הסניטרית, אשה עם פנים יפות ומותשות, עיניים שדומו מהצפייה היומיומית בצרות אחרים, העבירה בחוסר חוסר ביטחון את השקית השקופה של תמר מיד באחת משתי ידיה המלאות. הפלסטיק נקרע, שבר את השקט האפיי במעלית. בתוכה, כמו קוץ, בלטו פרטי ילדות חפיסת חצאית ורודה עם ארנבות קטנות, חולצה פתוחה רקומה במילים אני אושר אמא, וחבילה לבנה עם קצה תכלת של חיתולים. על החבילה היה מספר גדול ובולט 1 למי שנולד זה עתה. למי שמתחיל את דרכו.
המעלית, מתנגנת בחבלים ישנים ושחוקים, ירדה באיטיות אל הקומה הראשונה, ובכל קומה שמחה הלב של תמר הכווצת יותר ויותר, עד שהפך לגוש קטן של כאב חסר הגנה.
שום דבר, ילדה, קולה של הסניטרית נשמע גרגרתי וחסר תקווה, כמו דפיקה של דלת שלא משומנת בבית ריק. את צעירה, חזקה. עוד תהיי אם. הכול יתאים הכול יסתדר.
היא שלחה מבט מהיר, קמור, מלא רחמים מבולבלים ורצון לסיים מהר את הירידה המכאיבה.
יש לך ילדים גדולים? שאלה, כדי למלא את ההפסקה הכבדה והמתוחה.
אין נשפה תמר, מביטה בכפתורי הקומה המהבהבים. קולה היה ריק, חסר חיים.
זה יותר מסובך המשיכה הסניטרית. מה החלטתם? קבורות או קבורה בתורה?
נקבור, השיבה תמר בעודה מכווצת שפתיה עד לבן, מביטה במראה המלאי של המעלית, שם משתקפת פניה הזרה חיוורות, ריקות.
הסניטרית נאנחה במתינות, כמעט מקצועית. היא ראתה אלפי כאלה. צעירים, מבוגרים, שבורים. החיים במבנה הזה מחולקים ללפני״ ו־אחרי. ותמר חשה שהאחרי הגיע.
הוציאו אותה מבית החולים ברגע שהיא נולדה. לא היה מעטפה עם סרטים ורודים או כחולים. לא היה קילקול שמח מתחת לפינה המרווחה באהבה. לא היו חיוכי ברכת קרובים, זרעי גרשום בריח חורף. אלא רק בעלה, אברהם, עומד במדרגות בית החולים בעיניים מושפלות, גמדים כמשא כבד על גביו. ובתוך הלב ריקנות קפואה, צועקת באוזניים ומונעת משאיפה של נשימה.
אברהם חיבק אותה בחוסר וודאות, כאילו היה זר, חושש שמגעו יגרום לכאבים עמוקים יותר. חיבוקו היה רק פורמליות, ריטואל שצריך להתקיים. בלי ברכות, בלי תמונות משעממות בכניסה, הם יצאו בדממה מבית הלידה. הדלתות נסגרו מאחורי הם כאילו סוגרות לעד שלב בחייהם.
כבר הזמנתי אממ נתקע אברהם, מפעיל את המנוע. הרעש היה עמום, מת. אצל ההסכמים אצל הקבורנים קיבלתי הכל למחרת. אם תרצי, אפשר לשנות קבר לבן, קטן, ופרח לבן הוא עצר, גרגר בגרון.
לא משנה, קראה תמר, מביטה בזכוכית המעורפלת. איני יכולה איני יכולה לדבר על זה עכשיו.
בסדר, אממ הוא השתולל, לוחץ חזק על ההגה.
החום של דצמבר היה בוהק ופרוע. הוא הפיץ אור במים, חימר את העיניים, בוהק בציפוי הרכבים החולפים. הוא צעק על חיים שנעלמו. איפה הרוח? איפה הגשם הקרח? איפה השלג המלעיט? הוא קול של אלוהים שזועק על חטאינו. הם עברו תחנת בדיקה והוציאו את הרכב אל הרחוב המואר. תמר הביטה באדמה המלאה ב בלטי מלח ובחול.
חוץ ממך, זה מלוכלך
שכחתי לבשל. לפני שלושה ימים רציתי, אבל אממ קרה הכל.
אתה חולה? שאלה תמר.
לא. מאיפה?
אתה משתולל.
לא, זה רק עצבנות גרון כואב.
הם נסעו. העולם בחוץ לא השתנה. אותה עיר, אותן רחובות עם פחם מושלך על המדרכות, עצים ריקים ברקע של בנייני קבורת ברזל. שמים כחולים, כחולים בלי ענן. גדר ברזל של בית ספר, עליו מישהו מצביע בריסוס צבע באהבה. יונים ישבו על חוטי חשמל. אספלט אינסופי מוביל לשום מקום. הכול נשאר כמו לפני. וזה היה כואב.
בשליש החודש של ההריון, תמר חשה חולשה. תחילה גרון גרוד, אחר כך חום, גוף נשרף מכאבים. חשבה שזה הצטננות אולי שפעת. ניתנה לה תרופות, טבליות. הרופאים הרגיעו: «הכול בסדר, הילד מוגן». אחרי ההחלמה, על הגב הופיע פריחה מוזרה. וירולוג ראה במבט מהיר, קרא לה הרפס, רשם אנטיויראליים כבדות. היא בילתה לילות בבהלה, הרגישה אשמה, אך הטבליות לא שיפרו. רופא עור נוסף הביט וענה: «זה אלרגיה, אין זה הרפס». מריחה משחה והפריחה נעלמה. כך הסתיימו בעיות הבריאות, היא נשמה ברוגע והחלה להכין את היום הלידה, לקנות ציוד ולסדר חדר לתינוק.
ביום הלידה, ההתקף התחיל ברכות, כמעט בלתי מורגשות, אך תמר, זוכרת את ההוראות, הלכה לבית חולים.
אין פתיחה כלל, סיכמה האחות אחרי בדיקה. אלו התכווצויות כזב. יש לעצור לפני שהרחם נפתח.
הם נשפו לה נוזל מרסיסי, אך הכאבים התחזקו, הפכו לעזים ולחודרים. תמר חשה עד הלילה, בבוקר נפתחה הרחם. הם החליטו לחתוך שק המים.
המים צלולים? שאלה תמר, מדברת בטון קבוע. כן, שקופים, אין ירוק. הרפו אותה. הכול טוב.
החלפת נוזלים החלה. שעה, שתיים, שלוש הכאב הפך ללהבה. אחרי שש שעות, המוניטור הציג קצב לב של העובר באיטיות. «היפוקסיה», לחשה האחות. רופא נגע במצח של תמר: «מצב העובר מחמיר, יש סיכון. מציע ניתוח קיסרי». תמר, חסרת כוח, הנהנה.
הניתוח עבר במהירות, לפי הרופאים, בהצלחה. היא נולדה ילדה בריאה, צעקה, הוצגה לתמר פנים קטנות, שיער כהה, ונתנה לה לחיבוק קצר. ואז השמחה נמשכה רק חמש דקות. תמר ראתה את בתה שוב רק ביום הבא, בחדר טיפולים, מוקפת בחיישנים ובצינורות, מחוברת למכונת הנשמה. מדממה שׁה חצא, דם חיוור נובע מהריאות.
דלקת ריאות, הסביר הרופא הראשי, נמנע מעיניים. זיהומית, כנראה משתיית מים מזוהמים. הקורונה אחת מהן שהייתה בתקופת ההריון. קשה לטפל.
ביום השלישי, כשהמצב התייצב, תמר ישבה בחדר ונסה לשתות חלב אם, מתפללת לכל הקדושים. אברהם, בפעם הראשונה אחרי שנים, הלך לכנסת, הצית נר. מאוחר יותר קיבל משימה משונה לשנות שם לתינוקת. קרובת משפחה, סבתא זקנה, לחשה שהשם אולי לא מתאים. הם בחרו שם חדש, חזק ועתיק, על פי ספרי קודש. אז, כשתמר הייתה בטוחה שהבת תשרוד, הרופא הראשי נכנס, עצר אותה בעדינות.
מצטער מאוד, תמר, אמר, מבטו מנסה לחמוק מהקיר. המילים נמשכו, מסווגות, והסתיימו במילה אחת: סוף.
פני נוסעים במראות רכב חצו. זרים, בלתי מתעניינים, במרוץ חייהם. שלושה היו אמורים להיות במכונית, אבל שוב שניים. כמו תמיד. והפער ביניהם עמוק.
«מצטער מאוד כמה שפה ריקה, משעממת, חסרת משמעות!» רחש בתוך תמר. «איך לחיות עכשיו? איך לנשום כשכל העולם קפא, נתקע ברגע השברירי, בנ tension של קשת?»
קרובי משפחה, שהגיעו לתמוך, חיפו קונסאות. האשמו את הרופאים בעיכוב, רצו משפט, רצו ענישה אך תמר, שצפה בעמק של צער, חפזה לשום דבר. אפילו לזוז היה קושי. כל תנועה, מילה או מחשבה דרשו מאמץ בלתי אנושי. היא החליטה לחזור לעבודה אחרי חגים. לשבת בבית, מוקפת באותם פרטי ילדות, שלא יכלה להרים או לזרוק, היה כאילו משוגעת.
הראש השנה וחג המולד חגגו אצל הוריה של תמר בכפר שלג. השקט שם היה מוחלט. בליל חג המולד, החליטו לשים בבה, כדי להרחיק את הלכלוך העירוני והבית חולים. תחילה נכנסו הגברים אברהם והאבא השהו זמן רב. תמר עם אמא נכנסו רק אחרי חצות. בגלל פציעה במפרק, לא יכלה להיכנס לבחינה, אך אמא, סמויה וחשדנית, לא רצתה ללכת לבארן החשוך לבד, ולכן הלכה איתה עטופה בחולצה ישנה.
הבאה הייתה חמה, ריח של ויסקי ברושה ועץ יבש. אמא, חמה, יצאה אל תמר בחדר ההמתנה, שם ישבה על ספה רחבה.
הלילה מתחילים ניבויים של חג המולד, את יודעת? אמרה אמא, מנגבת את פניה במגבת. זוכרת איך במקצוענו היינו יושבות עם חברות, מציבות מראה, מדליקות נרות מנחזות על האהוב.
תמר נשאפה את האוויר החם, מרפא, שהגיע עם אמה. חום ועייפות גרמו לה לנטות לשנת לילה.
ומה? האמת מתגלה?
אה התבלבלה אמא. פעם אחת, שמנו שני מראות מול זה, בחושך, והמתנו, ולפתע ראיתי בתוך המראה איןסוף, צל שחור מתקרב אלינו! צעקנו, ניסה לשבור את זה. מאז לא חזרתי. רוצה לנסות עכשיו? אולי על קפה?
לעולם לא! קראה תמר במרפוז.
היא עזרה לאמא לנקות, ואז האמא, עייפה, עזבה הביתה.
לך, אמא לחשה תמר, אני אשאר כאן קצת יותר.
אמא הנהנה, מביטה בתמר, ויצאה.
החדר נותר שקט, העץ השן ישן מצפצף בחום, פשתן אפור מתפזר בפינות, והחלון הקפוא מציג שלג וענפי דובדבן עטופים שלג לבן. תמר חשה כאב כמו שרף, נמתחת בלבה. היא שכבתה על כסא חם, מנסה לא לחשוב על דבר, רק לשמוע את חריקת הגחלים, את קולות הרוח דרך העץ הישן, את השקט שמילא את האוזניים. לאט, היא נשקעה לשינה עמוקה, שבה חלמה שהיא בבית, בדירה העירונית שלה. אור השמש מילא את הסלון. היא הלכה למיטה של הילדה, לבחירה של שניים עם אהבה. לבן, עם משענות חצאיות. במיטה משהו נע, נשמע קול חלש. לבושה של תמר קפאה.
היא התקרבה, בחנה. על מצעים ורודים שכבשה בתהבתה תינוקת. הילדה הביטה אליה בעיניים כחולות ענקיות. פתאום, היא חייכה, בלי שיניים, חיוך מלא חן.
אמא, קראה בקול צלול, כמעט מבוגר.
תמר נדהמה. הילדה פקחה פה ורהט, שפה מלאה במילים ברורות, מדברת כמו מבוגרת! תמר הרגישה סערת תקווה בלבה. אולי זה רק חלום? אולי כל הסבל, האובדן היה רק שיר? אבל תינוקות, במיוחד חדעיריים, אינן מדברות! ההבנה פגעה כאור ברק. היא פתחה בבכי.
הילדה חייכה שוב, חיוך אין קץ.
אמא האהובה, אל תבכי, אמר קולה הצחוק של חרס. הכול יהיה בסדר, תאמיני לי! תחיי מאושרת, תולידי בת. קראי לה נעמי. אל תדאגי. עכשיו הכל יהיה טוב. תמיד אהיה איתך.
היא שלפה יד קטנה, ותמר התעוררה פתאום, לקויה, עם קוצר נשימה, יושבת על הספה בחדר ההמתנה, דמעות חמות זולגות מפניה. היא הרגישה כאילו הרים של אבן נפלו ממנה, פוצעו לאבנים קטנות, והראשון, הכבד ביותר, נפל.
הזמן מרפא, כפי שהוא יודע. לאט, בטיפות. תמר חזרה עם כל פרטי הילדות להוריה, שמרה רק לצורכי זיכרון צעצוע דובון ורוד קטן, והחליטה לחזור לעבודה. ימי חול, שגרה, דרכים מוכרות הכל נמשך לזרום. היא חזרה לחייך על בדיחה של קולגה, בלי תחושת אשמה צורבת; שמחה בדברים פשוטים קפה טעים, השמש של הבוקר, חיבוק של בעלה.
הרופאים הודיעו שלא ניתן להרות עוד לפחות שנתיים אחרי ניתוח. היא לא תכננה. הפצע היה עדיין רענן. אך גורל תכנן אחרת. הריון הגיע אחרי שנה וחצי. תמר הרגישה זאת מיד, לפני שהמחזור נפסק. היא חלתה שוב, הרופאה רשם אנטיביוטיקה חזקה. בעודה עומדת ליד האזור, בכוס עם גלולה, הרגישה כאילו יד פנימית מושכת את ידה מהפה. לא קול, לא מחשבה רק תחושה של איסור.
האנטיביוטיקה הייתה חזקה, והגינקולוג, אחרי קריאת ההוראות, שם לב שהריון הוא נגד ההפך, ניסה לשכנע את תמר לחדול.
לא, הכריזה תמר בחוזק. אני הולכת ללדת.
מסע אחד אחרי שני מצא, הפעם דלקת בכליות. שוב נדרשו תרופות חזקות. הלחץ הגיע מכל עבר: בעל, הורים, חמות, רופאים כולם קראו: «תמר, זה מסוכן! תולידי ילד נכה! תורידי את עצמך ואת כולם!». היא נקרעה לחצבים. היאולבסוף, כאשר היא חיבקה את נעמי, הרגישה שהקול של הלב שלה משיב את השיר של החיים שממשיך לנגן ללא הפסקה.
