הסניטרית, אישה עם פני עייפות מוכות רוחות העיניים, נראתה כמתביישת במבט, העבירה את התיק השקוף של יעל משתי ידיים נבילות לשנייה. הפלסטיק נקרע ברעש חד, שבר את השקט הקפוא במעלית. בתיק, כמו קצה צבעוני של גיחוך, בלטו פרטי תינוקות חצאית תינוק ורודה עם ארנבות, חולצת עלייה עם רקמת “אני שמחת אמא”, וקופסת חיתולים לבנה עם קו כחול. על הקופסה היה מספר גדול, בולט 1, שמיועד לתינוקות שזה עתה נולדו, להתחלה של דרכם.
המעלית, עם חבלי הבריח הישנים והמתוחזים, ירדה באיטיות הקומה הראשונה בתל אביב, ובכל קומה לב יעל נלחץ יותר, מתכווץ לכדור קטן של כאב חסר הגנה.
אין משהו, ילדה, קולה של הסניטרית נשמע גרוני ומיואש, כמו חריקת דלת שלא שׁומקה בבית ריק. את חזקה, עוד תינוקת. הכל יתארגן הכול יסתדר.
היא זרקה על יעל מבט מהיר, מלא רחמים מביך ורצון לסיים את הירידה האכזרית כמה שיותר מהר.
יש לך ילדה גדולה? שאלה, כדי למלא את הרווח הכבד שבשיחה.
לא נשפה יעל, מביטה בלחצנים המהבהבים של הקומה. קולה היה ריק, חסר חיים.
זה יותר מסובך המשיכה הסניטרית. מה תחליטי? קבורה או שריפה?
נברר קבורה, ענתה יעל, משקרת עד הלב, ושפתיה נמתחו עד לבן. מבטה נפל במראה המזוהה של המעלית, שם השתקפו פנימה הפנים הלא מוכרות חיוורות, ריקות.
הסניטרית נאנחה בהבנה, כמעט מקצועית. היא ראתה כאלה אלפי פעמים צעירות, זקנים, שבורים. החיים באותו מבנה מחולקים ללפני ואחרי. ועבור יעל הרגע הזה היה האחרי שׁחרת.
היא נלקחה מבית החולים ללא מעטפה עם סרטים ורודיים או כחולים. ללא צחוק שמח מהפינה המטופחת. ללא חיוכים, ברכות, מבטים מבולבלים ומשובחים של קרובימשפחה, זרעי כלניות חורפיים. היה רק בעלה, איתן, עומד בתחתית המדרגות של בית החולים, עיניו נופלות, מלאות אשמה, כורע כאילו נושא משקל כבד על כתפיו. והיווה ריק פנימי קפוא שמצפצף באוזנים ולא נותן לנשום.
איתן חיבק אותה בחוסר חום, בחוסר ביטחון, כאילו הוא זר, חושש שהמגע יגרום לכאב נוסף. חיבוקיו לא חיממו. היה זה רק פורמליות, טקס שצריך להתקיים. ללא ברכות, ללא תמונות זיכרון משעשעות משער היציאה, הם יצאו בשקט מבית הלידה. הדלתות נסגרו מאחוריהם באופן אוטומטי, כאילו משמרות את הפרק הראשון של החיים.
הייתי אממ נתבלבל איתן, והפעל את הרכב. המנוע השיב גיהוק עמום, חסר חיים. אצל הקבורה אצל הַתּוֹקְפִים הזמנתי הכל למחר. אם תרצי, אפשר לשנות קצת. בחרתי זר לבן קטן, וקבר צבעו בז’ עם רמז של ורוד הוא נקט, נבלע קצף מהגרון.
לא משנה, חצתה יעל, מביטה בזכוכית המיוערת. אני לא יכולה לא יכולה לשוחח על זה עכשיו.
טוב הוא חינק שוב, מצמד מפתיע את ההגה.
היום היה חורפי, והשמש של דצמבר זרחה באור רם ושמח, משקפת בבארות, מעוירת בעיניים, משחררת ברק על החלונות של המכוניות החולפות. היא צעקה על חיי שלא נראו עוד. איפה הרוח? איפה הגשם הכואב והקר? איפה השלג הרטוב והקשה, מכה כמו קפה של אלוהים על כל חטאינו? אם זה היה נכון אם זה היה צודק. הם עברו בשקט את תחנת המשטרה ויצאו אל הכביש המואר בשמש. יעל, במבט חומד, התבוננה במים המלוחיים של האגירה על צד הרכב.
איזה נזהב שלנו
שכחתי להכניס למכונה לשטוף. לפני שלושה ימים רציתי, אבל אה הכל קרה.
חלת? הסתכלה עליו יעל.
לא, מאיפה את מכירה?
אתה מתעטש.
לא, זה רק עצב הגרון נוקש מעצבים.
הם המשיכו. העולם בחוץ לא השתנה. אותו עיר, אותן רחובות עם ציטוטי סיגריות נדבקות על המדרכות, עצים רזים ובלתי פורים על רקע בנייני דירוגשחק, שמים כחולים, ללא ענן אחד. גדר רוסטית של בית ספר שעבר צביעה חדשה עם הצהרה על אהבה. יונים יושבות על קווי חשמל, כאילו נודדות. רצועת דרכיאבן אינסופית מובילה לשום מקום. הכול נשאר כפי שהיה, וזה היה לא נסבל.
* * *
בשלישי לחודש השישי של ההריון יעל הרגישה חולשה. בתחילה גרד גרון, אחר כך חום, חום גבוה, גוף שבור מכאב וקיבעון. חשבה שמדובר בצינון, אולי בשפעת. הרופאים תרמו: אין דבר חמור, הילד מגונן היטב. אחרי ההחלמה על הגב יצאה פריחה מוזרה. האינפקציאולוג הסתכל בקצרה והכריז על הרפס, רשם נוגד וירוסים חזק. יעל שתתה אותם בחשש ובאשם, אך ללא תועלת. רופא עור נוסף חייך: “זה לא הרפס, זוהי תגובה אלרגית של הלחץ”. הוא רשם משחה קלה, והפריחה נעלמה. כך הסתיימו תלאות הבריאות, ויעל חיכתה ללידת הילד, קנתה מצרכי תינוק וארגנה חדר תינוק.
ביום המבחן, ההתכווצויות החלו בחשדנות, חלשות, כמעט בלתי מורגשות. יעל, זוכרת את כל ההוראות, החליטה להגיע לבית החולים.
אין פתיחה כלל, סיכמה האחות אחרי בדיקה. אלו כאבי שווא. צריך לעצור עד שהצוואר יתפשט.
נמסרו לה אינפוזיות להפסקת הלידה, אך ההתכווצויות הלכו והחמירו, כאב נורא, כל כך חודר. אחרי שישה שעות ניטור הלב של העובר הציג ירידה בקצב היפוקסיה. הרופאה לחשבה: “מצב העובר מחמיר, יש סיכון. מציעים קיסרון”. יעל, שהייתה עד קצה הכאבים, הנהנה בראש, אישרה.
הניתוח עבר מהר ולפי הרופאים, בהצלחה. הילדה נולדה בריאה, צעקה, הוצגה ליעל פניה הקטנות, שער חום, מונחת למרחב החזה. היא חיבקה אותה לעוד רגע, והמזל רק נמשך חמש דקות. יעל ראתה את בתה שוב רק אחרי יום שלם, בחדר טיפול נמרץ, עטופה בחיישנים ובצינורות, מחוברת למכונת הנשמה שהייתה לה לנשום. משנת הפה, או יותר נכון מהרעפיים, זלפה דם אדום.
דלקת ריאות, הסביר המנהל, מבלי להביט ישירות. זיהומית. כנראה שתית מים מזוהמים. הגורם אולי היה אחת המחלות שהסבת במהלך ההריון. קשה לטפל.
ביום השלישי לחיי הילדה, כשהמצב נראֶה יציב, יעל ישבה בחדר ומי ינסה לשאוב חלב. היא התפללה לכל הקדושים, לכל האלים שידעה. איתן, לראשונה מזה שנים, הלך לכנסייה להדליק נר. לאחר מכן, הוא היה אמור לבצע מעשה משונה לשנות את שם הילדה. קרובת משפחה מרוחקת, סבתא משוררת, לחשה שהשם לא מתאים שטות, אבל ברגע של ייאוש, כל משאית נושאת תקווה.
הם החליטו יחד על שם אחר עתיק, חזק, מלכותי. באותו רגע, כאשר יעל בטוחה במאה אחוז שהילד ישרוד, נלחמה על כל טיפת חלב, נכנס ליחידה רופא ראשי. הוא עצר אותה בעדינות אך במכוון.
מצטער מאוד, יעל, אמר, מביט למרחק על הקיר. אחר כך באו הסברים רפואיים ארוכים, שכללו רק מילים ריקות, והטון היה: סוף. הכל נגמר.
* * *
פניו של נהגים במכוניות שעברו בכביש היו זרים, אדישים, עסוקים בענייניהם. שלושה אנשים היו במכונית, אך פתאום נשארו רק שניים כמו תמיד. רק עכשיו, הפער ביניהם היה עמוק.
כך, אחרי כל הסערות, יעל מצאה שלווה קטנה בלב המלא באור של בוקר אביבי, והבינה שהחיים ממשיכים לזרום, כמו נהר של תקווה.
