המתווך יובל בן-דוד הרים את השיקופית והביט בטלפון כמה שניות, כאילו הוא האשמה.
במשך עשרים ושנתיים הוא מכר דירות עם חוב, עם שוכרים רשומים, עם צנרת ישנה ונוף לבית העלמין. פעם אחת אפילו עם תוכי שהרבה על שלוש שפות. אבל לכלול חתול במכרז כעול זה מעולם לא היה.
טוב, אני מסכם את התנאים, אמר לעצמו, מדפדף במחברת. דירת שני חדרים, רחוב בן-יהודה, קומה שלישית, 62 מ״ר. הבעלים נפטר בינואר. היורשים בן ובת מחיפה. רוצים למכור מהר. החתול לא נלקח, לא נשלח למקלט, ואסור להרחיקו. החתול נכלל במכירה.
הוא נטל נשימה עמוקה והוסיף למודעה שורה שתהפלא כל עורך דין: «המחיר כולל חתול. משא ומתן מותר».
הצפייה הראשונה הייתה ביום שבת.
יובל פתח את הדלת והזמין את הקונה אישה גבוהה, בגיל חמשים וחמש, במעיל אפור. היא עברה בחזית והציצה סביב. בריח של הדירה ניכר ריח של סבון לבנדר, ספרים ישנים וקצת ואלריאנה בדיוק כמו בבית שבו גר אדם בודד וקשיש שנים רבות.
רונית בן-חיים, הציגה עצמה, בלי להושיט יד. איפה הבונוס שלכם?
החתול, מארק, ישב על החלון בחדר הגדול ענק, מצמרר בוהק. הוא הביט ברונית בלי להיעוות עיניים, בלי פחד או סקרנות, רק בסבלנות עייפה ונצחית.
כך מביטים אלה שכבר ננטשו.
רונית הלכה סביב הדירה בשקט, העבירה אצבע על כרכי הספרים על המדף צ’כוב, פאוסטובסקי, אסטפייב, קרועים עד שהכריכות נרכשו. היא הסתכלה על המטבח, שם על הקיר תלויה לוח שנה שבקפיץ ב-17 בינואר. על החלון שלושה עציצים של גרניום מיובש וקערה. קערה נקייה, ריקה, במדויק במקום הקודם על רגל שמאל של הכיסא הקטן.
מישהו מזין אותו? שאלה, בלי לחזור.
השכנה, אמר יובל. תמר אליהו משכונה 36, באה פעמיים ביום. היורשים משלמים לה. קצת, אבל משלמים.
רונית חזרה לחדר. מארק לא זז יושב על החלון, מכווץ רגליו ואל העין מביט אל החצר. שם נדנדות בבזק של פחיות פברואר, וביניהן עוברת אישה עם עגלה.
איך קוראים לו?
מארק, כך אמרו היורשים.
מארק, חזרה רונית ללא הבעה.
החתול לא העלה ראשו.
שלושה ימים אחרי, היא חיברה שיחה.
יובל, אני חשבתי. השכונה טובה, קרוב לתחנת הרכבת. אבל המחיר גבוה מהשוק, אפילו כולל העול. וגם צריך שיפוץ ניירת, לינוליום. אקח אם תורידו עוד שלוש מאות שקלים.
אנסה לדבר.
היורשים הורידו שניים מאתיים, רונית קיבלה את ההצעה.
הסגירה לקחה שלושה שבועות. רונית ביקרה בדירה עוד פעמיים עם סרט מדידה ופנקס. מדדה קירות, רשמה, חישבה. החתול צפה. בפעם השנייה, כשישבה על הרגליים ליד החלון ובדקה את המחמם, הוא נחת מהחלון, התקרב וישן במרחק חצי מטר לא קרוב יותר.
שלום, אמרה לו.
מארק הבהיב עיניים, פעם אחת לאט, והסתובב.
תמר אליהו משכונה 36 יצאה כאישה קטנה, עדינה, עם עיניים מבוהלות. היא חיכתה לרונית בפתח ביום החתימה.
את הבת החדשה?
אני מקווה.
אספר לך על מארק. נינה גורן, הבעלים הקודמת, קיבלה אותו לפני עשר שנים. הוא היה בתחתית המדרגות בחודש נובמבר, קרוע. היא חיממה אותו, והיום הוא לא זז ממנה.
תמר עצרה והמשיכה בשקט:
כשנפלה, שבץ במטבח, הוא היה ליד ראשה. החירום נכנסה, פרצו את הדלת, והוא נותר על ראשה ולא הלך.
רונית עמדה במעבר הדלת, מחזיקה חבילת מפתחות חדשים שלושה מפתחות. שניים למנעולים, אחד לתיבת הדואר, שכבר אין מה לבדוק בו.
הוא לא מסוכן, המשיכה תמר. הוא לא משחזר רהיטים. רק… לא נודר בידי. אני מזינה אותו חודשיים, והוא אף פעם לא בא אלי. הוא אוכל כשאני יוצאת. אני מניחה צלחת והוא נעלם. חוזרת ריקה. איתי אף פעם.
אולי הוא פוחד?
הוא לא פוחד. הוא מחכה. הוא יושב בפתח ויום בשעה שש, נינה חזרה מהליכה.
רונית עברה לדירה ביום שבת. היה לה מעט חפצים, היא הרגילה לחיות בקומפקטיות. עשרים שנה כואבת במרפאת קרדיולוגיה, אחרי כן בתפקיד משמרת, ואז פיטורים, שינה, חדר שכור בגבעת שמואל, שהכאיב לה ברכיים ובנפש. בית משלה היה חלום כזה ארוך שכבר כמעט הפך לתוכנית. הכסף נצבר תשע שנים.
המעבירים הביאו ספה, שני ארונות, קופסאות של כלי מטבח. מארק נעלם. רונית מצאה אותו במרתף הוא חבש מאחורי שולחן הגיהוץ, ישב שם, משקיף באוזניים, ענק ובלתי נזז.
אני מבינה, אמרה לו. זה קשה לך. גם לי.
היא שמה קערה ליד רגל שמאל של הכיסא הקטן, באותו מקום שבו הייתה לפני, ויצאה, סוגרת את דלת המטבח.
בבוקר הקערה הייתה ריקה.
חלף חודש. הם חיו במקביל באותם קירות, אבל בעולמות שונים.
רונית קמה בשעה שש, שתתה קפה במטבח, יצאה למשמרת. היא נרשמה למרפאת “הקיבוץ”, לא קרדיולוגיה, כמובן, אחרי שנה של אבטלה בלי אפשרות בחירה.
מארק הופיע במטבח רק אחרי שהדלת ננעלה. היא ידעה זאת, כי היא מניחה על השולחן שערה ארוך, אפור, חוצה את הקערה. כל ערב השער נשטח על הרצפה. משמעותו הוא אכל.
בערבים היא ישבה בכיסא ליד החלון וקראה אותם ספרים מהמדף, שהיו של נינה גורן. צ’כוב היה מלא הערות בעיפרון: קו דק, כתב קטן על השוליים, סימני קריאה, לפעמים מילה אחת: כן, בדיוק, גם לי. רונית קראה את ההערות והרגישה משהו שלא עצבות, אלא הכרה. כאילו אישה שמעולם לא הכירה, חשבה כמוה.
באותו זמן, מארק ישב במסדרון, לא בחדר במרפסת הדלת. כל ערב, בדיוק בשעה שש, הוא חיכה.
בסוף מרץ רונית חלתה. שפעת הפילה אותה לילה אחד חום של 39°, גרון, כאב בכל המפרקים. היא קראה לעבודה, קיבלה פרצטם ושכבה. לקום לאכול היה קשה. לקום להאכיל את החתול אף יותר.
מארק, קראה בקול מחורק מחדר השינה. סליחה, עכשיו לא יכולה.
שתיקה.
היא נרדפה לשינה כבדה, דביקה, עם ראש רועם. קמה לתחושה שמשהו לוחץ על רגליה. לא הרבה, רק משקל חם, מדוד, חי.
מארק שכיב על רגלי המיטה, התעקל כמו חלה והביט בה ללא הבזק, ברצינות, בקשב. בפעם הראשונה בחודש הוא לא היה במסדרון, ולא במרתף, ולא מאחורי שולחן הגיהוץ. הוא היה כאן.
רונית לא הזיזה. היא פחדה אם תזוז, הוא יברח. היא הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה, והשתיקה ביניהם הייתה שקט שבו אין צורך במילים, כי כבר הכל נאמר.
אתה כבר יודע, לחשה היא.
מארק משך אוזניו, הנמיך ראשו על רגליו ועצם עיניים.
הוא לא הלך.
שלושה ימים היא חלתה, ושלושה ימים הוא נשאר ברגליה. הוא יצא רק אל הקערה, היא הצליחה לכבוש עצמה, לשפוך מזון, והוא שב. ביום השלישי, כשהטמפרטורה ירדה, רונית ישבה במטבח, מצופה בשמיכה, עם כוס מרק, ומארק קפץ על הכיסא הקטן, ישב לצידה, וגרגר.
בקול נחלש, עם צלילים חנוקיים, כאילו הוא שכח איך לשרוח והתחיל לזכור.
רונית שם את הכוס, הורידה משקפיים, הושטת יד לאט, פנימה למעלה.
מארק הריח אצבעותיה, ונענע בזרוע על כף ידה.
היא בכתה. לא משמחת, היא לא האחת שמבכה משמחה. היא בכתה כי פתאום הבינה דבר פשוט וברור: היא קנתה חיים של מישהו אחר, ספרים של מישהו אחר וחתול של מישהו אחר, כי לא היה לה מקום בחייה שלה. הוא נותר בחיים של מישהי אחרת, עם אישה אחרת, כי לא היה למקום בו הוא יוכל ללכת. שני משאות. שני תוספות. שני יצורים מיותרים שנכללו במחיר.
והנה הם יושבים במטבח יחד, לו הוא חיי חתול של חמש עשרה, ולו היא 56 שנות אדם, והם חמים יחד.
מארק גרגר, ורונית החזיקה את כף ידה על ראשו הכבד, וחשבה שאולי זה זה כשלא מצפה, לא מחפש, ולא מבקש, והדבר מגיע.
במהאי רונית הורידה את הטפט הקטן, הפרח חום, שהפך את הדירה חשוכה יותר, וצבעה את הקירות בחלב חמים. הלינוליום נשאר עדיין לא היה מספיק כסף לשנות הכל, אבל כבר לא היה חשוב. הדירה כבר לא הייתה של מישהו אחר. היא לא שמתה מתי זה קרה.
הספרים של נינה נותרו על המדף. רונית הוסיפה כמה עשור וחצי. צ’כוב עם ההערות נשאר במקומו. לפעמים היא פותחת אותו בערב וקוראת לא רק את הסיפור אלא את השוליים כן, בדיוק, גם לי. והיא מנידה בראש.
הגרניום הישן הושלך ברגע שעברה, הוא היה מיובש עד המוות, ולא ניתן להציל אותו. עכשיו היא נשתלה גרניום חדש באותו החלון שבו ישב מארק בפעם הראשונה. הוא שם שם פחות, יותר על הכיסא, ליד אותה, או על הברכיים אם הערב ארוך והספר טוב.
הוא כבר לא הולך אל הדלת בשעה שש.
בחודש יוני, יובל בן-דוד, המתווך, פגש אותה במקרה במכולת “שוק השופרים” ברחוב בן-יהודה. רונית עמדה בתור עם שקית של מזון לחתולים ובקבוק קפיר.
איך הדירה? שאלה יובל. מצאתם?
לא מצטערתי, ענתה היא.
והחתול?
רונית נרגעה, העבירה מזון מיד אחת לשנייה.
אתם יודעים, יובל, אמרה, הם הורידו את המחיר בטעות. היה צריך להרים אותו.
יובל חייך. רונית לא חייכה. היא לא צחקה.
בבית המתינה לה מארק. הוא ישב בכניסה, ליד נעליים. זה היה המקום החדש שלו. כשנעצה הדלת, הוא הרים ראשו, הבהיב עיניים פעם אחת, לאט.
כך מחכים למי שממתינים באמת.
