יומן, 22 ביוני 2026
היום היה ערב גשום, כמו תמיד, בדיוק ב18:00, והגעתי לפארק הירקון כמו בחמישהעשר השנים האחרונות. על הספסל הצבוע בירוק, שהייתי רגילה למקם בו את המנה החמה שהכנתי, הוצאתי את הקערה הזהב הכחולה שהייתה לי שנים.
לא ציפיתי לשום מבט של מי שיקח את האוכל, ולא השארתי פתק, ולא סיפרתי לאף אחד. זה התחיל אחרי מותו של בעלי, כאיזו דרך מילוי השתיקה שהייתה חורגת בין הקירות הריקים של הבית. במהרה הפך לשגרה שקטה, ידועה רק לי ולזרים הרעבים שהיו מוצאים נחמה במעשה הקטן הזה של חסד.
גשם או שמש, קיץ חם או סערת חורףהארוחה הייתה שם תמיד. לפעמים הייתה מרק עדיף, לפעמים תבשיל עשיר, ולפעמים סנדוויץ עטוף בזהירות בנייר אפייה ומונח בתיק נייר חום. אף אחד לא ידע שמי. העיר קראה לי פשוט “האישה על הספסל”.
היום, בערב של שלישי, השמיים כבדים בטיפות. אני, בת שבעים ושלוש, משוך את הקפוצ’ון קרוב יותר סביב צווארי, מרגישת ברכיים נוגעות בקצב הלב, ולב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר. ידיי עדיין יציבות סביב הקערה החמה, ומניחה אותה בעדינות על הספסל.
לפני שהייתי חוזרת למקום, האורות של רכב שחור, רכב שטח אלגנטי, קצו את האור באדים. הפעם הראשונה אחרי חציעשר שנים מישהו חיכה לי.
הדלת האחורית נפתחה, ואישה לבושה במשלוח כחול כהה יצאה, מחזיקה מטרייה ומעטפה חומה עם חותמת דבשת זהב. נעליה נימחו על הדשא הרטוב כשהתקרבה.
גב׳ כהן? היא שאלה ברוך, בקול רועד קלות.
הנה פקקתי. כן מכירה אותך?
היא חייכה בחיוך נדיב, ועיניה ברחו דמעות. הכרתי אותך לפני אולי לא בשם. קוראים לי אילת. לפני חמישהעשר שנה הייתי אחת מהנערות שהיו אוכלות מהאוכל שהנחת כאן.
נתתי לה יד על הלב. את היית אחת מהן?
היינו שלוש, היא אמרה. ברחנו. הסתתרנו ליד המתלים. המנות ההן הצילו לנו את חיי בחורף ההוא.
הקול של ליבי דופק בחוזקה. הו, יקירה שלי
אילת התקרבה והניחה את המעטפה בכפות ידי הרועדות. רצינו לומר תודה. מה שעשית לא רק הזין אותנו. זה נותן לנו סיבה להאמין שהעולם עדיין מלא טובל.
בתוך המעטפה הייתה מכתב וצ׳ק. עיניי טשטשו כשקראתי:
הנדון: גב׳ כהן היקרה,
הייתה לנו ארוחה כשלא היה לנו כלום. היום אנו רוצים להעביר הלאה את התקווה שהענקת לנו.
הקמנו קרן מלגות “דבורה כהן” לנוער ללא בית. שלוש המלגות הראשונות יתחילו ללמוד באוניברסיטה באסתיו הקרוב. השתמשנו בשם שהכתבת פעם על שקית הגברת כהן. חשבנו שהגיע הזמן שהקהילה תדע מי את.
באהבה,
אילת, דנה ותמר
הרים את מבטי, הדמעות נראו כקווים על הפנים תחת הגשם. האם אתן, הילדות, עשיתן זאת?
אילת הנהנה. אנחנו כולנו. דנה מנהלת בית מחסה בתל אביב. תמר עובדת סוציאלית בירושלים. ואני אה, אני כעת עורכת דין.
צחקתי, צחוק משולב בנסיונות של נשימות עמוקות. עו”ד אני אף פעם לא הייתי
נשבנו יחד על הספסל הרטוב, השארנו את המטרייה בצד. לרגע הרגשתי שהפארק מתעורר מחדש צחוקינו משולבים ברחש הגשם, והזיכרונות מרחפים באוויר.
כאשר אילת עזבה, הרכב השחור נעלם באפלה האפורה, משאיר רק ריח של אדמה רטובה. נשארתי כמה דקות, משענת היד על הקערה החמה.
היום, בפעם הראשונה אחרי חמישהעשר שנה, לא הוצאתי אוכל בפארק.
אבל בבוקר שלמחרת, הספסל לא היה ריק. על הכיסא הונח רוזה לבנה אחת, ומולה פתק בכתב אלגנטי:
תודה על כל מה שאת עושה. המשיכי להאיר.
הסוף.
