — זו מילה גדולה מדי. הם היו בשנות העשרים המאוחרות. כבר חיו את חייהם. דירות משלהם, חברים משלהם, תוכניות משלהם. הבנתי את זה. לא כעסתי.
שלוש השנים הראשונות חיכיתי לטלפונים. אחר כך הפסקתי לחכות והתחלתי להתקשר בעצמי.
“אמא, אני עסוק.”
“אמא, אנחנו עכשיו בחופשה.”
“אמא, אולי בשבוע הבא.”
השבוע הבא אף פעם לא הגיע.
פעם אחת התקשרתי לבת שלי ביום ההולדת שלה. רציתי לאחל לה. היא ענתה אחרי עשרים שניות, אמרה “תודה” בקול יבש וניתקה. אחרי זה ישבתי ליד החלון במשך שעה והבטתי ברחוב. פשוט ישבתי.
בשנה שאחרי לא התקשרתי. גם היא לא התקשרה.
אז הבנתי: אם אני רוצה לחיות — אני חייבת להתחיל לחיות.
הייתי בת חמישים ושבע כשנרשמתי לקורס איטלקית. לא כי תכננתי לנסוע לאיטליה. רק כדי שיהיה לי לאן ללכת בערבים. שיהיו סביבי אנשים. שהראש יתעסק במשהו אחר מלבד השתיקה.
אחר כך נרשמתי לצבעי מים. אחר כך לנורדיק ווקינג. אחר כך מצאתי חברה — ליאורה, אלמנה כמוני, נטושה בשקט על ידי ילדיה כמו שאני הייתי.
אנחנו הולכות ביחד בימי שישי לבית קפה. שותות קפה עם עוגה. צוחקות על דברים קטנים. לפעמים בוכות. אבל יותר צוחקות.
למדתי לחיות בשמחות קטנות.
ואז הבן שלי, יונתן, איבד את העבודה.
ופתאום התברר שיש לו אמא.
קודם כתב בוואטסאפ — פעם ראשונה מזה שנה וחצי. אחר כך התקשר. הקול היה חם, מוכר, כזה… נזקק. אמר שהתגעגע. שחשב עליי. שהוא רוצה לבוא.
הוא בא. ישב ליד השולחן שלי, אכל את המרק שלי ודיבר על כמה קשה לו. הקשבתי. הנהנתי. מזגתי עוד מרק.
וכששאל אם אוכל “לעזור לזמן מה” — עניתי בשלווה:
— אחשוב על זה.
הוא הופתע. בטח ציפה לתשובה אחרת.
הבת, שירה, הופיעה שבועיים אחרי אחיה. הביאה פרחים. יפים, לבנים. שאלה איך אני מרגישה. הביטה בדירה שלי במבט מדוקדק — ככה מביטים כשסופרים מטרים.
— אמא, לא חשבת לעבור לגור אצלנו? יש לנו מקום.
חייכתי.
— לא, בתי. טוב לי כאן.
היא השתתקה. אחרי רגע הוסיפה:
— נו, אם יקרה משהו… יש לך חסכונות, נכון? את מבינה, גם לנו לא קל.
מזגתי לה תה. נתתי סוכר. ולא עניתי כלום.
כי את התשובה כבר גיבשתי מזמן — רק לא בשבילה.
את החסכונות שלי חילקתי לשלושה חלקים. אחד — לזקנה שלי. שני — לטיול לאיטליה שחלמתי עליו עשרים שנה. שלישי — תרמתי לעמותה שעוזרת לקשישים בודדים. כמו שהייתי אני לפני כמה שנים.
עכשיו אני בת שישים ושמונה.
יש לי חברה ליאורה, קורס איטלקית וכרטיס טיסה לספטמבר.
אין לי טינה — טינה כבדה מדי, השארתי אותה מזמן ליד אותו חלון שלצדו ישבתי פעם והבטתי אל הריק.
אבל יש לי זיכרון.
והבנה רגועה: אהבה שבאה רק כשצריך משהו — זו לא אהבה.
זה רק צורך באריזה יפה.
