הנה היה צריך עומד ארון ליד הקיר, אמרה מרגרט ארקדי בחלום, מסתכלת סביב הסלון. רק צריך להסיר את הכורסה, היא ממש לא נוחה. או איפה תשליכי אותה, אורלי?
אורלי היסתה. היא לא הבינה מיד שהאישה הזאת לא מעצבת טלוויזיה, אלא חמותה. וה״כאן״ זה דירתה, של אורלי. דירה שקנתה בכספה שלה אחרי 28 שנות חיסכון, פרילנס, פרויקטים אינסופיים, חיסכון על קפה ועל עצמה.
אולי אקח עליי את זה, אמרה לאט והקימה מהספה. לא הבנתי, אתם עוברים?
סתם מדברים, חייכה מרגרט, נראתה יותר מנצחת מאשר חמה. אני ושל דן, אביו של פאבל, רק הסתכלנו. ומה? דירה מרווחת, שיפוץ מודרני. הדירה המושכרת לנו לא נוחה, ובשל החטא של פאבל עם ההלוואות לא מצליח לשלם. ואת יודעת משפחה זה משפחה.
המילה משפחה חמתה בחותמה כאילו אורלי לא נחשבת אליה.
את חכמה, אורלי, יש לך הכנסה, לא תפסדי. אנחנו זקנים איפה נזוז אחרי שהשכירות נגמרת?
אתם כבר בגיל שישים וחמש, חייכה אורלי. זה אפילו לא פנסיונרים, זה חיי זהב פעילים. אתם פותרים תשבצים, נוסעים לחקלאות. מה הקשר לדירת שלי?
מרגרט חיככה בלשון, חיבקה שפתיה והוציאה את הנשק החביב עליה.
חוץ מזה, ילדתי לך את הבעל הזה. והוא תמך בך כשנסעת לבית חולים עם האנמיה. ועכשיו כשאחיו במצוקה אתה פונה להם בגב?
כשהאח שלו התנגש בעמוד ברכב של אביו עם אישה זרה במושב האחורי, אורלי כמעט צעקה, אף אחד לא התקשר לשאול אם נבקש להתגורר אצלכם, בזמן שפאבל מרפא את הפצעים המוסריים והכספיים שלו.
אורלי, קרא דן מהמטבח, ניסה להיראות עסוק בעבודה. אנחנו רק מדברים. ההורים לא מתכוונים.
אורלי הלכתת אל הדלת ולחתה:
כשאתם מדברים אני חיה. בדירתי. שכנראה אתם רוצים להפוך אותה למאורס של פאבל הקדוש. זה לא יעבוד.
היא חשבה לרגע, נשמה ונסעה לחדר השינה.
היא ודן לא דיברו שלושה ימים. הוא היה מתקרב, אומר «קיבלתי משהו מהשוק?», «שכחת שמאמת יש לך יום הולדת של אמא בשבת?». היא הנהנה במרחק או נראתה כאילו לא שמעה. השקט בתים היה מרקם כבד, לא השקט השקט של שקט, אלא שקט שבו כל קיר מוסתר בטינה.
בשבת קרה הכל.
אורלי, ניבט דן אל החלון, כאילו רצה לקפוץ. אני מבין זה קשה לך. אבל ההורים בלי בריחה. חבילות על האבא. הדירה כבר למכירה. בעוד חודש יהיו ברחוב. ואת
מה?
את חזקה, תמצאי מקום. אפשר לשכור כמה חודשים, ואז נחשוב על עוד משהו.
היא רצתה לפגוע בו במחבת, ואז לחבק. לבסוף רק שאלה:
אם כך אני צריכה לעזוב את הבית שלי בגלל שהורי שוב נכשלו עם הילדים שלהם?
לא. אנחנו רק יש לך יותר אפשרויות.
יש לי יותר מוח. לא פזזתי אותו ברכבות של אחרים, כמו אחיך. ולא הרשתי לאשתו להיכנס בלי רשות הבעל, חייכה אורלי במרירות. רוצה עצה, דן?
איך?
אספי חפצים ובואי איתם.
הוא נדהם. בפעם הראשונה בחיינו המשותפים הוא נחרד, לא יודע מה לומר. והיא ראתה בעיניו לא בעל, לא מגן, לא בן משפחה. היא ראתה רק צל.
אני לא אלך, נשף הוא. זה גם הבית שלי.
שנקנה בכספי.
אבל אנחנו משפחה, אורלי. משפחה לא זו של קורבנות?
קורבנות הם אלה שמבקשים, לא אלה שמופיעים פתאום. את יודעת מה ההבדל בין קורבן לטיפש? לקורבן יש בחירה.
היא לא צעקה, לא בכה. היא פשוט לקחה מזוודה שלו והניחה במסדרון.
אתה יכול ללכת לאיפה שמך רוצה, לשכור חדר קטן, לגור אצל אמא, אפילו לישון על ראש האח. אבל זה הבית שלי. הוא נשאר שלי. ואת, אימא הגדולה שלך, ואת הארון שלך, תשכחו איך להגיע לכאן.
הוא יצא בלי חפצים, עיניים כמו של כלב מקולקל. לפני שהלך הוא אמר:
תתחרטי. אף אחד לא חי לבד לנצח.
היא הביטה בו וחשבה: אני לא לבד. אני איתי. ואתה, אתה לא יודע עם מי אתה נמצא.
בערב דפקו על הדלת. אורלי פתחתה שם עמדה שושנה.
מה קורה? שושנה חבקה אותה ביד אחת. רק את אמרת לי שבוע שעבר: «שושנה, הוא לא רע כל כך». ועכשיו?
אורלי שיתתה גביע יין.
עכשיו הוא כמו אמא שלו, עם ארון ותוכניות לחדר השינה שלי.
שושנה צחקה.
ידעת שהאמא שלו פורצת? למה נחשבת אליו?
נראה לי מתאים.
נראה מילת המפתח. אורלי, נלך לדרום? לפחות עכשיו יש לך חופשה כפויה.
אני לא אלך לשום מקום. אשב כאן, בדירתי, עם גביע יין. ואם ארון שלו יגיע, אני אזרוק אותו מהמרפסת. מהקומה השלישית.
שושנה חייכה ואז נקטה שקט.
ומה אם הוא יחזור?
אורלי הסתכלה על היין, חשבה על השבוע שעבר.
אז אני קונה מסור. ואוהב לשבור קוד נעילה. קוד שאני יודעת רק אני.
בשבת, בדיוק בעשר בבוקר, כשאורלי רק הציבה את הקטור וחשבה על יום בלי גברים, קרוביים או פנטזיות רהיטים, נשמע צלצול.
קוריאר “אורד”, בטוח שהיא חושבת על בלנדר.
פתחה וקפצה.
בפניו עמדה מרגרט ארקדי עם מזוודה. מאחוריה עמד פאבל, אחיו של דן, חולש, בבגדי ספורט, פנים של כאב ותקווה למשהו חופשי. לצידו היה אביו, שמעון פובלוביץ’, קצר, קירח, כמו פנסיונר ששכח את החיים ב1987.
בוקר טוב, אמרה החמות כאילו הסכימו לשתות תה. אנחנו לא נשאר כאן הרבה. רק כמה חודשים, עד שהדירה תימכר.
אורלי לא ענתה. אין מילים.
אורלי, ניסה שמעון פובלוביץ’, סליחה על המצב זה לא בשליטתנו. אנחנו והחמות שלך תכננו, היא תכניס אותנו אחרי שהשיפוץ יסתיים. ודן אמר, את לא מתנגדת שנשאר כאן.
דן? אורלי קראה בקול. הוא אמר? לפני או אחרי שהדחפתי אותו החוצה?
נלחמתם? שאלה מרגרט, כבר עוברת את הסף. אנחנו רק רוצים פתרון שליו. אל תתרעשי, אנחנו האנשים שלנו.
אנשים שלנו בדירה של מישהו אחר, חלפה במוח.
פאבל התחיל לשאת מזוודה, מריחה של סיגרים וריח של מוסך.
פאבל, אל תרים את המזוודה דרך הפתח, קראה מרגרט. זה מזל רע.
מזל הוא כשמקבלים רשות להיכנס, ולא כשמתקיפים, אמרה אורלי, אבל אף אחד לא שמע.
הם נכנסו, נחתו. פאבל נחת על הספה, שם את רגליו על שולחן הקפה. שמעון בחן בזהירות את המרפסת ושאל:
אפשר לעשן כאן?
אפשר לשתוק, חזרה אורלי. ולצאת מהר.
החמות שכבה במטבח, הוציאה מכילה של מלפפונים כבושים, שקית קוסקוס וקופסאות אפייה.
הבאתי קצת מהבית, כדי שלא תצטרכי לדאוג. נגור יחד, כי זה מה שבאמת אנושי. אני אוהבת סדר. ובינינו, יש לי יד קלה. הכל גדל!
אתה מדבר על תפוחי אדמה באמבטיה? קראה אורלי. או קקטוס בקופסה? זוכרת.
אורלי, בלי סרקזם. כולם קשים. אבל את ודן צריכים להישאר יחד. אני אם, זה חשוב לי.
לא נורא כשאתם מביאים מרק בורשט בימי ראשון, למרות שביקשתי שלא תבואו. לא נורא כשאתם מציעים לי לשנות עבודה כי “מורים הם בטוחים”. ולא נורא כשאתם מגיעים בלי הודעה עם מזוודות. זה חדירה, מרגרט ארקדי. אתם במלחמה עםי?
פאבל התערב:
אורלי, אתה יודע אין לנו איפה ללכת. האח שלי אמר שאת מבינה.
האח טעה. ואתה גם.
אורלי חיטפה טלפון והתקשרה לדן. הוא ענה אחרי שלושה צלצולים.
הי, אין לי זמן, פגישה
ברור, פגישה. יש לי כאן משפחתך, מזוודות, אחיך, אימך, אביך. אמרת לי שאני לא נגד?
הפסקה ארוכה. השקט נמשך כמו גומי על נעל.
חשבתי שאתם תסכימו. אתה לא קשוח. יש לך לב גדול
אוקיי. ועכשיו יש חור גדול. זהו. אתה חופשי ממני ומהדירה. הצלחה במקומך החדש. אל תשכח לאמא שלך יד קלה, במיוחד על המדף.
היא סגרה.
בצהריים מרגרט הסתיימה.
אורלי, חשבנו. נוכל לשהות בחדר השינה? ואת תתמקדי בסלון?
לא.
אז את לבד, אנחנו שלושה.
בדיוק. שלושה על אחת זה מה שחיכיתי כל חיי. אבל לא.
את יותר אנוכית, אמרה היא. אישה צריכה להיות רכה.
וגבר צריך לשכור מקום אם הוא מבוגר. או להתחתן עם אישה שיש לה דירה, כמו בעלי.
את משוגעת, קראה החמות. בגיל שלך אנשים לא גרים לבד.
אתם בגילכם גרים על חשבון אחרים. מצחיק, לא?
בבוקר של שני באה אורלי לעבודה עם מחשבה אחת: לשרוף אותם לפני שיתקלו.
ואז קרה נס.
בשער האבטחה עצרה נינה, שומרת.
אורלי, הגיע בחור צעיר, אמר שהוזמן מהוועד. ביקש את מספר הטלפון שלך. לא נתתי.
איזה ועד?
לא יודע, אבל חמוד. עם תיק גב. ובתיק… ארון קטן! מפלסטיק! מדמיין?
אורלי הבינה לבסוף. ארון. פלסטיק. מרגרט.
זה היה סימן.
אותו ערב הלכה לשכן התחתון, אולגה פטרובנה, הפנסיונרית התמידית.
אולגה פטרובנה, יש לי בקשה. אם תשמעו רעש, קולות, ריח של בורשט, תקראו לשוטר. יש כאן חדירה.
חדירה? קראה. משפחת בעל לשעבר. הם רוצים למגור כאן.
חרא, הנהנה. אני אעזור.
בבוקר הבא אורלי קראה לשוטר.
הוא הגיע, עם תעודת זהות ונעול.
שלום, יש תלונה שמגורים כאן בלתי חוקיים.
איך זה בלתי חוקי? קראה החמות.
אתם הבעלים? שאל.
לא אבל היא חמותי!
כבר לשעבר, אמרה אורלי, והציגה ניירות.
מרגרט הלבנה.
פאבל הסתתר במקלחת. שמעון הקיא.
השוטר הניד ראשו.
יש לכם שעה לארוז, או שנצטרף להחזקת דירה.
אחרי שעה וחצי הם יצאו בשקט, בלי פרידה.
מרגרט קראה:
תביני, תרגישי עוד לבד.
אורלי סגרה את הדלת, התיישבה על הרצפה וצחקה.
לבד זה לחיות עם מי שלא שומע. עכשיו השקט רק מרגיש כשאני רוצה.
קמה, נכנסה לחדר והביטה בפינה ארון קטן מפלסטיק, עםהארון הקטן הפך למזכרת של כל מה שעברתי ולסימן שהחופש שלי נמצא עדיין כאן.
