לפני שנתיים היה ליובל כהן הכול: בית, אשתו נועה כהן, תוכניות לעתיד, תקוות היום נשאר רק ריק. אין דרך לחיות, אין דרך להתגבר על כאב האובדן. אילו אפשר היה לחזור לאותו היום האכזר, הוא היה משקיע כל מאמץ כדי שלא יקרה. אילו
פעם ראשונה בעשרים וארבע החודשים האחרונות יובל ממהר אל השקט הכביד של הבית הריק. סוף סוף יוכל לנקם על מותה של נועה. הוא התכוון לעצור בתחנת דלק ולרכוש וויסקי, אך ויתורו היה מיידי. הגיע זמן הנקמה הראש צריך להישאר צלול. יובל נרדם מוקדם ונהנה משינה עמוקה. אחרי שעתיים קם בלב פועם בקצב רועש, מחייך את האוויר בפתאומיות. החלום חזר נועה, נשימתה לצידו, הוא מקשיב בתקווה שהעיניים ייפתחו ויראה אותה. אך אין. הכרית שלמה ולא נדחסת. שוב שינה.
יובל עבר את כף ידו על הסדין. מיד חימם תחת ידו, וזו הרגשה מרמה שהאישה עדיין שוכבת לידו ברגע לפני שהתעורר. לא הצליח לחזור לשינה. נשאר מתבונן בתקרת החדר הלבנה בחושך. זיכרונות של שנתיים של קנאה וכאב. האויב חזר יובל ידע זאת במדויק.
באותו יום גורלי נועה ביקשה לצאת מוקדם מהעבודה. היא הלכה למרפאת הפוריות לעבור על-קול אנכי. היא חששה שהרי המולדת של ההריון נדחתה והבדיקות לא יאמינו עוד. שנים של תקווה וחשק לילד עברו לבקשות לשינוי.
נועה עמדה על קצה המדרכה. בתנאי הכביש השני נדלק אור ירוק, והיא פסעה ראשונה על מסיבת ההולכה. היא לא ראתה שהרכב מתקרב במהירות, מנסה לחצות לפני זרם הרגליים. הוא היה חוצה אם לא היה האופנועי שרץ מהצד השני. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. הנהג סובב את ההגה לימינה, שלח את הרכב אל נועה. היא מתה במקום.
הנהג קיבל שני שנות מאסר. נועה לא חזרה. האופנועי יצא רק מכה ושריטות. הרופאים קבעו שהיא לא הייתה בהריון. האויב חזר, ממשיך לחיות עם אשתו וילדו. ליובל אין דבר, אין תקווה. הוא החליט לשאת את האויב למוות להפיל אותו בכוח המנוע שלו. שאר המשפחה תעבור את מה שהוא עבר. יובל הבטיח שלא יתקרב, לא ברחף, אפילו אם ימות. הוא מת. הוא לא היה יכול לקרוא לחיים את תקופת ההמתנה לנקמה.
לפעמים יובל נוהג להציל את הצומת שבו נועה מתה. קונה פרחים ומניח על קצה המדרכה. העוברים הלא מבחינים, עוברים. יובל עומד ומנסה לדמיין מה עברה נועה ברגע האחרון אולי היא קיוותה לשמוע חדשות שמחות. היא נשמה את נשימתה האחרונה והגיעה למסיבת.
הוא הלך למיקומו, ביקר בקבר, ביקר בבית הכנסת, אך לא מצא נחת. רק בנקמתו יובל מרגיש שחרור.
עייף מחוסר שינה, יובל קם, התרחץ ולקח ג’חצ’ק קפדני. ביס לחם עם תה, הביט בכתם על הקיר. נועה תכננה לתלות ניירות קיר. יובל לא נגע בכתם הוא חלק מהזיכרון. לבש חולצה לבנה, יצא מהחדר עם מבט אחרון אל הפנים הריקות. האם יחזור?
הוא זז סביב העיר, משחיר את הזמן. עדיין מוקדם. האויב שלו מתרפל במצעים נקיים לצד האישה. אולי קם, מתמתח, הולך לחדר האמבטיה, מרשה רגליים מתחת לתחתונים, משלים צורך קטן, פותח עיניים, נוטף גשם, מתקלח. האישה הכינה ארוחת בוקר. הוא יוצא מהאמבטיה, ריח סבון ופרפר, מנשק אותה ויושב מול הילד לשולחן “די,” קרא יובל לעצמו. “היריב נראה טוב מדי. הרוצח של אשתי לא יכול להיראות כך.”
הוא דמיין שהאויב, ערב לפני, שתה יותר מידי, מצטיין אחר מהשנים הקשות. קם בבוקר עם כאב ראש חזק וצמא קיים. שפך על פניו מים מהברז, כמו שבכלא הוא נוהג. לא התגלח, לבש תחתונים וחולצה ויושב לשולחן “זה עכשיו נכון. כך צריך להיות האויב. אין לי שום חרטה.”
הוא הפך את המנוע ונסע אל בית האויב. חנה בחצר כך שיוכל לראות את הכניסה. על מגרש המשחקים שיחקו שני ילדים. יובל התכונן לחכות. מוקדם או מאוחר האויב יצא מהבית לבד או עם המשפחה אין זה משנה. אם לא היום, בפעם הבאה הנקמה תדפוק עליו.
היו הימים האחרונים של אפריל. על השיחים והעצים, במיוחד בצד השמש של החצר, נבטים עלהונים צעירים. ההיסחף עדיין לא התייבש אחרי גשם לילי. השמיים מכוסים בעננים. קריר.
פתאום יוצא הילד משער הכניסה, בן כמשתיים. הוא רץ למגרש אל הילדים האחרים, אך רואה את משאית היובל, מתקרב אליו לאט. “אולי זה הילד של האויב?” שאל יובל, מוריד את החלון.
מה אתה רוצה, ילד?
אף דבר. הילד מביט ביובל בעיניים שלא מפחדות, לא בורחות. לאבא שלי גם הייתה משאית. לא יפה כמו שלך.
ואיפה היא? מכרת? יובל מתרגש שזו דרכו לגלות עניין על האויב.
כן. היא התנפצה בתאונה, ועדיין לא קונה חדשה.
יובל בחן את הילד, מחפש קוואזי של האויב. לא מצא. אולי דומה לאמו הוא לא זוכר אותה. הפנים של האויב חקוקות בזיכרון. טיפות גשם נדירות נופלות על השמשה הקדמית של המשאית.
רוצה לשבת ברכב? תעלה, תשתחרר מהגשם. יובל מתכופף ופותח את הדלת מצד הנוסע.
הילד מהסס רגע. הגשם מתגבר. הוא עולה על המושב הגבוה, סוגר את הדלת. רעש הגשם כמעט שאינו נשמע בפנים. הילד מביט בעיניים בוערות בלוח המחוונים האדום.
יש מושבים מחוממים? אולי רובה דלק צורב? שואל הילד במבוגריות.
יובל משיב בחיוך, משיב על כל שאלה. חשש לעמוד במרוצה עם הילד.
אולי נסע? הגשם ממשיך.
הילד משקיף בחשד על יובל.
אם לא תבקש, נשב כאן, אומר יובל בקול רם.
בחשיבה פנימית: “בן חכם ובלתי מפוחד”.
אמא תזעק. אני מבין.
הילד מביט שוב ביובל.
היא לא תתעסק איתי. רק זמן קצר.
יובל יוצא מהחצר, תוהה האם מישהו ראה אותו. הילדים לא נחשבים. הם כנראה לא יודעים מהי מותגי הרכב, לא יזכרו את המספרים.
זיכרון של משפט ישן: “הנקמה הכי טובה לאויב היא להרוג את מה שהוא אוהב”. הרעיון נמשך פתאום, ללא הפסקה.
איך קוראים לך?
וודי, משיב הילד בהתלהבות.
מה? אז אנחנו שם זהים. קוראים לי גם יובל.
“הרוג, כמובן, לא אוכל”, חשב יובל. “לא אוכל. הילד אינו אשמה. האויב זה דבר אחר. אולי אנקוט את הילד למרחק ואשלח אותו אל מחוץ לשטח. הוא לא ייצא. ייתן לאויב לחפש את בנו ולסבול.”
קול וודי הפתיע את המחשבות.
מה? שאל יובל.
לא אבא הוא שהכה את האישה ההיא. אמא היא שניהנה ברכב. אבא היה לצידה.
איזו אישה? קרור עבר בגבו של יובל.
“אמא שלי היא שהרגה אותה, ולא האבא”. יובל לא שמע קולותיו באוזן.
כן. אבא לקח אחריות. אמא לא הייתה יכולה לשרוד בכלא. היא חולה. היא שוכבת בבתי חולים תדיר.
מאיפה אתה יודע?
אני לא קטן. שמעתי את ההורים מדברים בחשאי. והאמא עצמה סיפרה.
חום עלה לגופו של יובל. כף ידיו הרטובות לכדו את ההגה בחוזק.
למה סיפרת לי? אולי אז אדווח למשטרה?
וודי מבטיח בחיוך.
האבא כבר רעה. אפשר להכתיב אותו פעמיים על אותו פשע?
אולי לא. כך אני אומר. יובל מחייך בקושי.
הוא לא שם לב שהוא עוזב את העיר. וודי מביט בחשש בעיניים הפתוחות לרחב. האספלט הרטוב, מקווקו בקווים לבנים, נמתח תחת הגלגלים.
לאן אנחנו נוסעים? שואל וודי.
בקולו של הילד יובל שומע רחש של פחד.
חושב על זה. יובל נעצר על השולית, מוריד את החלון, נוטף פנים אל האוויר הרטוב. רעש המכוניות שעוברן מתגבר.
מרגישים רע? בקולו של וודי נשמעת דאגה, והמבט שלו מבין, יובל מרגיש שוב חום בדם.
“זה מבין? מרגיש? ילדים ובעלי חיים לא ניתנים לטעון. מה אני עושה?” יובל מסובב את המכונית וחוזר חזרה לעיר.
“נועה לא תחזור. האויב לא הפציף אותה. הוא קיבל את האשמה במקום אמה. למי לנקם? לה? היא כבר לא כאן, היא כבר שוכבת במיטה עם מחלה מתקדמת. מה אומר וודי? יש לה רק ריאה אחת שעולה. מה איתי? חשבתי לנקם בבן הזקן”
עם מי היית כשאמא הייתה בבתי חולים?
עם סבתא. רק שהיא חולה בלב, לא אוהבת את אמא.
יובל מביט ברצועת האספלט הרטובה שמזדקפת בפניו. הגשם פסק.
בן כמה אתה?
שבע. אקח חלק במתמטיקה באוקטובר. יש לכם ילדים?
יובל מזדעזע. איך יספר לילד שהוא חפץ בילד?
הגעתם, אומר יובל.
הם נכנסו לחצר. הילדים הסתתרו מבית, אין רעש של בכי. וודי פותח את הדלת.
אל מי הגעתם? שואל וודי.
מה? אה הגעתי לחברים. אבל אף אחד לא היה בבית.
וודי קופץ על האספלט.
תחזורו?
נראה. אם אחזור, תיסע איתי? אין לי בן, ואין לי בת. אף אחד לא. הוא שותק. אם אביך יקנה רכב חדש, זה יהיה רכב טוב. קח אותו, לא תתחרט.
תודה, להתראות. קולו של וודי מתמזג עם רמז של דלת נסגרת.
להתראות, אומר יובל בחיוך חד-צדדי.
וודי עומדכך שלמד יובל שלפיה הרפלקסיה, לא הנקמה, היא שמביאה שלווה פנימית ומשחררת את הלב ממסכות העבר.
