אנה כהן יוצאת מבית המרקחה ומחשבת רק על דבר אחד להגיע הביתה ללא תקלות.
קנה. צעד. קנה. צעד. הרגל נמתחת, השקית עם התרופות חותכת את כף היד. אוקטובר הזה קודר וגשום, ללא רמז לחסד.
עוד רבעקילומטר. עוד קצת.
היא עוברת כמעט ליד מגרש הילדים ולפתע שומעת נזיפה חלשה משיחים שליד הגדר.
אנה עוצרת. נשארת שנייה. חושבת: אין לי כוח, אשב בבית. אך היא מתהפפת וממשיכה.
היא מרחיקה את הענפים.
בין השיחים שוכבת כלבת רועה גדולה, בוגרת לחלוטין וחסרת יכולת. רגל קדמית מדממת, חמה ויבשה באותו זמן. הפרווה קפצה, הצלעות נראות בבירור מתחתיה. אך העיניים הן הקשות חיות, אך כבר כמעט נכנעות. אנה מכירה את המבט הזה. היא יודעת למה הוא נושא.
הכלבה מביטה בה ולא נובחת.
פשוט מביטה.
מה נוכל לעשות איתך? אומרת אנה. זה לא שאלה, זה מנשוף.
היא מוציאה את הטלפון, מזמינה מונית הפעם הראשונה בכמה חודשים, כדי לשמור על הכסף. מוסרת את הכתובת של מרפאת וטרינריה ברחוב הלבנון.
הנהג, כשראה את הכלבה, מתכחש.
אנחנו במתן שירות לחיות? רק בתא המטען. היא לא תכתום אותנו?
לא תכתום, תעזור להכניס, משיבה אנה בקול שהיה מזכיר לה איך היא מדברת עם עובדי בריאות שלא מקשיבים.
לפתע הנהג לא מתווכח הוא מרים את הכלבה לתא המטען כמעט בעצמו.
במרפאה אומרים: שבירה, פצע פתוח, חולשה. נדרש ניתוח דחוף.
הם מציגים סכום.
אנה נחה לרגע, ואז פותחת את הארנק.
זה כמעט כל הפנסיה שלה.
כמעט כל אבל לא כל, היא אומרת לעצמה ומניחה את הכסף על הדלפק.
בפעם השלישית בערב היא חוזרת הביתה עם הכלבה, עם שקית התרופות והוראות בכתב קטן על שני דפים.
הכלבה, ברגע שהיא נכנסת לדירה, נחה במרפסת. אנה מתיישבת לצידה.
הכלבה משתרעת, מרפה את הרגל המוגבתת. היא לא משקיעה באנה שום תשומת לב.
טוב, היא אומרת. אם לא רוצה אל תסתכלי. העיקר שעדיין חיה.
בלילה היא כמעט לא ישנה. מאזנת את הקולות, קמה פעמיים, מתקרבת, מדליקה פנס בטלפון.
בבוקר מתקשרת אורית.
אמא, מה שלומך?
טוב. מצאתי כלבה.
שקט. ארוך.
איזו כלבה?
רועה. פציעה, הייתה בחוסר בחשך. לקחתי אותה למרפאה.
אמא, את רצינית? את משוטטת בלי כוח! באיזה כסף?!
בכספי.
בפנסיה?!
אורית, בבקשה אל תקרעי.
אני לא צועקת, אני מדברת. אמרנו ש אני מכינה חדר, את תעברי אלינו, ובמקום זאת
אורית. אומרת אנה בנעימות. אחזור אליך מאוחר יותר.
ולוחצת סיום.
אחרי זה, השיחה נעלמת. יש דברים חשובים יותר כרגע.
הימים הראשונים קשים. הכלבה אינה אוכלת. אנה קונה מזון שונה: קהש, עוף מבושל, אורז במרק. מניחה קערה, הולכת, מחכה. חוזרת הקערה ריקה.
היא מתיישבת על הרצפה באיטיות, מצוללת, בקושי ומגישה מזון מכף ידה. רק מחזיקה וממתינה.
ביום השלישי הכלבה מושיטה פיה ולוקחת גרם קטן של עוף.
זעיר עד כדי חוסר נראות.
אנה לא מחייכת, רק יושבת ללא תזוזה, כדי שלא יפחיד אותה.
כך זה הולך.
היא קוראת לה רוני. לא מיד מצאה שם, חשבה תחילה שאין צורך בשם אם אולי לא תשרוד, אבל אחר כך הבינה שהשם נותן תקווה.
רוני פוחדת מכל. מרעשים חזקים, תנועות זרות. כשאנה מנסה ללטף אותה על הראש, היא מתקפלת כאילו מחכה למכה.
מי היה עושה זאת?
אנה לא מלטפת רק משחזרת יד ליד, על השמיכה, ליד הרגל. היד נחה שום לחץ. רק להתרגל.
הימים עוברים כך.
בבוקר ובערב הן יוצאות לחוץ.
רוני יורדת במדרגות בזהירות, שלוש רגליים הרבעה נשמרת. אנה גם זהירה, תולה את עצמה למעקה. שתי קשתות עקומות, היא אומרת לעצמה. כך הזוג.
הן מגיעות לספסל תחת עצים ויושבות. אנה מתיישבת, רוני עומדת ליד ומביטה סביב ערנית, מתוחה, כאילו מצפה לסכנה מכל עבר.
כך הן מטיילות כל בוקר וכל ערב. תחילה עד הספסל וחזרה. אחר כך עד פינת הבית. אחרי זה סביב החצר. אנה חוזרת הביתה מרגישה שהרגליים רועדות, אבל באופן שונה לא מחלה, אלא עייפות. יש שינוי.
בנובמבר אורית מגיעה בלי להתריע.
היא דופקת על הדלת, נכנסת ועומדת במזדרכה. רואה את רוני ישנה על המזרן, קערות על הקיר, רצועה על הקרס.
האם, שותה תה במטבח, תחילת הליכה משחררת.
אמא, את נראית רגועה, אומרת אורית מבולבלת, כאילו צופה במשהו אחר.
אני מטיילת פעמיים ביום, משיבה אנה. שב, אשפוך לך תה.
אורה מתיישבת, מביטה ברוני היא משכיבה ראש.
היא איננה נושבת?
לא.
ואם מישהו זר יכנס?
היא לא תוקפנית, רק ערנית.
אורה נחה. ואז שוב:
אמא, החדר מוכן. עשיתי הכל. כשאת כאן אני מרגישה בטוחה. ואם את לבד כאן, מי יודע מה יקרה.
אנה מניחה ספל.
תקחי את הכלבה?
אמא
אורית. רק תגידי.
הפסקה ארוכה.
הדירה שלנו לא גדולה. וקוסטה נגד חיות. את יודעת זאת.
יודעת, אומרת אנה.
והשיחה על נושא זה אינה חוזרת באותו ערב.
רוני, כאילו משהו הרגיש, קמה מהמזרן, הולכת למטבח ונחה ברגלי אנה על הריצפה הקרה. אנה מורידה יד ומפשפת אותה מאחורי האוזן.
הכל נשמע.
השיחה מתרחשת בדצמבר. אורית מגיעה ביום שבת עם מזוודות, אוכל, במראה של מי שהחליט ועתה רוצה לבטא זאת.
היא מסדרת מצרכים במקרר, שוטפת כלים, ואז מתיישבת לשולחן ומצמידה ידיים כך מציגים כשרוצים לדבר ברצינות.
אמא, בואי בלי כעס.
אנה יושבת לצידה. רוני נושמת בחדר נשיפה ברורה.
בואי, אומרת אנה.
הסדר מוכן, תלים תלויים, קניתי לך מזרן חדש. שם טוב, אמא. תהיה איתי, אני רגועה. לא תישארי לבד.
אינני לבד.
אמא. אורית סוגרת את העיניים לרגע. הכלב הוא לא חבר, הוא אחריות שאינך צריכה כרגע. את מוציאה פנס שניים ביום, ואת
אני נראית יותר טובה משנה שעברה.
את מתעייפת.
כל אחד מתעייף.
אמא, מצאתי מקלט טוב. אנשים שם מטפלים בכלבים, יש להם שטח רחב. רוני שם תהיה טוב יותר מאשר בדירת חדר קטן.
רוני משאירה נשיפה, קפצה על הריצפה, ובאה למטבח. היא עומדת בפתח, מביטה בשתיהן, ואז מתיישבת לצידו של אנה.
אורה מביטה בכלבה, ואז באימה.
אני שומעת אותך, אומרת אנה ברכות. אני שומעת הכל.
היא מניחה יד על ראש רוני. היא לא נעה.
זוכרת איך עבדתי? שואלת פתאום אנה. היית קטנה, אולי זוכרת. קמתי בבוקר, חזרתי כשאת כבר ישנה. אביך אמר: את לא קיימת בבית, את קיימת רק בבית חולים.
אורה שותקת.
לא התלונתי. הבנתי שיש אנשים שהמצב שלהם גרוע ממני. אני צריכה. ואז אביך נפטר, פנסייתי התחילה. פתאום מצאתי עצמי חסרת תכלית. את מבוגרת, יש לך חיים משלה. זה נכון. אבל אני אורית, פשוט לא ידעתי מה לעשות איתי.
אנה מביטה החוצה. מחוץ לחלון דצמבר אפור, נשק של ערב, פנסים דולקים.
כשמצאתי רוני, חשבתי: עוד בעיה. אין לי כוח, אין לי כסף, הבריאות שלי לא חזקה. למה זה? ואז היא לקחה ממני חתיכת עוף ביום השלישי. קטן מאוד. הבנתי שאני לא ישנה שלוש הלילות בגלל עייפות אלא בגלל שזה חשוב. אם לא אדאג אין מישהו אחר.
רוני מתקרבת, אנה משחיטה את האוזן.
יצאתי החוצה. קודם רק עד הספסל ונשפתי. עכשיו שלושה סבבים סביב הבית ולא מרגישה את הקור. תרופות הלחץ הקטנתי במנה לפני שבועיים, הרופא אמר שזה בטוח. הכרתי ולנטינה משכונה אחרת, אנחנו מטיילים יחד לפעמים. קניתי לעצמי מגפיים חורפיים בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים, לפני חשבתי שאין לי צורך במגפיים כי לא הולכת לשום מקום.
היא פונה לבתה.
ועכשיו אני הולכת, אורית.
אורה יושבת ומביטה באמא. היא רוצה לומר משהו אנה רואה אך אינה מדברת.
מבינה שאת פוחדת, אומרת אנה. מפחדת ליפול, שאין מישהו שיביא חירום. החורף חלקלק, ואני לבד, והכל עלול לקרות. אני גם חוותה את הפחד הזה על אבא בשנים האחרונות.
ומה יש בזה רע? אומרת אורית בשקט.
אין שום רע. רק שאני עדיין לא מוכנה להיות תלויה. מחייכת קצת אנה. מוקדם.
אורה מורידה מבט.
השתיקה נמשכת.
לא תתני לה? שואלת אורית.
ולא אעזוב אותה?
אורה מהנהנת, כאילו משהו מתמקם בתוכה ברחש, אך מתיישב.
אז אני רוצה שתהיה לך לחצן חירום. צמיד תלחצי ואני אדבר אליך מיד.
בסדר.
ואני אבוא לבקר כל שבוע. לא לבדוק, רק לבקר.
אשמח לכך.
וזו, מציינת אורית ברמז על רוני, אני אנסה לקבל אותה. לא מבטיחה שאהיה אוהבת, אבל אנסה.
אנה מביטה בבתה.
בואי כאן, היא אומרת.
אורה קמה, מתקרבת. אנה מחבקת אותה בחוזקה. אורית מתרעננת לשנייה, ואז מחזירה חיבוק.
רוני מתרחקת בעדינות למזרנה.
בחוץ החשכה מלאה. פנסים נדלקים, שלג מצופה על החלון.
החורף חולף בלי שהן שם לב.
אנה לא מבינה מתי פתאום מצאה שהדצמבר עבר, אחר כך ינואר, אחרי זה פברואר, והיא עדיין הולכת בבוקר ובערב, בקור ובחום, בשלג ובבוץ.
רוני מהלכת לצידה. הרגל מתאוששת לגמרי הווטרינר אמר: אי אפשר להבחין.
בחצר כולם מכירים אותן. ולנטינה משכונה אחרת יוצאת באותו זמן הן מטיילות יחד, משוחחות על ילדים, על בריאות, על פוליטיקה בקפדנות. דד סמי משומה בקומה שלישית תמיד עוצר ומעניק לרוני חטיפי יבש, היא לוכדת אותם בכבוד. הילדים במגרש בתחילה חששו רועה גדולה אבל אחרי זמן קצר הרגלו, רצו אליה.
אנה שכחה את המקל בבית בפברואר. פשוט יצאה בלעדיו, לא נזכרה. חזרה, מצאה אותו על הדלת, חשבה: אה, זה קורה.
במרץ היא מתקשרת למשרד החקלאות לבדוק אם כבר פתוח הכניסה לדירת הקיץ. נודע שהכניסה פתוחה. היא נרשמת לאוטובוס.
רוני יושבת איתה במושב האחורי, מביטה מהחלון.
בבית הקיץ הכל נשאר כמו תמיד בית ישן, עלים משנת שעברה, עצי תפוזים עירומים. אנה הולכת ברחוב, נוגעת באדמה עדיין קרה, אך לא קפואה. מתכננת איפה לשתול פלקס, איפה פטוניות, איפה שמיר ופטרוזיליה רק בשביל ריח.
רוני רצה ברחבי החלק כצעירה.
באפריל מגיעה אורית עם קוסטה. קוסטה נכנס, רואה את רוני, מתכופף. רוני מריחה את ידו והולכת כאילו בודקת שאין סכנה.
קוסטה נושף.
טוב, אומר בקול רגוע, היא רגועה.
חכמה, מוסיפה אנה.
בזמן שהן שותות תה, אורית מביטה באמא בקפידה, בחקר. ואז אומרת בקול נמוך, כשקוסטה יוצא למרפסת:
אמא, השתנית.
לטובה?
כן.
אנה חושבת.
אני פשוט שוב חיה, אומרת. זה מרגיש, כנראה.
רוני מניחה את ראשה על ברכיה של אנה.
