«אדאג לך ואציל לך את היד», הבטיח לי האיש (ב52). עוד לפני שאבין מה קורה, הצטערתי שהצמדתי אליו גם את הלב.
שמי שילה כהן, חמשים וארבע שנים. אם לפני כמה שנים מישהו היה אומר לי שמבוגרת, עם דירה, עבודה, פנסיה, ובסך הכל ראש על הכתפיים, תיסחוף אותי אחרי גבר, ונתתי לו ניפוח, הייתי מתגלגלת בעיניים ושואלת: «איזה בלאגן, אני לא ילדה קטנה. מדבר יפה לא קונה אותי».
אבל, כמו שמזכרים, לא קונים את שילה, אלא אפשר לקחת אותה בעזרת כמה מילים פשוטות, בלי פרחים, בלי ארוחות יוקרתיות, ולא גם בלי הבטחות של הרים של זהב. המשפט שהיה מספיק:
אני הולך לתמוך ולעזור.
שבע מילים, והייתי כמו טיפת דבש אחרונה במרק נופלת למלכודת.
הכירנו בטח באיזו פקיעה של קפה בטיילת בתל אביב. הוא היה יוסף לוי, בן חמישים ושתיים, גרוש עם שני ילדים בוגרים, גר בדירת שני חדרים קטנה במרכז. לא היה חמוד מהפוסטרים, אבל גם אני לא מוניקה בלוצצ׳י אחרי משמרת לילה.
יוסף היה שליו, דיבר בקול נמוך, הקשיב בלי לחתוך. לנשים בגילי זה כמעט יותר מרהיב מצורף פרחים. כשמישהו שומע אותך בלי להפריע, מרגיש כאילו מצאת מישהו אמיתי, ולא רק כיסא עם שלט רימוט.
באותם שבועות הראשונים הוא היה מתנה. הוא התקשר בבוקר לשאול אם ישנתי טוב, בערב בדק אם אינני עייפה, והביא לי תפוחים, גבינה לבנה, לחמניות חמות. אפילו קנה לי קרם ידיים אחרי שהרגיש שייובש לי העור. כמעט בכויתי ברגע שפתחתי את החבילה. מצחיק, נכון? אישה בת חמשים וארבע מתרגשת קרם של 80 .
הדבר לא היה בקרם עצמו. הוא גרם לי לחשוב שמישהו חשב עליי.
גרתי לבד בדירת חדרה אחת, קיבלתי פנסיה קטנה והייתי משכירה את דירת אימי שהייתה לי בירושלים לא מליונים, אבל מספיק לחיים נוחים. הייתי רגילה לנהל הכל בכוחות עצמי: חשבונות, קניות, תרופות, תיקון ברז, טפסים, עבודה, קניות. אפילו כשהיה קשה, קמתי והלכתי.
ואז הופיע יוסף, ואמר:
שילה, למה את עושה את הכל לבד? אישה צריכה לחיות בשלום. אני כאן.
איך אפשר לא להינצל? אחרי שנים של הסתמכות עצמאית, הוא הציע לי שינוי.
כחודשיים אחרי שהתחלנו להכיר, הוא הציע לי לעבור אליו.
קצת פחדתי שניים זה זמן קצר. אמרתי לו:
יוסף, אנחנו כמעט לא מכירים.
הוא חייך:
שילה, בגילנו מה עוד נגרור? כבר לא בעשרים, אנחנו מבינים מי מתאים לנו.
הביטוי «בגילנו» היה בדיוק מה שהרקיע אותי. נשמע הגיוני: למה לשחק בקטנות כשכולנו מבוגרים? חשבתי, למה לא? אולי החיים נותנים לי הזדמנות לשמוש חום אמיתי, אפילו אם זה לא סיפור נסיך ונסיכה.
הוא המשיך:
תעברי, תשכירי את הדירה שלך, הכסף יזרום לנו לשלווה. אני לא אפגע בך. אני אדאג לך ולך.
כשהזכרתי את המשפט הזה, לבי מצט מצט. אז נראה היה שהוא מבסס לי תשתית, אבל אחרי זמן קצר הוא הפך לשנורק.
המעבר היה מהיר. לקחתי בגדים, כמה כלים, מסמכים, תרופות ושתי תמונות. השכירת הדירה עברה לחברה דרך שכנה. שמחתי על ההכנסה הנוספת. חשבתי לעזור לבתי, לקנות לעצמי דברים, אולי סוף סוף לתקן את השיניים תמיד היה לי שם בעיה, והדחתה.
יוסף קיבל אותי בחום, עזר לשאת את המזוודות ואמר:
עכשיו יהיה לנו משפחה.
עמדתי במעקה שלו בין שקיות ובקתי לעצמי: «טוב, שילה, הגעת עד כאן. אולי זה לא נפל עדיין».
הימים הראשונים היו די טובים. הייתי מכינה לו אוכל, הוא חיבק אותי. בערב היינו מול הטלוויזיה הוא אהב חדשות, אני סדרות. מדי פעם נלחמנו על השלט, אבל בחיוך. צחקתי על הרומנטיקה שלנו: הוא עם העיתון, אני עם הסיר, שניים מרוצים.
ואז, פתאום, נושא הכסף נכנס לשיחה.
קודם כל בא ברגישות:
שילה, כמה את מוציאה בחודש?
עניתי בקירוב: מזון, תרופות, תחבורה, קצת על עצמי. הוא קמץ מצחיו:
יותר מידי.
הרגשתי חוסר נוחות.
יוסף, אני גם מוציאה את שלי.
הוא הביט בי כאילו אמרתי משהו בלתי מתקבל.
אנחנו גרים יחד. צריך שהכסף יהיה משותף.
לא הבנתי מיד למה הוא מתכוון. משותף קניות, מזון, חשבונות זה ברור. לא הייתי נגד זה. לא הייתי חורגת מצרכתי.
אחרי כמה ימים הוא אמר באופן חד:
תתני לי את הפנסיה, השכר, והדמי שכירות. אני ארשום את התקציב, ואני אתן לך כסף להוצאות.
צחקתי תחילה, חשבתי שהוא מתלוצץ.
מה זאת אומרת לתת? אני כבר לא תלמידת בית ספר!
הוא לא צחק.
שילה, אל תתעצבי, אבל את מוציאה על כל דבר. אני גבר, יודע איך לחלק בכסף. צריך לחסוך, לחשוב על העתיד.
זה גרם לי להרגיש קפיצה פנימית, אבל אמרתי לעצמי: אולי הוא צודק, לפעמים קונה לי משהו מיותר חולצה במבצע, צעצוע לנכדה, תרופה מיותרת.
זה היה האזעקה הראשונה. אפילו לא צפצף, אלא פעמון חזק. שמעתי אותו והייתי כאילו רק מוזיקה ברקע.
שאלתי:
והכסף שלך?
הוא ענה מיד:
הכול בבית.
אחרי זמן מה, לא מצאתי את הכול. השכר שלו נעלם באוויר, הוא מדבר על תשלומי הלוואות, עזרה לבנו, תיקוני מכונית, חובלים. הכסף שלי חיבק בטוח של מדף, אז אחרי כמה שבועות לא ידעתי איפה הוא.
הפעם הראשונה שהעבירתי לו את הפנסיה הייתה מוזרה. לקחתי את הכסף, שמתי על השולחן, הוא לקח, ספח וסיפר:
רואה? הכל בסדר. עכשיו יש סדר.
הרגשתי כאילו לא העברתי כסף אלא קול קול של שליטה.
אחרי זה הגיע השכר, אחרי זה תשלומי הדירה. כל חודש אותו תהליך הוא קיבל, רשום ביומן, חייך כאילו מנהל בנק. צחקתי:
יוסף, תשים חותמת שמאשר שקיבלת את כל מה שעבדתי כל חיי?
הוא חייך:
אל תתחיל.
הוא נתן לי כסף למזון, לפעמים לתרופה, לפעמים לבקשת שיער.
יוסף, רוצה חפיפה?
למה? את נראית טוב.
השורשים כבר נראים.
שילה, אנחנו לא מיליונרים.
הייתי תמה. אחרי שבוע הלכתי למספרה, אפילו בזול. הוא שאל כמה שילמתי, והרגשתי אשמה על שיער שלי.
פעם אחת קניתי חלוק ביתי, פשוט, בלי תחרה, ממסחר מקומי. הראיתי לו, הוא קרא:
שוב כסף נחתך?
עכשיו הגיבתי בחיוניות:
יוסף, זה חלוק, לא יאכטה.
הוא התעצבן, שתק כל הערב. הלכתי אליו כמו חתול מתחרט, התנצלתי על החלוק. היום אני צוחקת על כל זה, צחוק משוגג.
החיים שלי הפכו למעטים: עבודה, בית, בישול, קניות, דוח לפני יוסף. עם חברות נפגשתי פחות. הוא לא אסר במפורש, אבל היה חכם.
שוב לבקר את לאריסה? היא משפיעה עלייך רע?
למה רע?
אחרי שהיא את תמיד לא מרוצה.
לא הייתי מרוצה אחרי לאריסה, אבל אחרי היא רק הזכירה לי שהייתי יכולה לצחוק ולדבר בחופשיות.
בתי ראשונה שמחה בשבילי, אמרה:
אמא, סוף סוף מישהו כאן.
לא סיפרתי לה על הכסף. נבזה לי לשתף איך אפשר להסביר לבת שהייתי במצב שכל הכנסותיי נמסרו לגבר? כל חיי לימדתי אותה: «אל תסתמכי על מישהו».
שלושה חודשים אחרי הבנתי שמשהו לא כשורה. לצאת מהמצב היה קשה לא פיזית, אלא נפשית. אפשר היה לאסוף חפצים, אבל להודות שנרמזתי היה עוד יותר קשה.
כל יום נלחמתי עם עצמי:
הוא לא שותה. הוא לא תוקף. הוא קונה מצרכים. כולם עושים טעויות. אולי אני קשים מדי.
הוא יצר לי עוד קטעים על האופי:
שילה, את עצבנית. שילה, קשה לחיות איתך. שילה, את לא יודעת לחיות בזוגיות. שילה, את מתפרקת על כל דבר.
התחלתי לשאול:
יוסף, כמה חסכנו? איפה כסף על הדירה? למה אתה לא מציג לי הוצאות? למה אני צריכה לבקש גרביים?
הוא כעס:
אינך סומכת עליי?
זו הייתה הפקודה האהובה עליו. אם אומרת «לא סומכת», אני רעה. אם אומרת «סומכת», חייבת לשתוק ולתת.
באחד הימים דרשתי:
תראה לי כמה כסף יש לנו.
הוא יושב במטבח, קולף תפוח לאט, כאילו חותך פסל.
שילה, את מתחילה לשלוט בי.
אני לא שולחת, זה גם הכסף שלי.
הרים את מבטו:
שלך? אנחנו אמרנו שהתקציב משותף.
משותף הוא כששנינו יודעים.
הוציא סכין על השולחן.
זו הסיבה שלא רציתי להיכנס למערכת. נשים זהות קודם «אוהב», אחר כך «בקרת חשבון».
הרגשתי חוסר, אבל שתקתי. הפחד: אם אפסיק עכשיו, לאן אנח? לא לדירת שלי שם שכירות, חוזה. איך אסביר לכולם? שמחתי כמה חודשים אחרי שכירת המזוודות והייתי סביב?
חצי שנה עברו, והכל נגמר בטיול שקט. הוא בא בערב קר, אכל, לא אמר תודה, ישב ובא:
שילה, אנחנו צריכים לדבר.
הרגשתי מיד שהקולז על העור.
על מה?
אנחנו לא מתאימים.
עמדתי ליד הכביסה, עם צלחת עם סדק קטן בצד. הסתכלתי עליה וחשבתי: «הייתי צריכה להשליך אותה מזמן».
מה? שאלתי.
במובן המילולי. את אישה טובה, אבל אנחנו שונים. זה קשה לי. אני רוצה שתצא.
התחלתי להיות מבולבלת, לא כועסת מיד.
לאן?
לדירתך.
שם שכירה.
תשקלי, את מבוגרת.
הוא אמר זאת בנחת, כאילו זה היה ניסוח של מצגת. חצי שנה לפני הייתי «לא מבוגרת» עד שמסרה לי הכספים. פתאום, בכוח של חמש דקות, הפכתי לבוגרת.
ישבתי מולו.
טוב, תחזיר לי את הכסף, הפנסיה, השכר, כסף על הדירה, לפחות חלק.
הוא הביט בי כמו שמבקש חלק מהכליות.
איזה כסף?
צחקתי עצבנית.
יוסף, רצינית?
הכסף הלך לחיים, למזון, חשבונות, חובות.
אני נותנת לך הכל. כמעט אין לי מה.
שילה, אל תדרשי דרמה.
המילה דרמה השמידה אותי. הוא ראה אותי כמתמודדת על במה.
אמרתי:
הבטחת לתמוך.
הוא משך כתפיים:
ניסיתי, אבל לא הצליח.
הדבר היה כמו עוגה שלא תפסה.
איספתי את הדברים במשך יומיים, חלקם השארתי כי כבר אין לי כוח לשאת הכל. קראתי לשכירה, היא הסכימה לעזוב בעוד חודש אם צריך. עברתי אצל לאריסה, החברה הישנה, שהקבלה אותי בחולצה, במגבת על הראש, ואמרה:
תיכנסי, קורבן של אהבה גדולה. נדבר ונקרא גסים.
הראש שלי פרצה בדמעות, לא שקטות, לא חבויות. ריחם של נוזל נשימה, צחוק, קולות של כעס.
לאריסה לא חימתה במילות מתיקות, היא הייתה ישירה:
הכסף הועבר? כן. הכול? כן. את, ללא ספק, משחקת קרקס. תודה על התמיכה. צריך מדליה? יש לך דירה, עבודה, מוח, מקווה שמצאת אותו בטיול.
התעצבןתי ברגע, ואז הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה לא ליטול לב ומילים מתוקות, אלא לקבל שמירה על עצמי.
כמה שבועות אחרי שמתי לב שיוסף קנה לעצמו רכב חדש, לא מהמפעל, אבל רכב מנוצץ ונקי. שכנה שלי, בלי כוונה, סיפרה:
האבא שלכן על רכב! טוב שהוא מתחתן.
עמדתי עם שקית תפוחי אדמה, מרגישה שהכל קורס בפנים, לא משוכנע מהזעם, אלא מהבושה. הבנתי מאיפה הגיע הכסף הפנסיה שלי, השכר, הדירה, קווצות השיער, חיבור השיניים, החלוק כל זה נעלם על ארבעה גלגלים.
באותו היום חזרתי הביתה, יושבת על כיסא גבוה, לא הורדתי את המעיל, רק מביטה בנקודה אחת.
חשבתי: «איך קרה, שילה? את לא טיפשה. את חיית, ראית אנשים. איך את תפסתי את זה?»
הדבר הקשה ביותר היה לא רק שהגבר רימה, אלא גם שאני עצמה קיבלעם כל הכאב והקפיצה, אני עומדת כאן, מחייכת לעצמי, ומבינה שהחופש הוא ההזדמנות הכי יקרה של כולנו.
