— הים מבוטל, — אמר ליאור, מבלי להרים מבט מהטלפון. — אמא מגיעה.
עמדתי במרכז חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיי שחייה חדשה עם תווית. הראשונה לאחר שבע שנים.
— איך זה מבוטל? — הנחתי בזהירות את השחייה על המיטה. — הכרטיסים כבר נרכשו. בלתי נזילים. מאתיים ושמונים אלף שקלים, ליאור.
הוא גרד את אפו ונחת על קצה הספה. כך הוא היה מתנהג כל פעם שהשיחה הלכה לאן שלא רצה.
— ומה עכשיו? היא כבר קנתה כרטיס רכבת. מחרתיים. איך אוכל לומר לה ‘תתפני’?
שבע שנים נישאנו. ובכל שבע השנים הללו לא היה לי יום חופשה. לא לים, לא למעין מרפאה, לא אפילו לסוף שבוע בעיר שכנה. השנת הראשונה – חוד השנה של החופה באילת, שלושה ימים, כי רות שיחתה והודיעה שלחמה גבוהה. חזרנו. הלחץ היה מאה שלושים על שמונים – נורמלי לגילה. ידעתי זאת היטב, כי אני רוקחת ובכל יום רואה ערכי מדדים במרשמים.
מאז – שום טיול. בכל פעם שתכננו חופשה, הופיעה רות. כבר בפעם הרביעית שבעשור. כמתזמן.
— ליאור, — ישבתי לצידו, מנסה לדבר בקול רגוע. — חיסכנו לחופשה הזו ארבעה חודשים. לקחתי משמרות נוספות, שתיים‑עשרה שעות. ראית אותי מגיעה הביתה.
— רואה, — הוא עדיין מביט בטלפון. — אבל אמא חשובה יותר.
התקנתי את המשקפיים. האצבעות נחלפו – ידיי יבשות, סדופות משימוש מרובה באנטיספטיק. אחרי שמונה שנים בבתי מרקחת הידיים נראות כמו נייר זכוכית.
— חשובה יותר ממה? — שאלתי.
— חשובה יותר הים, צלילה, — הוא לבסוף הביט בי. — אמא אחת. היא שבעים וארבע. את לא מבינה?
הבנתי. רות גרה ברמת גן, בדירתה בת שלושה חדרים, עם שוכנת משותפת שמגיעה לבקר כל יום. היא היא עצמה הולכת לשוק, נושאת קניות, שומרת תבשילים לשנה – כעשרים צנצנות. וכל “ביקור” שלה מתחיל באותו שיחת טלפון לליאור: “בנך, מתגעגעת, אבוא לשבוע”.
השבוע מתארך לשבועיים, ואז לשלושה. פעם אחת רות גרה אצלנו חודש שלם, ונפגעה רק כי השכנה הודיעה שצינור נפל בדירתה.
— לא אבטל, — אמרתי. — תפגוש את אמא. ואני אטוס.
ליאור הרים את ראשו, כאילו הצעתי משהו בלתי סביר.
— לאן את טסה? לבד? בלי בעל?
— עם שירה.
— לא, — קם. — לא, צלילה. אנחנו משפחה. או כולנו יחד, או שלא נלך אף פעם.
והתמכרתי. כמו שלוש הפעמים הקודמות. החזרתי את השחייה למגירה, סגרתי את המזוודה והצבתי אותה על המדף. מאתיים ושמונים אלף שקלים נשרו. בלתי נזילים.
יום שני אחרי כן, עמדת רות בפתחת הדלת עם תיק קרטון כבד ושקית מלפפונים ביתיים.
— תראה מה יש כאן, — היא קראה, מביטה סביב. — כדאי לשנות את הטפטים. ליאור, למה אתם לא משגרים את הבית?
***
רות גרה איתנו שלושה שבועות.
בימיו הראשונים העבירה את המטבח. סירים למגירה אחרת, תבלינים למדף אחר, קרשי חיתוך מתחת לכיור “כי כך היגייני יותר”. אני עובדת שתים‑עשרה שעות, חוזרת הביתה ולא מוצאת שום דבר.
— רות, — אמרתי ביום השלישי, פותחת ארון לחיפוש מחבת. — אני רגילה לסדר מסוים. נוח לי כשכל דבר במקומו.
היא הביטה בי מעל המשקפיים, מבט כבד מלמעלה למטה, למרות שהייתי חצי מטר גבוה ממנה.
— את, צלילה, רגילה לבוהלה. זה לא סדר, זה כאוס. מי שם מחבת ליד הקמח?
— לי זה נוח, — עניתי.
— ולא לי. וגם לליאור. נכון, ליאור?
ליאור ישב ליד השולחן עם הטלפון, שקט. כתפיו קפוצו, כמו תמיד כשאמא מדברת אליו.
— אמא, — אמר. — טוב.
“טוב” היה כל מה ששמעתי. לא “צלילה צודקת” ולא “אמא, זו המטבח שלה”. רק “טוב”.
ביום החמישי רות לקחה על הוילונות. קניתי אותם לפני השנה — צמר, גוון חרדל, בחרתי שני שבועות מראש כי התאימו למרצפת הכיסאות ולכריות. שמונה אלף שקלים.
חזרתי מהעבודה, והמראות קפלו על כיסאות. על החלונות – פשתן לבן שרכשה רות עם עצמה.
— מה זה? — שאלתי.
— זה וילונות רגילים, — היא חכתה ביד על השולחן. — לא בדים. חרדל זה צבע לבית חולים, לא לבית.
המתתי שלוש שניות, אחר כך הורדתי את הפשתן, הצבתי אותו על כסא. הוצאתי את הוילונות שלי והתחלתי לתלותם.
הידיים לא רעדו. הפעם – ללא רטט.
— מה את עושה? — קולה של רות ירד.
— תולה את הוילונות שלי, — עניתי מבלי להסתובב. — אני אוהבת את הוילונות שלי. זה הבית שלי. והצבע בוחרת אני.
שת דקות של שתיקה עברו. רות קמה מהשולחן ועזבה את החדר. שמעתי אותה מחייגת בטלפון במעקה. קול נמוך, אך ניתן היה להבין: “ליאור, האישה שלי מדברת אלי. אני לא רגילה למצב הזה”.
ליאור חזר מהעבודה מוקדם מהרגיל. דלת נפתחה בחוזקה, ושירה קפצה במיטה.
— מה עשית? — שאל מיד מהפתחה.
— תלתִי את הוילונות שלי.
— אמא נפגעת! היא הביאה לנו, התעסקה, ואת אפילו לא אמרת תודה!
הסתכלתי על כתפיו הרחבות, שכעת נשענו, כי אמא לא הייתה בחדר אלא מאחורי קיר. ליד אמא הוא כיפר. לידי – פתח גבו.
— ליאור, — אמרתי. — אמרתי תודה על המלפפונים, על הריבות, על העוגיות. אבל הוילונות בבית שלי אני בוחרת אני.
— זה הבית שלנו!
— אז למה ההחלטות של אם שלך?
הוא לא ענה. גרד את אפו, פנה והלך אל האמא.
בערב, שירה ניגשה אלי במטבח. שקטה, מחזיקה ספר לימודים כאילו באה לשתות מים.
— אמא, — אמרה. — הוא מתקשר אליה לפני כל חופשה. שמעתי.
— מה שמעת?
— הוא אומר: “אמא, נצא בתאריך הזה”. והיא מגיעה. בכל פעם.
שפכתי תה על הכיריים והקשבתי למים מתבגרים. זה לא מקרה. זה לא קונקורדנסיה. ארבע פעמים ברצף – זה שגרה.
שירה קפצה על רגליה.
— אמא, את בסדר?
— כן, — אמרתי. — תלכי ללמוד.
אבל לא הייתי בסדר. פתחתי את הטלפון, חיפצתי ברשימות וספירתי. הפעם הראשונה – חופשת חודשי דבש באילת, שלושה ימים, 120,000 שקלים. השנייה – קפריסין, לפני שנתיים, 190,000 שקלים. השלישית – סנטוריני, באביב שעבר, 50,000 שקלים. הרביעית – 118,000 שקלים האלה. סך הכל 458,000 שקלים. שבע השנים – הכל נשרף.
ליאור, בתקופה הזאת, קיבל את אימו לקוסובו פעמיים, על סל הליכה במרפאת קיסלוודסק. שני הסיבובים – על הוצאות משותפות.
סגרתי את הרשימה, שםתי בטלפון ושתיתי תה. הידיים שלוות. ההחלטה עדיין לא הייתה ברורה, אבל משהו בתוכי כבר השתנה.
חודש אחרי שהאמא עזבה, הזמנתי חברה לארוחת ערב. וליה עובדת איתי בבית המרקחת, מכירה אותי כבר תשע שנים.
ליאור הלך לחבר לצפות בכדורגל. שירה ישבה בחדרה. אני וליה פתחנו יין, חיתכנו גבינה, ישבנו במטבח. ערב ראשון של נורמליות אחרי זמן רב.
— איך הולך? — שאלה ליה. — לאן הלך השנה?
— לשום מקום, — עניתי, מחייכת. — נמאס לי מהשאלות.
— שוב?
— שוב.
“ליה תנענע ראש”. כולם ידעו.
דפיקה פתאומית בדלת. פתחתי – עומדת רות עם תיק וקופסת מלפפונים.
— ליאור אמר, תבואי, את לבד, — אמרה. — החלטתי לבקר. עבר הרבה זמן.
חודש עבר. וזה “זמן רב”.
היא שיתלה, ראתה את ליה, ישבה לשולחן. הצעתי לה תה, כי רות לא שותה יין ואינה מקבלת אותו.
עשר דקות של שיחה נותרה רגילה. ואז ליה נשאלה:
— רות, אתם מטיילים?
מתחילה רות בקול חזק.
— אה! — קראה. — ליאור לקח אותי לקיסלוודסק פעמיים. בריכות חמות, עיסוי, הרים. יופי!
היא פנתה אלי.
— ואת, צלילה, איפה היית בזמן האחרון? לא ראיתי ממך תמונה. בכלל לא?
תיקנתי את המשקפיים.
— לא, — אמרתי. — לא איפה.
— רואה? — המשיכה רות אל ליה, כאילו המצב היה ברור מאליו. — צעירה, בריאה, ולא יוצאת. ליאור מציע, היא סורבת. היא אשמתה בעצמה. בגיל שלי כבר עברתי את כל חצי האי קרים.
היא הסתכלה עלי, לחצה שפתיה.
— רות, — אמרה ליה. — צלילה לא יוצאת לא בגלל שהיא לא רוצה.
— למה?
ליה נשתקה, חיפתה בי רשות לשאול.
ועננתי בעצמי.
— כי בכל פעם שרוכשים כרטיסים, את מגיעה, — אמרתי בקול שקט, לא צועק, רק מציינת. — חוד השנה של החופה – את התקשרת, חזרנו. קפריסין – את הגעת יום לפני המראה. סנטוריני – אותו דבר. השנה – הים. מאתיים ושמונים אלף שקלים בלתי נזילים. סה”כ ארבע מאות חמישים ושמונה אלף שקלים. ספירת מספרים היא לא תביעה, רק עובדה.
שקט.
ליה קמה והודיעה שהיא צריכה ללכת. נפרדתי ממנה, חזרתי למטבח, רות כבר חייגה לליאור.
עשרים דקות אחרי כן, הוא נכנס לשטחים.
— למה אתה מביש את אמא מול זרים? — הוא עמד במעבר, בלי להסיר נעליו.
— לא באשמה. אמרתי רק סכומים.
— איזה סכומים? על מה מדברת?
— על ארבע מאות חמישים ושמונה אלף שקלים שאיבדנו בטיסות מבוטלות. על כל שנות נישואינו.
ליאור הביט באמו. רות עמדה בפתח המטבח, זרועות צולבות.
— בני, — אמרה. — או אני, או היא.
— אמא, — ליאור גרד את אפו.
— היא צריכה להתנצל, — חתכה רות.
ליאור פנה אלי.
— צלילה, תתנצלי לאמא.
הוצאתי את המשקפיים וניגבתי אותם בחולצתי הריקה. בלי המשקפיים הכול היה מטושטש – ליאור, אמא, המעבר עם הנעליים.
— לא, — אמרתי. — לא אתנצל.
— אז אני הולך לבקר אמא, — הוא אמר. — עד שתחזרי לעצמך.
— טוב, — עניתי.
הוא קיווה תשובה אחרת, ראיתי זאת ברמת סיבוב סנטרו. אך השתקתי, והוא גם השתתק. לבש מעיל ויצא. רות הלכה אחריו. קופסת המלפפונים נשארה במעבה.
ישבתי על כסא במטבח הריק. הרגליים נימלו אחרי משמרת של שנים. אבל בפנים היה ברור, כמו שמיים אחרי סופה.
הוא חזר אחרי שלושה ימים. בלי התנצלות, בלי שיחה. רק ניגן, השאיר מעיל והתיישב לארוחת ערב. רות חזרה לרמת גן.
אבל שבוע אחרי, ליאור התחיל לדבר איתי משפטים קצרים: “הארוחה מוכנה?”, “איפה החולצה?”, “קחי את שירה”. הבנתי שהוא מעניש אותי בשתיקה על כך שלא התנצלתי.
שבוע נוסף עבר והתחלתי להפריש כסף לחשבון נפרד, שלא ידע עליו.
שנה עברה מהר. לשירה היה שש עשרה, והייתי אני שמצאתי לה דרכון חוץ. ליאור חתם על האישור בלי לשאול למה. הוא לא דאג עד שהאמא התקשרה.
באייר קניתי כרטיסים. שניים – אני ושירה – אנטליה, שלושה כוכבים, תשעה לילות. שילמתי מכיסי הפרטי, אותו חשבון שלקחתי לפני ליאור שלא ידע עליו. ארבעים ושבע אלף שקלים חיסכתי מדי חודש. הכרטיסים נרכשו עם אפשרות להחזרה. הפעם לקחתי בחשבון את הניסיון.
אמרתי לליאור:
— בואו נצא כולנו ביחד בחודש יוני. מצאתי הצעה טובה.
הוא הביט בי כאילו דברתי בשפה אחרת, אחר כך הנהן.
— טוב, ננסה.
שבועיים חיכתי, אספתי מזוודות. קניתי לשירה סנדלים חדשים וכובע ים. לעצמי — קרם הגנה מהבית מרקחת שלנו, ב‑20% הנחה לעובדים.
ארבעה ימים לפני הטיסה, ליאור הגיע מאוחר מהרגיל, ישב על השולחן, והציב את הטלפון הפוך. ידעתי מה משמעותו – שיחה עם אמא או היא אליו.
— צלילה, — פתח.
הרגשתי את האצבעות נלחצות. לא מרעידות, אלא מצפות. ידעתי מה הוא יגיד. ידעתי כי הוא מתכנן כבר ארבעה ימים.
— האמא באה. צריך לקבל אותה.
כך הבנתי שהחופש שלי הוא החלטה אישית, שאינה תלויה באחרים.
