המזוודה שכבר עמדה מול הדלת, והמרק עדשים עדיין רתח על הכיריים, עם סופגניות. כמה הוא אהב את זה.
אורית כהן ייבשה את ידה היבשה במגש בטון. היא הביטה בגב האחיד שהכירה מזה שנים, במנח של הפיסתון שמעל האוזן, את הכהה שפעם נשקה אליה אלף פעמים. והיא לא הכירה אותו יותר.
אתה בחופשה?
לא, אורית. אני עוזב.
המילה נלחצה במטבח כמו ריח של עשן.
לאן?
למקום אחר.
המגבת נתקעה מהיד.
אורי…
אורית, בואי בלי הצגות. שנינו יודעים שזה נגמר מזמן. רק אני החלטתי, ואת עדיין לא.
נגמר? היא צחקה, עצבנית, בחולשה. מחר נזכיר את יום הנישואין שלנו. שמונה עשר שנה.
בדיוק. שמונה עשר שנה של אותו מרק עדשים.
הפגיעה הרגישה כמו מכה בחזה. היא איבדה נשימה.
ויתרתי על הדוקטורט בשבילך. יכולתי להיות
לא יכולת להיות דבר. הוא חייך, כך מחייך האנשים שמרגישים חרטה. משחזר. למי יש היום צורך באיקונים, באבק נתתי לך בית, רכב, ים בכל שנה.
נתת?..
טוב. הדירה על שמי, אבל אני לא חיה בר פרא. גר חודש-שניים, אחר כך נדבר.
היא אחזה בגב הכיסא, אצבעותיה הפכו לבנות.
מי היא?
לא משנה.
מי?
הוא הביט בשעון.
ליה, שלושים ושתיים. היא חיה, אורית. הולכת לתיאטרון, מחליקה על סקי, צוחקת. ואת כבר הפכת למשרתת בית. אפילו לא שמת.
אורית נשתקה, גרונה נכנע.
אורי הרים את המזוודה, פנה לדלת ובמבטו צצו רגשות שלא שלפו חרטה אלא תסכול, כמו בעל שמכניס לכלב מבוגר למקלט.
אל תדאגי. שלושים ושתיים זה לא גזע. תיהני מהחופש, אורית. מגיע לך.
הדלת נסגרה.
המרק עדשים המשיך להתקרר על הכיריים.
בשבוע הראשון היא לא בכתה. היא חצתה את הדירה כאילו הייתה מוזיאון של חיים זרים חולצותיו, מברשת השיניים שלו, כוס שלא נגמרה.
ביום השמונה צלצלה תמר.
אורית, את בחיים?
והדמעות זרמו אל הטלפון עד שהשכורה מלמטה קראה לבדוק שהכל בסדר.
תמר אני שלושים ושתיים. אני מקום ריק. שמונה עשר שנה בישלתי מרק עדשים, אינני זוכרת מתי החזקתי במברשת בפעם האחרונה
ומה את זוכרת?
מה?..
אתה זוכר למה באת למקצוע השחזור?
אורית קפצה. לפני עיניה נפתח מזכרת של המוזיאון ישראל, כשהייתה בת תשעה עשרה, עומדת מול הקודש ובוכה מהיופי של יצירות שהאדם יצר ושמר.
נזכרתי.
אז לכי והביאי את הצבעים מהמאחסן. אני יודעת שהם שם. ראיתי אותם לפני חמש שנים.
הצבעים נמצאו בתיבת נעליים, תחת וילונות ישנים מיובשים, חלקם נאלצים. אך המברשות נשארו שלמות, קנוסות במלואן מהחסכונות של הלימודים.
אורית ישבה על הרצפה של המאחסן ובכתה, אך הפעם ברוך, בשקט.
למחרת נרשמה לקורסים באקדמיית האמנות תל אביב. תשלום השקל האחרון שהשקעה בחופשה שכעת לא הייתה נדרשת.
היא הלכה למספרה, קצתה את קו השיער שהאורי אסר לגעת בו במשך עשרים שנה. במראה נגעה באישה זרה, לחיים חדים ועיניים חודרות.
היי, מה שלומך? לא ראינו מזמן.
שלושה חודשים של לימודים מוזיאונים, תזכירים. בלילות ציירה תחילה ברקוד, אחר כך בביטחון. הידיים זכרו. הידיים לא שכחו.
בפברואר תמר חזרה.
אורית, יש לי משימה. זוכרת את אריק לוי, שעובד עם משו בתיכון? סבתו של אריק מתה ונשאר לו בית בכפר קריית יזע. בית ישן, מלא איקונים, מדף שלם. הוא רצה למחוק
אל תעשי זאת! קפצה אורית. אל תיגע בו!
חשבתי שאולי תסתכלי? הוא ישלם.
אבוא מחר.
האיקונים היו במצב גרוע שמונה, שחורים, שכבות מתפרקות, סדקים. אורית השתדלה לעמוד מולם, וליבה פעם במהירות של פעמיים.
אריק לוי, לחשה בקושי. האייקון הזה אני רוצה לבדוק את האור בקנה, אבל כמעט בטוחה שזה מהמאה ה-17, מכתבים צפוניים, בעל ערך גבוה.
הוא הרים גבה בחשד.
כמה עולה?
לשחזר אינני בטוח. למכור אחרי הרבה.
את תוכל לשחזר?
אורית הסתכלה על הלוחות, על הפנים שמתחבאות באבק. הבינה: זו ההזדמנות היחידה.
אוכל.
העבודה ארכה חצי שנה. היא שכנה סדנה קטנה בפריפריה של צפון תל אביב ריח הממסים היה בלתי נסבל. היא אכלה לחם עם חמאה, ירדה 12 קילוגרם, בכתה פעמיים מצער, והשיחה עם מרצה בשעה ארבע בבוקר היא הגיעה עם תרמוס של תה.
ולבסוף יצאה האיקון הראשון. משוחרר, זוהר.
אריק לוי נשק רצה.
זה נס.
זה לא נס, זו עבודה.
הוא שילם כפול. שבוע אחרי, הגיע ידיד של אריק, ואז ידיד של הידיד, ואז סוחר גלרייה מרחוב קינגג.
הפולקלור הרדיו המהיר ביותר בעולם.
עבר שנה, ואז עוד שנה.
עכשיו אורית גרה בדירה מושכרת, אך שלה, עם תקרות גבוהות, סדנה בצפון תל אביב, הזמנות לשישה חודשים קדימה, עבודות לשתי מנזרים ולאוסף פרטי של יזם ידוע בשם דוד שרון וולקוב.
הוא היה בא לבד, ללא שליחים, יושב על כיסא ליד החלון וצופה בעבודה שלה. לפעמים הביא קפה, לפעמים שלא.
לקוח מוזר, דוד שרון וולקוב.
אני אדם מוזר. אפשר לשבת?
בבקשה.
ארבעים וחמש. גרוש, עיניים חכמות ושחוק של פסנתרן למרות שהוא לא מנגן בפסנתר, אלא בשוק המיזוגים.
בין השניים לא היה דבר. עדיין. אבל אורית תפסה עצמה מחכה לבקרות שלו.
בערב ההוא היא לא רצתה לצאת לשום מקום, אך תמר דרשה חגיגת גלריה ברחוב דיזנגוף, כל האור הרוסי, לא ניתן להחמיץ, יש לקוחות שם, דיו קר, לא לשבת בחדר שלה.
אורית לבשה שמלה שחורה הראשונה בחייה, ממעצבת מוכרת, קנתה לפני חודש. עגילים פנינים מתנה מלקוח אסיר תודה. עקבים, שכבר נמאס לה אליהם.
דוד הגיע בעצמו, ללא נהג.
היום
מה?
את זורחת.
היא צחקה, באמת. בפעם הראשונה מזה זמן רב.
בגלריה הרעש של שיחות, יין זורם. אורית נעמדה לפני ציור של קורובין, נראתה כאילו מתבוננת בו, סתם נושמת.
אורית?..
היא הסתובבה.
לפניו עמד אורי, מזדקן, אפור, שקיות מתחת לעיניים, כוס ביד ויד רועדת מעט. לצידו הייתה אישה צעירה, רזה, פני עגובות, תלויה במרפקו.
בואי, לייה, נמאס לי
חכי, ליה.
הוא הביט באורית ולא הכיר.
את? זה את?
שלום, אורי.
איך השתנת?
הזמן עובר.
ליה משכה אותו בשרוול.
מי זאת?
זאת האישה לשעבר.
ליה ניתנה מבט מהיר: נעליים, עגילים, פנים מתוחות.
נעים מאוד. אשאר בבר.
היא הלכה, קפצה על העקבים.
נשארו שניים. באמצע החדר, בקהל אבל רק הם.
למה אתה כאן?
עבודה. משחזר. כאן לקוחות.
משחזר? הוא קירק. ברצינות?
כן.
אורית הוא התקרב, ריח קוניאק סביבו. אני חייב לומר. הייתי אידיוט.
היא שתקה.
ליה הזאת חוץ מן סיוט. לא יודעת אפילו איך לבשל ביצה מטוגנת. היא תמיד במועדונים, נופש, מסעדות. נמאס לי, אורית.
מבין.
אני מתגרש. כבר הגשתי תביעה. אחז בידה. בואי ננסה שוב. אהבת אותי כל החיים.
אורית הביטה באצבעותיו. זרועים כזרים, פעמיים קרובים בלב. היא שחררה את היד בעדינות.
אורי, אתה זוכר מה אמרת לי לפני שעזבת?
הוא קירק מצחיו.
אמרת תיהני מהחופש.
אורית, לא רציתי
חכי. אני רוצה להודות לך. בלי אירוניה.
הוא הביט, לא מבין.
באמת נתת לי חופש. לקחתי זמן רב לפתוח אותו כמו מתנה שמפחדים לפתוח. ואז פתחתי. בפנים מצאתי את עצמי. את שהקפצתי לפני שמונה עשר שנה.
אורית
תודה. ולא. אני לא אשוב.
למה? יש לי דירה, כסף
אני דואגת לעצמי כבר מזמן.
באותו הרגע הגיע דוד, שקט, עם שני כוסות.
אורית, מוכנה? אוסף מפלגת פיטרבורג מחכה למפגש.
כן, דוד. כמובן.
הוא שלף ידו, היא קיבלה.
אורי נשאר והביט בכתף ישרה. הוא ראה איך האיש במותנה יקר מתכופף לכבודה, איך היא מכוונת אליו בכבוד.
ליה קראה משהו מהשולחן, הוא לא שמע.
אורית הסתכלה לשניה ליד הדלת, ולא בחגיגה אלא בברכה קטנה, כמו נפרדת מחבר מזדמן.
הקולקטור היה אדם זקן עם עיניים כחולות של ילדות בוריס נעמן. נשק את ידה בצורה ישנה, עם כיפוף, אמרה גב״׳.
דוד סיפר עלייך ניסים. לא האמנתי. עכשיו רואה לא שיקר.
עדיין לא ראיתי את עבודותייך.
ראיתי. לפני שלושה חודשים. מרים השקטה, מהמאה ה-18. זוכרת?
אורית נזכרה. חצי שנה עבודה.
קנית אותה?
אני. ואני רוצה עוד. יש לי משהו רגיש. נדבר?
הם הלכו אל החלון. דוד נשאר בצד, מרוחק, אך קרוב. היא הרגישה את גבו, חום מוזר.
בזווית העין ראתה אורי עדיין עומד מול הציור של קורובין. ליה הלכה כנראה עם סערה. הוא הביט אליה, אבל אורית כבר לא פנתה אליו.
יש לי איקון, לחן בוריס. מקומית, מהמאה ה-16. הבעיה שההיסטוריה שלה מסובכת.
אורית נמתחה.
גנובה?
לא. הוציאה בשנות ה-20, נלקחה לפריז, ניו יורק. לפני שניים קניתי במכרז, חוקית. רוצה להחזיר אותה לארץ, במצב המקורי. במאה ה-19 שינו אותה משמעותית. תיעוד מעיד על יצירת מופת.
למה אתה צריך זאת?
בקר הוציא נשימה עמוקה.
סבי היה מקרב נובגורוד. בשנת 1924 הוא עוזב. אביו, כהן, נרצח בשנת 1937. חיפשתי את האיקון ארבעים שנה, מצאתי סוףסוף.
עיניה של אורית נבעו.
אני אקח על עצמי.
העבודה על האיקון תתחיל בעוד חודש, אחרי כל האישורים. ובינתיים החיים המשיכו כדלקמן.
בבוקר שני, אורית הגיעה למוזיאון, מצאה מתחת לדכך למדה אורית שהחופש האמיתי הוא לבחור בעצמך, ולא לחכות למישהו אחר.
