בזכרוני הרחוק, לפני כמה שנים, חוויתי ערב שעד היום משתקף במחשבותיי. הייתי בן ארבעים ושמונה, והספקות של גיל זה רודפים אותך כמו צל אחר צהריים קיץ. אחרי כמה פגישות עם נשים, אחת בת חמשים, קיבלתי הזמנה לביתה. באותו רגע, לא הייתי מוכן למצב שכזה.
נסעתי אל שקד רז, בעיירה נצרת, עם בקבוק יין אדום, ולב מלא ברוח ילדותית, כמעט תמים, שעד היום נורא לי על כך. חשבתי שכבר צריך להיות יותר חכם, להבין רמזים, לחוש בבני אדם, ולא לבנות מגדלי חול אחרי כמה פגישות. אך אהבה, כפי שגילינו, עדיין מחביאה את הקמצוץ של הרומנטיקה והטיפשנות. לפעמים הם נפגשים במקום אחד.
הכרתנו את שקד באתר “זוגיות ישראל”, לפני כחודש. תחילה דיברנו בטקסטים, ואז נפגשנו כמה פעמים בקפיטריות בתל אביב. היא מרשימה אותי באמת חיוך חם, אוזניים קשובות, הומור שמגיע בלי חקירת פנים: “האם יש לך דירה? מה קורה עם הפרישה?”. בפגישות הראשונות הכל היה קל: הליכות, קפה, שיחה על סרטים, על עבודה, על כך שהזדמנויות ההיכרות בגיל הזה נראות יותר כמו ראיון עבודה עם קרן של תקווה.
היא צחקה, ואני צחקתי. חשתי שהבנו זה את זה.
ואז היא אמרה בקיצור:
בוא ביום שבת, נשב, ואכין משהו.
הקול שלי, כמו של כל גבר, שמע משהו אחר את מה שהייתי רוצה לשמוע. שלושה פעמים כבר הדמיינתי את הערב: שקט, יין, שיחה במטבח, אולי משהו נוסף. אפילו גִּהֵי את החולצה, מגהץ אותה. זה הרגיש כמעט כמו הודרה על כוונות רציניות.
בחרתי בקבוק יין אדום, לא הזול ביותר, אבל לא גם יקר עד כדי חרטה. אחרי זמן מה, חזרתי אל ביתה של שקד.
שקד פתחו את הדלת כמעט ברגע שהגעתי, כאילו הייתה מחכה לי. לבושה היה שמלה יפה, תסרוקות מסודרות, איפור עדין כל זה יפה מדי למפגש “נינוח”. נכנסתי והביני מיד שהדירה הוכנה לכבודי כמו משמרת של משרד פיקוח, אמא של נציגי הריאות, ונשיא חברת הניהול.
רצפת המטבח נצנצה כאילו נשטפה באור יום. הסרתי נעליים ברגישות, מרגיש כאילו אשאיר סימן של חוסר התאמה. בריח האוויר ניכרה נקיות, בושם, וניחוחות של אוכל והאוכל היה רב.
הגעתי למטבח והתרגשתי. על השולחן מונח סלט ולא רק אחד, אלא שניים. חביתה בתבנית, תבשיל בשר, קופסאות של לחמניות, פרוסות, כמה חטיפים, ומרק חם. מרק? בהחלט לערב רומנטי.
הסתכלתי והעליתי קריצה:
שקד, מחכה לחזקת צבא?
היא חייכה, אבל נראתה לחוצה.
אה, תזכי. רק רציתי להאכיל אותך. גבר צריך אוכל ביתי, נכון?
זה גרם לי למחשבה קטנה, כמו צליל של פעמון קטן. פתחתי את הבקבוק והזמנתי:
הנה, הבאתי.
היא קיבלה, הביטה וענתה:
תודה, כבר יש לי כמה בקבוקים.
פתחה ארון קטן וגילתה שלושה בקבוקים.
שלושה.
הרגשתי כמו באורח עם פרח אחד לחתונה שבה כבר הוזמן מסעדה למאה אורחים.
וואו, נצפה? אמרתי. נמשיך לחגוג משהו גדול?
למה לא? השיבה. הגיע הזמן לשיחה רצינית.
המילה “רצינית” תפסה אותי. רק פגשו כמה פעמים, אבל נדמה היה כאילו היינו במפגש משפחתי חשוב.
התיישבנו. היא פתחה להגיש לי אוכל מיד, בלי לשאול אם אני רוצה יין קודם.
נסה את הסלט הזה, עם עוף. וזה עם פטריות. החם יביא בעוד רגע. תרצה מרק?
שקד, אני…
תשב, תתפוס, אני אוהבת לארח.
היא מזינה כאילו הייתי שבט של שלושה ימים אחרי מסע במדבר, והחלק השני של הפה שלי הפך למאגר קטן של מזון. האוכל היה טעים, והדירה נראתה נועזת, נקייה, יפה, עד כדי כך שהמזג האוויר הרגיש כאילו נובע ממפוח.
שקד ישבה מולי, מזיגה יין לי ולעצמה.
סוף סוף, לא קפה, אלא שיחה בטבעיות.
כן, בחדר שלך נעים, הוספתי.
היה נכון. נעים. מדויק. יותר מדי נוחות כאילו נחשף מדחס אוויר.
שקד הביט בי, לא כמו אישה שנמשכת לגבר, אלא כמו רואה חשבון בוחן דוח חסר חתימה.
אדם, חשבתי עלינו, היא פתחה.
הקפצתי. המזלג כבד מיד בידי.
עלינו?
כן, אנחנו כבר לא ילדים. איננו בת עשרים, כדי רק לרוץ אחרי פגישות.
הבנתי שהערב הלך בכיוון שונה. ציפיתי לשיחה קלה, צחוק, זיכרון של השכן עם הברגים. במקום זה, הופיעה ישיבה על גורלי.
מסכים שאנחנו לא ילדים, אמרתי בזהירות. אבל אנחנו רק מתחילים להכיר.
היא קימתה מצחייה.
מה שמבהיל אותי הוא המילה “רק”. כמה זמן עוד נלמד? בגיל הזה צריך לדעת מה אתה רוצה.
רציתי לומר: “רק רוצה לסיים את הסלט”, אבל לא אמרתי. חינוך, לחם.
אני רוצה קשר רגיל, אמרתי. רק שהכל יתקדם לאט.
שקד נסעה לאחור על גב המושב.
לאט? בעוד שנה נפגש בקפיטרייה?
למה שנה?
איך אחרת? גברים תמיד אומרים “לאט”. ואז נוח להם. באים, מתיישבים, והאישה מחכה.
היא דיברה מהר, והבין שהשיחה מוכנה מראש, כמו תסריט שלמים לפני השימוש במטבח המושלם.
אדם, איני רוצה שתצפה למשהו לא מוגדר, אמרתי. אנחנו מכירים רק חודש.
חודש הוא מספיק כדי לדעת אם אתה האדם שלי.
השתקתי. כנראה זה היה מספיק לשניה. היא המשיכה להזיז לי צלחת.
תאכל החם לפני שיתרחק.
קיבלתי מזלג, והתחלתי לאכול בשר עם תפוחי אדמה, והם סופרו לי העתיד. התחושה הייתה כמו אוכל לפני גזירת פסק דין.
חשבתי, היא אמרה, שהאפשרות לא תמתין. אתה גר לבד, גם אני לבד. יש לנו דירות. השכונה שלי יותר מתאימה לך, הדרך לעבודה קלה. יש מקום.
ראיתי בחיקה שלה.
למקום בשביל מה?
היא הביטה באישם, כאילו אני מתעלם בכוונה.
בשבילנו, אדם.
הייתי כמעט חסר היין, רק אחזתי בכוס.
את מדברת על למגורים יחד?
מה מפתיע אותך?
הכל.
היא חייכה.
ברור.
זה “ברור” לא היה הבנה, אלא תסכול שכבר הלבוש את מעילו ונמצא במעבה הבית.
אדם, אנחנו מכירים מעט מדי.
כבר אמרת זאת.
כי זה חשוב.
אני לא רוצה לבזבז זמן. אני בת חמשים, רוצה משפחה. גבר שנמצא לצידי. נברך יחד, נפתור בעיות.
המילים היו רגילות, אך האמת הייתה שאני גם חולם על חום, על חיבוק, על בית משותף. אבל יש הבדל בין “רוצה להיות יחד” ו”אתה במשרת גבר בחיי שלי מיום שלישי”. ניסיתי להישאר רך:
מבין אותך, אבל משפחה לא נבנית בארוחת ערב.
היא הציבה כוס בחזקה.
איך זה נעשה? דרך הודעות עד הלילה? דרך הליכות? דרך “נראה”?
הבנתי שה”אתה” כולל לא רק אותי, אלא את כל הגברים שפספסו אותה קודם: בעל לשעבר, קיבוצים שנשברו, חברים מהאתר. כולם ישבו שם, אוכלים את הסלטים שלה, ואני הייתי החלק המתווסף.
אני לא הם, אמרתי בקול נמוך.
איך אני יודעת זאת?
היה שאלה כנה, לא נוחה, אבל כנה.
הסתכלתי עליה יפה, עייפה, מאורגנת, מתוחה כאילו מחזיקה בידיה את ההזדמנות האחרונה לעצב חיים. הרגשתי רעבה עליה. אך רחמים אינם יסוד של יחסים רק מצע לשאת תיק עד קומה העליונה, לא לבנות בית.
פתאום קמה.
עכשיו אכניס מרק.
אדם, אני לא יכול עוד.
אין בעיה, קח קצת.
באמת לא צריך.
היא עדיין קיבלה צלחת.
הצקצקה הזו קילתה אותי יותר משיחה על החיים המשותפים. אמרתי “לא צריך”, והיא לא שמעה. לא כי הייתה זועמת, אלא כי היא כבר הכינה תסריט, ואני רק חלק ממנו.
היא הציבה לפניי צלחת.
תאכל, זה ביתי.
הסתכלתי על המרק, חשבתי: “אדם, הגעת לחוויה רומנטית, והפכת לבדיקה של גבר עם שלושה שלבי מחויבות”. מצאתי את עצמי צוחק, בטירוף, אבל צחוק.
מה הצחוק? שאלה.
לא, זה רק…
מצחיק? היא חייכה בחוצפה. האם אני מוזרה בשבילך?
כאן נאלצתי להיות זהיר מאוד. ניסיתי:
לא, רק שמחשבתי שאנחנו מדברים על נושאים רציניים יותר מהר מדי.
פניה קיבלו קור.
ברור, לא באת לשיחה רצינית.
שתקתי. כן, לא באתי לשם. אבל להודות היה בלתי נעים. היא שאלה:
למה באת, אדם?
המילה ניתקה על השולחן.
עמדתי, גבר בן ארבעים ושמונה, חו”ל של נישואין, גירושין, משכנתא, תיקונים, גב כאב, קוורת שיער. הרגשתי כמו נער שנתפס בקופה של סיגריות.
באתי אליך, אמרתי.
לא, באת בשביל ערב נעים.
לא עניתי. היא הנהנה כאילו הוכיחה לעצמה משהו.
ראיתי. היא חייכה. אני יודעת.
אדם, ערב נעים עם אישה שאוהבת אותי, זה לא פשע.
ואז?
נמשיך להכיר, להיפגש, לבדוק האם מתאימים.
אינני צריך גבר שיבדוק אותי.
אינני בודק.
אתה בודק. כולם בודקים. אם אני נוחה, אם אני מצחיקה, אם אני לא דורשת יותר. אני לא רוצה זה.
היא דיברה כאילו לא רק איתי. הקול בוער יותר.
הזזתי צלחת.
שקד, נראה לי שכדאי לעצור.
למה?
במובן המילולי. מרגיש לך צורך בקביעות שאני לא יכול לתת.
איזו נימוס.
היא לא נימוס, היא כנות.
כנות? חייכה. גברים תמיד מכנים כנות את מה שמועיל להם.
הרגשתי קלון, לא חמור, אבל מציק. ניסיתי שלא לשקר.
לא הבטחתי לך לחיות יחד.
ואני לא אומרת שהבטחתי.
אבל אתה מנהל את השיחה כאילו אני חייב משהו.
היא קפצה.
אף אחד לא חייב דבר! ברור!
קמתי ברוגע, לא בחול, רק הבנתי שהישיבה הסתיימה.
אולי אסע הביתה.
היא קפאה.
ברצינות?
כן.
אז אתה רק תעזוב?
איני רוצה לריב.
מי מריב? אני מדברת איתך.
אתה לוחץ עלי.
היא צחקה ברטט, כמעט בזדון.
לוחץ? הכנת ארוחת ערב, ניקית את הבית, חיכית לי, רצית שיחה רגילה, ואני שוכנת על כך?
הסתכלתי סביב: סלטים, חמים, מרק, לחמניות, שלושה בקבוקי יין. מטבח נקי, מגבת על הכיור ישר כמו חייל בתצוגה.
זה נכון, אמרתי. קורא לזה.
זה היה הכנה האמתית ביותר של היום.
שקד הפכה לחולמת. היא הפכה לחומה של חום, של טבלאות, של משימות. “הנה, תתאם, תתאם, תתאם.”
אדם, אנחנו מכירים רק חודש.
כן, זה מספיק כדי לשאול אם אתה האדם שלי.
היא ראתה בקושי.
אז למה אתה הולך?
אני רוצה לחיות בקצב שלי.
היא חייכה.
אז נמשיך באותו קצב?
אולי.
הבנתי שאני עומד בפתח של שער מסלול שמולא בתשובות שלא קיבלתי. בחוץ היה קריר, עמדתי בחזית המדרגות והרגשתי כמו משורר שכתוב על עצמו גיבור שציפה לגבורה. לא גיבור, לא חכם, אלא אדם שהגיע לבית זר, אכל מרק והציף את גורלו.
הלכתי עד למכונית, והמתתי כמה רגעים לפני שהפעלתי מנוע. בתודעה שלי רצה המטבח של שקד שמלתה, המרק, שלושת הבקבוקים, העיניים שלה שמלאות ציפייה כבר לפני הכוס הראשונה.
ניסיתי לחשוב איך הייתי יכול להתנהג אחרת. אולי הייתי מצהיר מראש שאין לי יכולת, אולי לא מתעורר הצחוק על המרק, אולי לא משאיל את המשפט המוזר במסדרון. אולי בכלל לא הייתי נוסע הביתה אם לא הבנתי מה היא מחפשת.
הייתה לי עיוורון גברי. האישה קוראת: “בוא, אבשל”. ואתה שומע:ולפני שהשמש שקעה, הבנתי שלפעמים הדרך הטובה ביותר היא לעזוב את השולחן ולשמור על הלב פתוח, מבלי לשכוח שהערב ההוא לימד אותי משהו שלא אשכח.
