תמר מעולם לא הייתה בטוחה בבעלה. היא נאלצה לסמוך רק על עצמה כך הסתדר חייהם המשפחתיים.
יובל, בעלה, היה יפה כמו פרח פתוח וקיבל תמיד את ההזדמנות להיות המרכז של כל מסיבה. הוא שתה במתינות, לא עבריק, ולא נמשך לספורט של דייג או ציד. בקיצור, איש מצוין עד לבית המקדש.
בזכות כל תכונות אלו, תמר חששה שבעלה ימצא נוחות מחוץ לדלת ביתה. גברים כאלה, שלמעשה נדירים, לא קיימים תחת קרני השמש ביום חם. והקרבות האהבה הן תמיד יופיעו.
דבר אחד שהרגיע אותה במעט היה אהבתו של יובל לבנם הקטן, אור. יובל לא היה משאיר מקום לשום דבר אחר כל שעות הפנאי שלו הקדיש לאור. תמר סבבה שהאבהות האינטנסיבית הזאת תנצל את המשפחה.
בבית הספר תמר קיבלה כינוי הקשת בגלל שערה האדמוני וכתמים שהפזורים על פניה. אמא, מריה, שהייתה יפהפייה, אומצה בתה מילת חכמה: תמר שלי, את כמו ברווז מבורך. סליחה על ההשוואה, אבל האמת היא שצריך לקבל אותה. אולי אף אחד לא ייקח אותך לבן זוג, ולכן תלמדי לעמוד על הרגליים שלך, להתמקד בלימודים ובקריירה, ואם מישהו טוב יופיע אל תתנגדי, תהיי לו אשתי צייתנית.
תמר שמרה על האמרה הזו לכל חייה.
לאחר שסיימה תיכון עם מדליית זהב, נרשמה לאוניברסיטת תל אביב. שם פגשה את יובל. היא לא הבינה מה משך אותו אליה; הוא השתף אחר כך שהייתה האישה היחידה שלא חשש לגשת אליה. תמר לא השתמשה בקוסמטיקה, לבשה בצניעות ולא חצתה גבולות. כשהבינה שיובל מתעניין בה באמת, לקחה יוזמה והציעה לו נישואין. יובל הודה בפליאה, אך היא הבטיחה להיות צייתנית, עדינה ונאמנה. האהבה תבוא עם הזמן, הדגישה.
בסופו של דבר, יובל קיבל את ההצעה עם תמיכת אמו, ברכה רבקה. כשהביא את תמר לביתו לראשונה, ברכה קיבלה את פנייה בחשד וביקורת היא חשבה שאור הוא יפהפייה ככוכב של מזרח, ושהיא, בתור הקשת, רק תורמת למראה המגעיל של המשפחה. הפגישה הראשונה לא הייתה מושלמת.
תמר חשה את האינוחות של ברכה, והבינה שבעל יפה יכול להפך למכשול לאושר המשפחה. היא לא רצתה לאבד את ההזדמנות, ולכן הלכה לבקר את ברכה לבד, הביאה לה תה, והשיחה הפכה לחיובית. מתרגלת, חשבה ברכה מופתעת. תמר נשבעה להיות אשתו של יובל עד סוף ימיה הטיעון שהחליף את כל החסרות החיצוניות.
ברכה הייתה אם חד הורית: בעלה, שהשאיר אותה וילדו למען אהבה חדשה, חזר אחרי שנה, קרוע ומיואש, ולא התקבל בחזרה. היא שאלת את עצמה אם יש לתקן את העוול ולמחול לבעל. זמן רב היא חיברה את חייה לשאלות של סליחה ועצמאות.
בסופו של דבר, ברכה קיבלה את בחירת בנה. היא ידעה שתמר תגיע אל יובל מכל שביל אפילו מהקפלים הקשים ביותר. היא ברכה את נישואיהם.
שנה לאחר מכן נולד לבני המשפחה אור, שהוא תעתוק מדויק של אביו. ברכה הייתה שמחה מאוד. יובל ריחף סביבו כמו פרפר, והילד הפך למרכז עולמו.
אבל האהבה כלפי אשתו לא התעוררה. תמר לא פיתחה תשוקה כלפי יובל; חייהם נראו רגועים ושגרתיים: היא שטפה וגירסה חולצות, הכינה ארוחות, נשקה אותו בחיבוק של לילה. יובל העביר את משכורתו לתמר, קנה לה פרחים ונתן נשיקות בוקריות, אך זה הרגיש יותר כמו טקס מאשר אהבה.
חמישה שנים חלפו, ויובל מצא אהבה אחרת באישה בשם דליה, יפהפייה ובלתי ניתנת לתיאור. דליה הושיטה לו יד והחזירה לו אהבה שלא חווה לפני כן. הם נפגשו בקפיטריות, בפארק ובבתים של חברים. יובל ניסה לנהל שקר כפול, אך אור קיבל רק אבא מתוסכל ולא שמח.
דליה דרשה: או נישאת לי, או נשארים חברות. אינני רוצה לחיות עם נשים מבוגרות. יובל נפל במבוי סתום הוא רצה לשמור על דליה ועל בנו, אך לא חשב על תמר.
בגיל חמש עשרה, יובל לקח את תרמיליו ועזב.
תמר זכרה את דברי אימה. אם בעבר מילים אלו כאבו אותה, היום הן נתנו לה כוח. היא הבינה שהפרידה של יובל לא תוביל לנפילה עמוקה; היא תוכל לעמוד על רגליה מבלי לשקוע במאגר של דמעות.
הסיפור השאיר חור בחייה של תמר, אך היא קיבלה החלטה האושר הוא ציפור חופשית, שיושבת איפה שרוצה.
היא הודיעה ליובל לפני עזיבתו: הדלתות תמיד פתוחות בשבילך, אל תמתין יותר מדי לבוא. אור אוהב אותך מאוד, אל תגרום לו סבל.
יובל מתבולבל ולך לחפש בין אור לדליה במשך חצי שנה, בעוד תמר שמרה בקפידה את מברשת השיניים של יובל במגירה נפרדת. כל פעם שיובל בא לשטוף ידיים, המברשת הסתכלה בו בעיניים ריקות כאילו היא מאשרת לו רק בחשבון.
פעם אחת, יובל שם במגירה מברשת חדשה, כאילו רצף של שינוי. במטבח המתנה לו כוס קפה חמה, והנעליים העשויות מבד ביתי צפו בקור רוחו. כל פרטים אלה גרמו לו להרגיש כאילו הוא משאיר חלקים מאוחדים של משפחתו מאחור.
שאלותיו של יובל נותרו ללא תשובה: איך הוא יוכל לשמור על כולם מבלי לפגוע?
התשובה לא הייתה ברורה, אך הוא חשב שאם היה חוסם אותו בתמר, הוא היה מונע ממנו לחזור. עם זאת, תמר נשארה שקטה, ובכל פעם שיובל עזב, היא לחשה: חזור, יובל, אל תשכח אותנו.
דליה חזרה אליו ריקה, והזהרה אותו: אם אפרוש, זה רק בגלל אהבתך הגדולה לילדך. אתה דואג לו יותר משלי. ולכך הוא נותר במעגל של סיבוב.
חברותיו של תמר לחצו עליה: למה את מחכה? בחרי מישהו אחר, אל תתני ליואל להיות האב שלך כל היום. היא הקשיבה, נאנחה והמשיכה.
הזמן עבר, יובל הפסיק לבקר את אור. הוא ומותק הקטן מצאו מקום נייטרלי ללכת בו יחד. אור סיים תיכון, ותמר הבינה שהאיש לא יחזור. עברו שנים רבות, ולבסוף היא החליטה שלא לחכות עוד. היא קיבלה חופשה לחופשת השמש בים המלח, שם חוותה רומן קצר ולא מחויב.
תשע חודשים אחרי, נולדה לאור אחות קטנה, מירה. חברותיה של תמר נדהמו מההחלטה שלה הן חיכו לה במרפסת הלידה, מלאות שמחה. תמר יצאה מהקיום עייפה אך מאושרת, עם חבילה מקושטת ברibbons ורודים.
היי, בנות! אהבו את מירה! חייכה תמר.
אחת החברות חייכה בחטא: איך קוראים לה לפי שלומך?
תמר ענתה: עד שיגיע היישום, תתפתחי.
החוויות של החברות לא השפיעו על שמחתה של תמר. היא חייתה למען מירה.
מירה הפכה לעוזרת הראשונה של אור, אהבה גדולה של האח הקטן. היא לא שאלעה שאלות קשות על אביה, כי אם האם מאושרת, כל השאר נעלם.
כשמירה נשלחה לגן הילדים בגיל שלוש, הילדים הסבירו לה שלפעמים יש אבות וגם אמהות. מירה החלה לכנות את אור אבא. היה זה מצחיק וקצת מריר.
ביום אחד, כשדלת הדירה נפתחה, צליל חיצוני כלא מנומס. מירה רצה אל הפתח וקראה: זה האבא שלי!
תמר הסתכלה בעדשה, וראתה יובל! היא פתחה את הדלת ברוח פתוחה.
אפשר להיכנס? שאל יובל ברגש.
תמר ענתה: בבקשה, אם הגעת.
יובל הניח שני שקיות מכוסות, הוריד את התיק מהגב.
מירה קפצה אליו בחיבוק: אמא, זה אבא שלי, נכון?
תמר, עם דמעות בעיניים, חייכה ואמרה: כן, מירה, זה אבא שלך.
יובל חיבק את הילדה, נשק את האף הקטן שלה ולקח יד של תמר. תודה על כל מה שעשית, תמר. אפשר לסלוח?
תמר תפסה ברכות את מרפקו של יובל, ולא אפשרה לו ליפול ברך. שלום, דבש מר, חזרת אחרי 17 שנים. אין טעם בכעס. אנחנו צריכים אבא, והיום זה קרה.
אור הביט בהם בעיניים גדולות, מוּפל, והצטרף לחיבוק.
כמה שבועות אחרי, תמר התקשרה לחברה סקרנית וסיפרה: את רוצה לדעת מה שם הבת? היא ויקטורינה, אבל נזכרת היא תמר ויקטורינסקה!
כך נגמר הסיפור, עם לקח: שהכוח של השחרור והסליחה הוא שמאפשר לנו לבנות חיים חדשים, ולבנות משפחה מהלב, גם אחרי שהקשרים הישנים נשברו. החיים נעים כמו צפרדע על פני המים תלוי בנו לבחור האם לשקוע או לשחות אל עבר האופק.
