במשרד הווטרינריה שלי לעיתים מרגישים שאני לא רק מרפא חיות, אלא משמר על תופעות מוזרות. החתול בוחר בדיוק את המדף שמסתיר את תוצאות ניתוח של בעלתי, והכלב נושך באופן ממוקד שכן שכני, ומגלה שהידיים שלו דביקות כאילו הוא שוב לומד בקונדיטוריה של בית הספר.
היום המנהלת ניגשת לדלפק וקוראת לי בקול: «דוד, יש כאן גבר עם כלב וביטוי של הדבר עם החיה מרגיש מסתורי. לקבל אותו?». לקוחות כאלה מעבירים אותי מיד, כי אם לא נדבר איתם בזמן, הם יפנו למטפלים רוחניים או למגדלים באינטרנט.
הגבר הוא בן כמעט שישים, גבוה, קמוע מעט, ופנים שלו מזכירות מישהו שעבד כל חייו בחוץ במגרש, בבניין, בכביש. הוא לובש ז’קט פשוט אך איכותי, נעלי עור מבריקות, ועיניים מלאות עייפות של שנים.
הכלב שהוא מביא הוא חלום של כל חבורת רחוב. מעורב גדול בין רועה גרמני לכלב משטרה: פרווה אפורה צפופה, חזה לבן, מבט חכם ויציב. על צווארו רצועה ישנה אך חזקה, רצועת הליכה שחומה אך מהימנה.
שלום, הוא מתיישב על כיסא. הגעתי בגלל המלצה. אני אורי, וזה רוני.
רוני, כששומעת את שמה, מזיזה אוזן בחצי תנועה ומביטה בי כאילו היא יכולה למלא טופס בעצמה.
נעים מאוד, אני מהנהן. מה קורה עם רוני?
אורי מכה את הכובע שלו בידיו ונושם עמוק: עם רוני הכל בסדר, אבל איתי כנראה משהו לא כשורה. אני כבר לא מבין מה קרה לי.
המשפט הזה פותח תמיד סיפורים של לקוחותיי. אחרי זה מתחילים לבוא חתולים מנבאים, כלבים פסיכותרפיסטים ועוד הפתעות.
בוא נתחיל מסודר, מציע אני. ספר לי מתי התחלת לחשוב שזה יותר מרפואה.
מאז הלילה, הוא משיב. מאז הלילה ההוא.
בלילה, כמו שמוכרים, כל החתולים אפורים והכלבים מתעוררים כמו שעונים, במיוחד כשיש להם משמרת קפדנית.
אנחנו גרים יחד, מתחיל אורי. האישה הוא נתקע, הלכה, הבן בירושלים, הנכדים שם. אני נשאר בדירה הקטנה שלנו. רוני איתי כבר חמש שנים, מאז שהייתה גור.
רוני, כששומעת מאז שהייתה גור, מתקרבת לרגליו ומוציא נשיפה עמוקה, כאילו מזכרת סיפורה הארוך.
אני מטייל איתה שלוש פעמים ביום, ממשיך הוא. בבוקר, אחרי העבודה בערב ובשעה אחת לפני השינה. בחוץ, אחרי הלילה, אנחנו יושבים: אני על הספה, היא על שטיח קטן ליד המיטה. הכל רגיל.
הוא נוהה, נזכר.
ואז, סביב שלוש הלילה, מישהו מתחיל להעיר אותי. מרגיש כמו רכבת שעוברת על חזה. פותח עיניים רוני עומדת עליי, רגליה על הספה, הפנים קרובות, מצייצת בשקט.
דמיינתי: חדר חשוך, גבר חצי ישן, והכלב כמו מד מד קירור פתאומי.
אומר לה: מה איתך, טיפשה? עדיין לילה. היא מביטה בי כאל אידיוט, מציצה בכתף ומתלוננת.
רציתה לשירותים? שואל אני בלי מחשבה.
חשבתי על זה גם, הוא מהנהן. לבשנו נעליים, ז’קט, יצאנו. היא קופצת שמחה במעבר. פותח את הדלת חושב שהיא תצא לרוץ לתוך השיחים
הוא מחייך.
והיא יוצאת לחצר, עומדת ולא רצה. מסתכלת סביב, כאילו שואלת: איפה אתה שם?
ראיתי מבט כזה בכל כלב: טקסט פנימי מלא האם אנחנו יחד, או שאני לבד כאן לפתור את הכול?
אני סוגר את היציאה, ממשיך אורי. לילא, ינואר, שלג חורק, פנס בודד, ירח. אומר לה: בואי, מהר, אני רוצה לישון.
ואז? שואל אני.
היא אין לה מקום, הוא מוריד ידיים. הולכת לכיוון ברוש ישן וספסל ברזל, מסתכלת כאילו מחכה: נו, בואי?
בקולו של אורי ניכרת אותה נוּרה לילית שמרעידה את גבי.
ראשית, צעקתי: רוני, הביתה! פקודה!. והיא עומדת ומביטה. לא בחסד, לא כמו גורים, אלא בעיניים. ואז נאנחת.
הסתכלתי על רוני: היא מתמקמת מתחת לכסא, אך עדיין מקשיבה לשיחה.
טוב, חושב, ממשיך אורי. הלכתי אחריה. הגיענו לברוש, שם הספסל הישן. רציתי להסתובב סביב שקט, רק שלג וירח. פתאום היא נובחת.
הוא נוהה.
רוני? שאלתי.
היא, הוא מאשר. קמה כמו פסלה, הפרווה מתרוממת, הזנב נוקשה, מביטה בשיחים, ואז מציעה. קולה עמוק, לא זאבה, והייתי כמעט מצטער יחד איתה.
הוא חייך בלי שמחה.
אומר לה: שקט, מה קורה, והיא לא מפסיקה. תחילה חשבתי שזה חבילות, שלג, משהו. אבל…
הוא נותר שקט, כאילו איבד עצמו במחשבותיו, ומביט בידים שלו.
שם שכנו שלנו שוכן, הוא אומר סוף סוף. דוד. אתם יודעים, האיש הרזה, בכובע, עם מקל. כל הבית מכיר אותו.
הנהנתי: שכנים כאלה קיימים כמעט בכל חצר.
הוא שוכב תחת העץ, בשלג, על צידו. הכובע זז, הפנים כחולות, כאילו לא שלו. תחילה חשבתי שזמן עבר. רוני רצה אליו, החלה ללקק, נגעה באף. הוא הוציא צליל לא מילה, אלא ניפוח.
אורי מסדר את הכובע.
חטפתי טלפון, התקשרתי למד”א, ממשיך. הידיים רועדות, המספרים לא נכנסים. רוני סביבו, זנבה מתנופף, לא הולכת. שוכבת קרוב, מציבה את פניה על חזהו. אני עומד, מחכה לרופאים
כאשר הגיעו ההומולוגים, הם לקחו את דוד, רושמים את אורי כמגלה, ושבחים את רוני: כל הכבוד!.
אחרי זה אמרו, מוסיף אורי, שאם היינו מאחרים כמה דקות, הוא היה קופא. שבץ תחת הברוש שלנו. איפה שהפנייה הייתה, לא הגיע למעלית
הוא נושף בכבדות.
המשיך כמו סרט: צופרים, שכנים במדים, רוני מביטה בי במבט חמש שקלים. הבית שלנו נע מההפלא: היכן מצאו אותו.
והדוד? שאלתי.
חי, הוא מאשר. במוסד שיקום. הבן בא, תודה, הביא עוגות. אני אומר לו: תביאי עוגות לכלב, היא העלתה אותי.
הוא מחזיק ברוני על ראשו.
חשבתי שזה יסתיים, הוא ממשיך. אבל לא.
בפרקטיקה שלי אבל לא משמע שהסיפור רק מתחיל.
אחרי כמה לילות היא שוב קמה בשלוש, הוא אומר. רגליים, הפנים על פני, מצייצת. אני מתעורר: מה? מישהו שוכב תחת הברוש?
שוכב? שאלתי.
אף אחד, הוא נושף. אומרת לה: רוני, די עם הגיבורות, אני רוצה לישון. היא עדיין מובילה אל הדלת. יוצאים, מגיעים לספסל אין אף אחד. מריחה, רצה סביב, מביטה בי ו נגמר.
כך זה קורה כמה פעמים. בשלוש הלילה רוני קמה, מושיטה אל החצר אל הברושים. שלג, פנס, עקבות. אף אחד חוץ מהשלג.
התחלתי להתפרץ, מודה אורי. חושב שהשתגעתי או שהתאהבתי במקום.
והקשר עם דוד? שאלתי.
אף פעם, הוא משיב בחוזק. השינה שלה כמו של מת: שוכבת, נושמת, לא זזה.
ואתם בעצמכם ישנו בשלוש? שאלתי.
אורי מביט בהפתעה.
איך זאת? שאלתי.
לא קמתם, לא חקרתם את הדירה, לא שתיתם יין? הוא משיב. לפעמים, אחרי שנפטרה נווה הוא נזהר, נותרתי לבד, לפעמים קמתי בלילה. אבל לאחרונה, נרדם כמו בתיבה.
הוא מוסיף:
הלילה שבו קראה אותי קמתי כאילו ממרה. לחץ, הלב פועם, ראש חורק. אם לא היה רוני, הייתי עדיין שם.
הביטנו אחד בשני. הנה היא, המיסטיקה.
כלב שמקיץ בלילה הוא סיפור שאני מכיר, אבל כאן הפאזל מסובך יותר.
אז למה הגעת אליי? שאלתי. לבדוק אם הקורת של הכלב נופלת?
כן, הוא מודה. לפעמים היא מגיעה, נושמת על פני, שוכבת על חזהי עד שאני מזיז. כאילו בודקת.
רוני נושאת נשיפה ושמה את ראשה על הנעל שלו.
השכנה אמרה: היא מגיבה לכל מוות, לכל עולם רגיש. חשבתי, הגיע הזמן לבקר וטרינר.
בדקתי את רוני בקפידה: הלב קבוע, ריאות נקיות, מפרקים תקינים, עיניים בהירות, בטן רכה, לשון ורודה. אין סימני כאב או נוירולוגיה.
בריאותה של רוני מצוינת, אומר אני. המיסטיקה רק בראש שלך ובראש הבניין.
אורי ציפה לאבחנה מיוחדת, אבל נאלצתי לאכזב אותו.
עבורה הלילה הזה היה טראומה. הכל היה רגיל, ואז התחלת לנשום בצורה מוזרת, לזוז. היא קראה אותך, מצאת את דוד. כל הלהקה על סף קריסה.
הביטתי ברוני:
עכשיו, בשלוש הלילה, היא בודקת אם כולם חיים. לכלב אין פילוסופיה, הכל שימושי.
כלומר היא משגיחה? שאל אורי.
כן, הנהנתי. היא שומרת על המשכן בלילה.
ועוד, הוספתי. היא מתבוננת בך. הלילה שבו קמת מהקבר, היא כבר חשה את תנודותיך, והיום דוד הופיע. עכשיו במוח שלה: אם האדם שלי נרדם, נבדוק אם הוא גם תחת הברוש, רק בחדר.
אורי חייך, אך העיניים רציניות.
היא שומרת עלי? שאלתי.
כן, שוקלתי בכתפיי. שמירה לילה ללא תשלום, ללא רישיון, אבל ההסכם נחתם בחוט.
הוא מביט ברוני בתשוקה חדשה.
מה לעשות? לא יכול להסביר לה שדוד במוסד ולא תחת העץ
אפשר, אמרתי. לא במילים, אלא בהתנהגות.
דיברנו שעות על דברים מעשיים: רוני צריכה לחוש שהלילה הוא מנוחה, לא משמרת; אורי צריך לקבל שהחיים השתנו.
נסה לשבת איתה חמש דקות לפני השינה, ללטף, לדבר. לכלב זה מתג: החבורה נרגעה, אפשר לישון.
ואם היא תבוא שוב בשלוש? שאלתי.
אם תחזור ותהיה מודאגת, המשכתי, קום, צא לחצר ועשה סיבוב. לא כדי לחפש מישהו להציל, אלא כדי להראות לרוני שהכול בשליטה. חזור, שבח אותה, אמור הכול טוב ושכב לישון. אם שבוע שלם היא ממשיכה להעיר ללא סיבה, נמשיך לחקור.
הפסקתי והוספתי:
עצה נוספת: בקר אצל רופא. לא אצל מטפל רוחני, אלא רופא פנימי. תדווח על ההתעוררות הלילית, על הלחץ, על הלב. רוני עושה את תפקידה, אך היא איננה רופאה. תדאג לעצמך.
אורי מתהפך על הכיסא:
אתם מתנהלים יחד. הבן גם אומר: אבא, תבדוק את הבריאות.
רואה, אומרתי, משחרר ידיים. יש לכם שלושה מומחים: הבן, הרופא והרובה. רק שהכלב אין לו תעודה, אבל הוא יודע לדפוק במו שעה שלוש.
רוני מציצה בחיוך קטן, כאילו מסכימה.
הוא יוצא, מבטיח לבקר רופא ולדבר עם רוני. חשבתי שהחצי הראשון של העבודה הסתיים: הוא כבר לא רואה במיטה מיסטיקה. השארית היא לשנות את ההרגשה שהחיים שלו הם חצר ריקה עם עץ וירח, שבו הוא רק צופה.
כמה חודשים לאחר מכן, דלת המשרד נפתחת ללא קירקורים.
דוד, אפשר בלי פנייה? שואל צל מוכר. אנחנו באים רק לרגע.
אורי עם רוני. הפעם הוא נראה אדם שמנוח לאחרונה. הקמטים נותרו, אבל העיניים חיות יותר.
איך המשמר הלילי? שואל אני, ורוני מריחה באושר את החדר.
המשמר עבר לשיבוץ של יום, מחייך אורי. השבוע הראשון עדיין קראה בשלוש, נושפת על פני. קמתי, יצאתי לחצר, עשיתי סיבוב, אמרתי: רוני, הכל רגוע, אנחנו נלך לישון. היא מביטה בי כמו מנהלת על חניך. אחרי זה השתקטה.
הוא מתיישב, מלטף את רוני.
עכשיו היא מתקרבת רק פעם אחת, נושמת באוזן, ואם אני מזיז היא הולכת. לפני זה יכלה להביא אותי למצב של היפרתר.
ונחתת אצל הרופא? אני מתעניינת.
כן, הוא מאשר. קרדיולוג בדק לחץ, סוכרים, הכל תקין. מצאו משהו קטן, תיקנו, רשם תרופות, סדר. הם אמרו: במיוחד לך יש מזל עם הכלב. אמרתי: תגידו את זה לה.
הוא שותק, ואז מוסיף:
וגם פסיכולוג הלכתי. והבן ייעץ. הוא אומר: אבא, אחרי מות אימא קפאת. אולי זה זמן להמיס את הקרח.
מרימה גבה:
והאם אתה מתמסת? שואל.
אורי מחייך:
מנסה. בעבודה פחות משמרות לילה, יותר שיחות עם אנשים, עם השכנים. עם דוד, הוא עכשיו הולך עם מקל, ורוני ברגע הפגישה כמעט מכה לו בזנב.
רוני, כששומבבוקר שלפניו, אורי עומד על הספסל הישן, מחייך לרוני שמרצדת לו בעדינות, ומבין שלפעמים ההצלה מתחילה במבט פשוט של חיבה.
