– החוף מתבטל, אמא באה אלינו! – אמר הבעל לפני יומיים ממועד הטיסה. הוא לא ציפה שלמדתי לקבל החלטות בעצמיבבוקר שלמחרת, כשהיא נחתה ברכבת האורקוד, התבוננתי בה וחשבתי איך כל החלטה קטנה שלנו יכולה לשנות את כל המסע.

— הים מתבטל, — אמרתי, מבלי להרים עין מהטלפון. — אמא שלי באה.

עמדתי במרכז החדר עם המזוודה פתוחה. לידיי חלקת ים חדשה עם תווית. הראשונה ב‑שבע שנים.

— איך מתבטל? — הנחתי את החלקת על המיטה. — הכרטיסים כבר קנינו, בלתי ניתנים להחזרה. 12 600 ₪, אורי.

הוא גרר את הגבה והתיישב על קצה הספה, בדיוק כמו בכל פעם שהשיחה הלכה לאן שלא רציתי.

— ומה עלי לעשות? היא כבר קנתה כרטיס רכבת, מחר יצא. אני לא יכול להגיד לה: “תסובבי לעצמך”.

אנחנו נשואים שבע שנים. ובכל תקופה הזאת אף פעם לא יצאתי לחופשה: לא לים, לא למלון ספא, לא אפילו לסופ”ש בעיר הסביבה. הראשונה הייתה חודש הדבש באילת, שלושה ימים, לפני שהתקשרה לי חמותי, מרים, ואמרה שלחץ דם. חזרנו. הלחץ היה 130 על 80 – נורמלי לגילה. ידעתי זאת, כי הייתי רוקחית ויום יום רואה ערכים כאלה במרשמים.

מאז — שום טיול. בכל פעם שתכננו חופשה, מרים חזרה לשאול. הפעם הרביעית ב‑שבע השנים, בדיוק כמו שעון.

— אורי, — ישבתי לצידו, מנסה לדבר בבירור. — חסכנו לחופשה הזאת ארבעה חודשים. עשיתי משמרות נוספות, שתים‑עשרה שעות. ראית אותי מגיעה.

— רואה, — הוא עדיין מקשיב לטלפון. — אבל אמא חשובה יותר.

תיקנתי את המשקפיים. האצבעות החלקו, הידיים יבשיות וקצוצות משימוש במחטאות. שמונה שנים בבית המרקחת – העור הפך לנייר זכוכית.

— חשובה יותר מה? — שאלתי.

— חשובה יותר מהים, אורלי, — סוף‑סוף הוא הביט בי. — האמא שלי בת שבעים וארבע. את לא מבינה?

הבנתי. מרים גרה בבאר‑שבע, בדירה של שלושה חדרים, עם שכנה שגרה איתה ויוצאת לבקר כל יום. היא הולכת לשוק, סוחלת משקאות, מכינה קפיצות לחורף — עשרים צנצנות. וכל “ביקור” שלה מתחיל באותו שיחת טלפון לאורי: “בן, מתגעגעת, באה לשבוע”.

“שבוע” מתארך לשבועיים, ואז לשלושה. פעם אחת נשארה אצלנו חודש שלם, ונסעה רק כי השכנה התקשרה וכתבה שהצינור בבית הפריח.

— אני לא מבטלת, — אמרתי. — לך וקבל את האמא. אני אטוס.

אורי הרים ראשו, כאילו הצעתי משהו בלתי הולם.

— לאן תטוס? לבד? בלי בעל?

— עם שושנה.

— לא, — הוא קם. — לא, אורלי. אנחנו משפחה. או יחד, או שלא נלך.

והייתי חייבת להסכים, כמו שלוש הפעמים הקודמות. החזרתי את החלקת למגירה, סגרתי את המזוודה והכנתי אותה על המדף העליון.

12 600 ₪ נשרפו, בלתי ניתנים להחזרה.

ועוד אחרי יומיים, במרתף עמד מרים עם תיק חופשי של גרגרות חמוצים.

— תראה מה יש כאן, — היא הסתכלה סביב. — כבר זמן לשנות את הטפטים. אורי, אתה בכלל מתרחש את האישה שלך?

—

מרים נשארה אצלנו שלושה שבועות.

בשני הימים הראשונים היא העבירה את כלים למטבח אחר, את התבלינים למדף אחר, את הלוחות מתחת לכיור, “כי כך יותר היגייני”. עבדתי שתים‑עשרה שעות בחנות, ובשבת חזרתי לביתה, ולא מצאתי שום דבר.

— מרים, — אמרתי ביום השלישי, פותח ארון בחיפוש אחרי מחבת. — אני רגילה לסדר מסוים. נוח לי כשכל דבר במקומו.

היא הציצה אלי מעל המשקפיים, מבט כבד מלמעלה למטה, למרות שהייתי גבוהה ממנה חצי ראש.

— את, אורלי, רגילה לבולגן. זה לא סדר, זה כאוס. מי מניח מחבת ליד האורז?

— לי זה נוח, — אמרתי.

— ואני לא. וגם לא לאורי. נכון, אורי?

אורי ישב ליד השולחן עם הטלפון, שותק. כתפיו כפופות, כמו תמיד כשאמא פונה אליו.

— אמא, — הוא אמר. — טוב, נו.

“טוב, נו” היה כל מה ששמעתי. לא “אורלי צודקת” ולא “אמא, זה המטבח שלה”. “טוב, נו”.

ביום החמישי מרים תפסה את הווילונות. קניתי אותם לפני שנה – קנבס בצבע חרדל, תואם לכיסאות ולכריות. 8 000 ₪.

חזרתי מהעבודה, הווילונות היו ערומים על הכיסא, בחלון רדיי לבן שהביאה איתה מרים.

— מה זה? — שאלתי.

— אלה וילונות רגילים, — היא גררה אצבע על השולחן. — ולא מטלפונים. חרדל זה צבע של בית חולים, לא של בית.

הייתי שקטה שלוש שניות, ואז הורדתי את הרדיי, קמתי על כיסא, וגררתי את הווילונות שלי לתלייה.

הידיים לא רטטו. הפעם – אין רטט.

— מה את עושה? — קולה של מרים ירד.

— תולה וילונות שלי, — אמרתי מבלי להסתובב. — אני אוהבת את הווילונות שלי. זה הבית שלי, והצבע בוחרת אני.

השתיקה נמשכה חמש שניות. אז מרים קמה מהשולחן ויצאה מהחדר. שמענו אותה מתקשרת במרפסת. קול נמוך, אבל ניתן היה להבין: “אורי, אשתך מתנהגת כך, אינני רגילה לכך”.

אורי חזר מהעבודה מוקדם מהרגיל. דלת נפתחה בבהלה, ושושנה בחדר שלה קפצתה.

— מה עשית? — שאל הוא מהכניסה.

— תלתתי את הווילונות שלי.

— האמא מתוסכלת! היא הביאה לנו, השתדלה, ואת אפילו לא אמרת תודה!

הסתכלתי עליו, על כתפיו הרחבות שהיום ניצבות פתוחות, כי האמא לא בחדר אלא מאחורי הקיר. כשהיא הייתה כאן הוא היה קפוץ. כשאני כאן הוא מתיישר.

— אורי, — אמרתי. — הודיתי על המלפפונים, על הריבה, על העוגיות. אבל הווילונות בבית שלי אני בוחרת.

— זה הבית שלנו!

— אז למה החלטות מתקבלות על ידי אמך?

הוא לא ענה. גרר את הגבה, הסתובב ועזב לכיוון האמא.

בבוקר, שושנה הגיעה אליי במטבח, שקטה, עם ספר לימוד, כאילו חיפשה מים.

— אמא, — היא אמרה. — הוא מתקשר אליה לפני כל חופשה. שמעתי.

— מה שמעת?

— הוא אומר: “אמא, נצא בתאריך הזה”. והיא מגיעה. כל פעם.

הצבתי קנקן על הכיריים והקשבתי למים רותחים. זה לא מזל, זה תוכנית. ארבע פעמים ברצף – זה שגרה.

שושנה קפצה ממקומה, משכה רגל אחת אל השנייה.

— אמא, את בסדר?

— כן, — אמרתי. — לכי לעשות שיעורים.

אבל לא הייתי בסדר. פתחתתי את הטלפון, פתחתי רשימות וספירה. הפעם הראשונה – ירח דבש, שלוש אנשים, 5 400 ₪. הפעם השנייה – טורקיה לפני שנתיים, 8 550 ₪. הפעם השלישית – קיבוץ טבריה באביב שעבר, כרטיסים ומלון 2 250 ₪. הפעם הרביעית – ה‑12 600 ₪.

סה״כ 28 800 ₪ ב‑שבע השנים. הכל נשרף.

באותו זמן אורי הסיע את אמא פעמיים בחוף הצפון, בקו הבריאות, פעמיים, והוציא כסף משותף.

סגרתי את הרשימות, שמתי בטלפון ושפתי תה. הידיים שלו רגועות. ההחלטה עדיין לא הייתה ברורה, אבל משהו בפנים התחיל לזוז.

חודש אחרי שיצאה מרים, הזמנתי חברה לארוחת ערב. וליה, שעובדת איתי בבית המרקחת, מכירה אותי תשע שנים.

אורי הלך לחבר לצפות בכדורגל, שושנה ישבה בחדרה. אנחנו עם וליה פתחנו יין, חתכנו גבינה, והתיישבנו במטבח. ערב ראשון רגיל אחרי זמן רב.

— מה שלומך? — שאלה וליה. — לאן את הולכת בקיץ?

— לשום מקום, — עניתי וחייכתי. — כבר הרגלתי לשאלה הזאת.

— שוב?

— שוב.

וליה טיללה ראשה. היא ידעה. כולם ידעו.

פתאום נחלץ דפיקה בדלת. פתחתי – מרים עומדת בפתח, תיק כביד ושק חמוצים ביתיים.

— תראה, מה יש לך, — היא חייכה, מסתכלת על המסדרון. — הגיע הזמן לשנות את הטפטים. אורי, אתה לא בודק את ביתך?

—

מרים נשארה שלוש שבועות.

בשלושת הימים הראשונים היא העבירה את כלים למטבח אחר, תבלינים למדף אחר, הלוחות מתחת לכיור, “כי כך נקיים יותר”. אחרי משמרות של שתים‑עשרה שעות, חזרתי לבית ולא מצאתי שום דבר.

ביום השלישי, כשחיפשתי מחבת, אמרתי: “מרים, אני רגילה לסדר מסוים. נוח לי כשכל דבר במקום שלו”.

היא הביטה ממעל המשקפיים, מבט כבד מלמעלה למטה, למרות שהייתי חצי ראש גבוהה ממנה.