לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונרית.
אמר לי זה, מביט לא אליי אלא בצלחת עם קציצות. בדיוק שמתי לו את השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים שנים ברצף, בכל שבת.
— אוור, על מה אתה מדבר?
— עלינו, שירה. במדויק, על זה שאין לנו עוד משהו משותף.
ישבתי מולו, שהתי את הידיים על השולחן, כף למטה, כדי שלא יתפוס. החשבונית שבפנים השתוללה לפני האישה. חשבונית תמיד מגיבה למילה “לא”.
— אתה עוזב?
— עוזב. מצאתי מישהי אחרת. היא בת תשעים ושנה. והיא, תראי, לא הולכת בבית בחלוק עם כיסים משטחים.
החלוק שלי, באמת, היה ישן. כחול, עם לחצנים על החזה, קניתי אותו כשילדתי הלכה לבית הספר. נוח. אוור קרא לו תמיד “הספה שלי”. צחק.
עכשיו הוא לא צוחק.
— איך היא קוראת?
— קתרינה.
הנהנתי, כאילו זה מסביר לי משהו.
על השולחן התקררו הקציצות. הסתכלתי עליהן וחשבתי על משהו מוזר: שלוש שעות בישול. חיבשתי את הבשר בעצמי, השריתי את הלחם בחלב, כמו שלימדה אותי אימא. שלוש שעות שבת שלמה. והוא עומד לקום ולצאת אל קתרינה, שבודאי מזמינה סושי.
— מתי?
— מה מתי?
— מתי אתה עוזב?
— היום. כבר אספתי את המזוודה.
רציני, פתאום משהו בצד שלי קפץ. לא נתק, לא נשבר – פשוט קלקל, כמו מתג. הוא אסף את המזוודה בעוד שאני במטבח, מבשלת מרק סופגניה לשבוע קדימה, כמו טיפשה.
— לך, — אמרתי.
הוא העלה גבה, כאילו לא האמין.
— וזה הכל? שום מילה?
— מה אתה רוצה לשמוע, אוור? ששתי ושלושים ושתים שנים בכביסה של החולצות שלך סתם? גם בלי אותך אני יודעת את זה.
הוא קם, עבר למ_CORRIDOR. שמתי לב איך הוא מתעסק עם מנעול המזוודה – אותה שהשתמשנו בה ב‑2008, כשקיבלנו פרס על דירתנו. אז הזרמתי גם את הירושה של אמא – שני מיליון שבע מאות אלף שקלים. כל מספר זוכר, כי אני חשבונית.
והדירה נרשמה על שמו. “כך קל יותר, שירי, אחרי נעדכן”. לא עדכנו.
הייתי במטבח, מביטה בקציצות שלו. קמתי, לקחתי שקית אשפה שחורה ענקית – נפח מאה ועשרים ליטר, שלפעמים קונים ב‑שופרסל – והלכתי לחדר השינה.
— מה את עושה? — שאל כשהוא רואה אותי עם השקית.
— עוזרת לאסוף. מזוודה אחת לא תספיק.
התחלתי לשים הכל בתוכה: חולצות, מכנסי אימון שהוא היה יושב בהם על הספה בימי ראשון, גרביים, מברשת שיניים, מסורק, מטען. הכל בתיק, כמו במלאי.
— שירי, אתה משוגע!
— לא, ויט. הפוך – נכנסתי לוגיקה אחרי שלושים ושתיים.
הוא תפס אותי במפרק. הסתכלתי על האצבעות שלו – קצרות, עם ציפורניים צהבות – והוא שחרר פתאום.
— אחזור על השאר מאוחר יותר.
— תבוא, תתקשר מראש, כדי שאפתח.
חשבתי אז שייפתח הדלת.
ארבעה ימים אחרי, הגיע הוא – לא לבד.
פתחתי את הדלת וראיתי אותה. קתרינה. עמודה בכניסה בפארק לבן קיץ, עם תיק על שרשרת עדינה, מביטה בי כאילו אני רהיט ישן שצריך להסיר.
— שלום, — אמרה בעדינות, במצחייה קמעה קלה.
— שלום.
אוור נחלץ למעבר, כאילו עדיין הבעלים של הבית.
— שירי, נמהר. אני בא לבגדים חורפיים ולניירים.
— איזה ניירות?
— האישי שלי – תעודת זהות, רישיון רכב, מספר ביטוח לאומי. וגם על הדירה.
עצרתי בפתח המטבח.
— על הדירה?
— כן, היא עליי.
קתרינה חייכה ברוחק, פינה אחת של הפה. החיוך הזה נשאר לי בזיכרון.
— אוור, — אמרתי לאט מאוד, — אתה באמת בא לקחת ניירות על דירה שבה הכנסתי את הירושה של אימא?
— איזו ירושה? זה היה לפני מאה שנה.
— שמונים, — תיקנתי. — לא מאה. לפני שמונים, שני מיליון שבע מאות אלף שקלים, 2008, אם מעניין – זה היה מחיר דירת שני חדרים בשכונה שלנו, כולו. אז צחקת על “קופיה לקופיה”.
— בחור, — נקטקה קתרינה, — אין לנו זמן.
הביטוי “בחור” הרג אותי. הוא היה בחמישים ושישה, בטן קצת שמנה, פנים אדומות, שקיות מתחת לעיניים – ולא בחור. אבל היא קראה לו בחור, כי הוא משלם. והוא משלם, בין היתר, בכספי שלי – שלושת השנים האחרונות הוא חצי משכורת לא מביא, רק “לדליק ולחם”.
הרגשתי את הראש מתפוצץ. לא הלב, אלא המצח. כמו שמישהו מקפץ אצבעות בתוך הגולגולת.
— אוור, צא, בבקשה. קח את האישה שלך. קבל את הניירות דרך בית המשפט.
— מה?
— דרך בית המשפט, ויט. את כל מה שצריך יהיה דרך בית המשפט – חולצות, גרביים, חצי הדירה שמיוחסת לך. רשימה, חותמת, חתימה.
קתרינה חייכה בעצב:
— חושבים שתצליחו לתבוע? הדירה על שמו.
— גבירה, — פניתי אליה, וקולי אולי נישא, היא קמה צעד אחורה, — לכו למדרגות. אני מדברת עם בעלי. פורמלית הוא עדיין שלי.
אוור משך אותה אחר השרוול, היא יצאה למדרגות. הוא נותר.
— שירי, אל תעשי טפשים. אפשר להסדיר.
— אפשר. רק “החזר לי את הדירה והדרכון”. לא “החזר לי שכר”. “החזר לי שכר” פירושו “חשבון ומספרים”. נחשב?
הוא שתק.
— לא רוצה לחשב? טוב, אני אחשב לבד. אני טובה בזה, את יודעת.
סגרתי את הדלת מאחוריו, הפעלתי מנעול – סיבוב אחד, שני. התערפתי לאור הפינה.
הדירה הייתה שקטה. רק המקרר רימן במטבח, וכמו תמיד מריח מרק סופגניה שלא סיימתי משבת.
שׁקעתי על הרצפה ליד הדלת, ישבתי חמש דקות. לא בכה, רק ספירה במוח: שני מיליון שבע מאות, ועוד שיפוצים ב‑2012 – ארבע מאות, ועוד מטבח ב‑2015 – מאתיים ועשר, ועוד מרפסת ב‑2019…
החשבון שבתוך, האישה שקטה.
קמתי, לקחתי טלפון וקראתי טכנאי מנעולים. הוא הגיע שעה אחרי והחליף לי מנעול. שני אלפים שלוש מאות שקלים. רשמתי בטבלה – הרגל.
בערב בתה את בתי.
— אמא, הוא אומר שלא נכנסת אליו.
— איני נכנסת.
— אמא, איך זה? הוא…
— אלונה, אל תתערבלי, בבקשה. זה רק אני.
היא השתקה, אחרי זה אמרה: — טוב, אמא.
המילה “טוב” הייתה הראשונה שמחממת אותי באותו שבוע.
שבועיים אחרי קיבלתי כתב תביעה: “תביעה לחלוקת רכוש משותף”. אוור דרש חצי דירה, חצי חצר (שמעולם לא הייתה לנו – הוא הוסיף בשביל הרושם), וגם פיצוי נזקים נפשיים על שינוי המנעול.
קראתי את זה וצחקתי. הפעם הראשונה בחודש.
הלכתי לעורכת דין. לא מכירה – לא אחת מהחברות המדברות, אלא אישה זרה מפרסומת. בת ארבעים, חזה אפור, קוראים לה אירינה סרחובנה.
הצגתי לה את התיק. אותה תיק של שמונים שנה של ניירות. הרגל של החשבונית – לשמור הכול.
— תעודת ירושה מ‑2007, — אמרתי, מציגה דף אחרי דף. — הפקדה של שני מיליון שבע מאות אלף שקלים בחשבון. חוזה רכישת הדירה – באותו סכום, חודש בחודש. קבלות שיפוצים, קבלות מטבח, חוזה מרפסת, תשלומי ועד הבית – שהייתי משלמת בעצמי שישה חודשים ברצף משכר של חמישים ושמונה אלף שקלים, בזמן שהוא “משקיע בקשר”.
אירינה קוראת, שותקת, ואז מביטה בי.
— גב’ שירה, למה שמרת את כל הזה?
— אני חשבונית.
— אה, חשבונית.
היא חייכה, חייכה כאילו בפעם הראשונה ראתה מישהו שבא בלי ריק.
— יש לך עמדת כוח. אני חושבת שנקבל לא רק חצי, אלא את כל.
הנהנתי. ואז הוספתי:
— אירינה, עוד דבר. אני ערובה על הלוואת רכב שלו. משנת 2022, טויוטה, שלושה שנים, נותרו עוד 11 תשלומים. אפשר לבטל?
היא חשבה.
— ביטול ערבות חד צדדי לא אפשרי. אפשר לכתוב לבנק על שינוי משמעותי – גירושין. הבנק יבקש ערובה חדשה או פרעון מוקדם. אם לא ימצא…
— ייקחו לו את הרכב?
— ייקחו.
הסתכלתי בחוץ, שלג רטוב נופל על הגג ונמס מיד. חשבתי על קתרינה בפארק הלבן, על טויוטה שהיא בטח אוהבת לנסוע בה. על כך שהוא היה מוביל אותי ברכב לפעמיים – לבית החולים ולקבר האמא.
— בוא נכתוב, — אמרתי.
אירינה כתבה.
בערב חזרתי הביתה, הכנתי לעצמי תה – לא לשניים, רק לי, בקפית קטנה עם תזמורת של פרחים שלא אהב, והשתייתי ליד החלון.
הדירה שקטה. החלוק שלי תלה על המתלה. אף אחד לא קרא לו “של הספה”.
חשבתי, זה לא כל כך נוראי – להיות לבד. מה שהיה נוראי היה שלושים ושתיים שנים של הכנת שני קציצות וקבלת קציצה אחת של תשומת לב.
פתאום צלצל טלפון ממספר לא ידוע.
— מה עשית, זקנה?! — קראה קתרינה מהקו.
הזזתי את הטלפון בעדינות, כמו חשבונית מזיזה דוח שגוי.
— גב’ יש לי בקשה, — אמרתי ברוגע. — תתקשרו אליי רק דרך עורך דין. אירינה סרחובנה, ניתן למסור מספר.
תלשתי.
הקול נורה.
המשפט היה בפברואר.
אוור הגיע בחולצה כהה, אותה שהייתה לבוש בחתונה של אלונה לפני ארבע שנים. היה צמוד מעט, הכתף לא התאימה.
קתרינה לא הייתה – היא ניהלה אותו באותו היום.
באתי בחצאית רגילה וחולצה לבנה, בלי חלוק. אוור חייך אליי, כאילו חיכה לראות “פנסיונרית”. במקום זאת ישבתי שם, שלושה ועשרים שנים של ניהול חשבונות של אחרים, ועכשיו באה לנהל את שלי.
אירינה שפה כעשרים דקות, ברוגע, לפי ניירות. תעודה – אחת, הפקדה – שתיים, קבלות – שלוש מאות שמונה עשרה, תשלומים – עוד תיקייה.
הסתכלתי על אוור. הוא היה אדום, לבן, לפעמים חיפש ולבלבל ואלפי לבבות – פעם ניסה למצוא ואלודול במגירתו, כי היא תמיד שם.
השופטת הסתכלה עליו, מעל משקפיים.
— יש לך התנגדות?
— זה נכס משותף…
— מה העלות של הדירה?
— משותף.
— בתיק: תעודת ירושה והפקדה. שני מיליון שבע מאות אלף שקלים ב‑2007. קנייה ב‑2008 באותו סכום. ראיות השתתפות?
— אין.
— אין.
זכינו. כולו. הדירה – שלי. בנוסף פיצוי על השיפוצים ששילמתי מהכרטיס – עוד שש מאות אלף שקלים, שיועברו לי בחצי שנה.
אוור יצא ראשון מהחדר, אני נשארתי לחתום.
יצאתי למעגל, הוא עומד ליד החלון, מביט חזרה. כתפיו נופלות, החליפה תלויה על כיסא.
— שירי, — אמר בלי לפנות. — אי אפשר.
— איך?
— הכל עד אגורה. אני לא זר, אנחנו בת –
הלכתי קרוב, עמדתי לצידו. ואז, קמתי, אמרתי בלי להיסח:
— ויט, אני לא זר שלושים ושתיים שנים. הפכתי לזר באותו שבת. אתה זוכר מה אמרת? שלא לא יכול לחיות עם פנסיונרית. אני לא פנסיונרית, אני חמישים וארבע, יש לי עוד שש שנים לפני הפנסיה. אם הייתי פנסיונרית, לא הייתי משברת לך אף שקול. גם את ההלוואה של הטויוטה אני לא אסלח.
— איזו הלוואה?
— על הטויוטה. כתבתי לבנק על גירושין. הערבות נשללה. הם יתקשרו אליו, יבקשו פרעון מוקדם או ערובה חדשה. קתרינה, מה דעתך?
הוא הסתובב. פניו לבנות.
— אתה… בכוונה?
— בכוונה, ויט. בכוונה מוחלטת.
הייתי קלה במעלית.
קול נוסף נורה במדרגות בית המשפט. שמעתי איך הטלפון שלו רימן – כנראה הבנק.
חזרתי הביתה, שפתי תה בקפית עם פרחים, ישבתי מול החלון, ראיתי שלג, חשבתי: אולי זה זה שהצדק ניצח.
ידיי רעדו, לא מפחד – מעייפות של שלושה ו עשרים שנים שהרשו לי סוף סוף להרגיש.
ואז צלצל אלי אלונה.
— אמא, את משוגעת? האבא נותר בלי רכב. הוא אומר שאתה העליתו לבנק. זה נכון?
— נכון, בתי.
— הוא בא לי לבכות.
— אלונה, אני אוהבת אותך. נסתיים כאן. הוא – אבאולבסוף, כשאור השחר נגלה על הרחוב השקט, חייכתי לעצמי, ידעו שכל סוף הוא רק התחלה חדשה.
