במהלך אוקטובר, דוד מצא כלב גור על קצה הדרך.
הגור ישב על שפת הכביש הראשי, רטוב וקטן ממש, והביט במכוניות החולפות כאילו מצפה למישהו מסוים. דוד היה בדרכו לבית ההורים כדי להביא תפוחי אדמה, עצר לרגע לחשוב אם יסתכל בו. הרגע שהגור הרים את ראשו, הכל הסתיים התפוחי האדמה נשארו באדמה לשבוע נוסף.
הוא קרא לכלב בשם “מאארס”. השם הוצע על ידי השכירה ריבקה כהן, שלפני כמה דקות פתחה את הדלת וראתה חיה אדומה-פרוותית עם אוזניים גדולות מדי.
אדום, אף חודר, מבולבל, אמרה ריבקה. מאארס, זה יהיה.
דוד צחק.
מאארס גדל במהירות. עם תחילת האביב, הוא תפס את חצי הספה השמאלית וחשב שזה שלו בדעתו. בתחילה דוד קרא לו, ואז הפסיק. שינה לבד בדירה הייתה גרועה יותר משינה עם כלב שמפנק וקורא לעיתים ברגליו בחלום.
הקשר ביניהם פתח לאט, כמו של אנשים שאין להם למה למהר. הליכה בבוקר, קערת אוכל בשעה שבע בערב, טלוויזיה. לפעמים דוד דיבר בקול רם אל מאארס, והוא ישב לידה בנימה רצינית, לפעמים משתחווה ומראה את שיניו.
אתה צודק, אמר דוד. די.
והוא כבה את הטלוויזיה.
***
תאונה קרתה באפריל, כשחזרו מהליכה בערב.
דוד זוכר בטשטוש איך זה היה. מכונית החלקה, יצאה על המדרכה מפינת הרחוב, מאארס היה ברצועה, ואז הרצועה נשברה. דוד נזרק על המדרכה, נתקע על צידו, נשאר כמה שניות שומע רק את נשימתו וקול צעקה רחוקה.
כאשר קם, מאארס נעלם.
הרצועה שכובה על האספלט, הפתיחה הפלסטית נשברה לחצי.
הוא חיפש עד חצות, עבר שלושה בלוקים, קרא בשם, שאל עוברים ושבים. כולם רק נענעו בראש. אחד אמר שראה כלב אדום רץ לכיוון מעבר הרכבת, לפני כחמישים דקות, ולא ראה אותו יותר.
בבית, דוד ישב במטבח והביט בקערה הריקה.
אז הוא קם, כתב מודעה והדפיס עשרים עותקים. בבוקר הדביק אותם ברחבי השכונה, והתקשר לשלוש מרפאות ולטובת המחנה בברחוב קיים.
אם יגיע כלב אדום, מגעיל, אמר בטלפון. אנא התקשרו. זה המספר שלי.
שבוע עבר.
חודש עבר.
המודעות נבלו בגשם של אפריל, והוא הדביקן אותן מחדש. ביוני, המרפאות שקטו. המחנה בחיפה חייגו פעמיים, כל פעם בטעות לא הוא הכלב.
בְּיוּלִי, ריבקה פקדה בעדינות מאחורי הדלת:
דוד, אולי תקנה אחר? יש הרבה במחנה.
לא, השיב דוד.
הצעה זו לא חזרה.
הדירה בלי מאארס הפכה למשהו אחר. לא ריקה, אך השקט שונה. כל הדברים נשארו במקומם, המקרר צפצף, השכנים משוטטו בקומה העליונה סביב חצות כמקובל. אך משהו השתנה.
דוד הרים מהרצפה כדור ישן שהכלב רודף במדרכה, שם אותו במדף, חזר לשים אותו בארון, ולבסוף החזירו למדף שוב.
בבוקר, היד נמשכה אוטומטית אל הרצועה על הדלת. הרצועה תולה לא היה צורך ללכת לשום מקום.
הוא התחיל ללכת לבד, באותה מסלול ובאותה שעה, רק בלי מאארס. הוא לא ידע למה, פשוט הלך.
באוגוסט חייגה לו בתו, מריה, מתל אביב.
אבא, בוא לבקר. תנוח איתנו.
לא יכול.
למה?
הוא נשתק, אמר:
אולי הוא יחזור.
הבת השיקה בקול רך, כאילו רוצה לומר משהו אחר, אך החליטה שלא להגיד.
מאארס חזר באוקטובר.
דוד שמע שדור בכניסה בשעה שמונה בערב. בתחילה חשב שמדובר בדמיון רחש של פער, צונא, מזג אוויר מתקרב. השדוד חזר, קצב של פעם לפעם, כאילו מישהו ידע שהדלת תיפתח וצריך רק להמתין.
הוא פתח.
על שטיח הכניסה ישב מאארס. הוא נראה מבוגר, הפרווה קצוצה במקומות שהיו קרעים, צד שמאלו קלוש, ועל צוארו שרשרת עור חומה עם רוכסן ברונזה ותו קטן “חבר”.
דוד נעמד בפתח והביט בו. מאארס הביט חזרה. אוזן ימין תלויה, כתם אדום על מצחו בצורת כוכב חצוי. העיניים זהות חומות, עם קו כהה סביבן.
איפה היית? שאל דוד.
מאארס קם, עבר במדרכה כמו שמישהו מכיר את הבית על ביסודו. הוא הלך ימינה אל הקערה. הקערה הייתה במקומה, ריקה כמובן.
דוד סגר את הדלת, עבר למטבח, ידיו רטטו מעט כשפתח את המקרר.
טוב, אמר לעצמו. טוב.
בבוקר שלמחרת הוא הלך למרפאת החיות.
המרפאה ערכה למאארס בדיקות, חיסונים ונקבה צ’יפ. דוד שאל על השרשרת. הרופאה קראה את התו בקול:
“חבר”. זה שם אחר?
מישהו שם לו שם אחר, אמר דוד.
הוא גר אצל מישהו?
חצי שנה איפשהו. אין לי מושג.
הרופאה הביטה בו, במאארס, חזרה אליו.
קורה, אמרה. כלבים לעיתים נעלמים וחוזרים, במיוחד חכמים.
דוד לא ענה. הוא צפה במאארס יושב על השולחן המוטלי וחולף על בדיקה.
מצד שני של התו נכתב מספר טלפון.
דוד חייג מהמטוס, ומאארס ישב על מושב האחורי מביט בחלון.
הקול נענה אחרי שלוש צלצולים.
אלולו? אמר דוד. היה לכם כלב. אדום. קראת לו “חבר”.
הפסקה ארוכה.
כן, ענתה קול נשי, מבוגר. הוא היה שלנו. הוא עזב אותנו בספטמבר. חיפשנו אותו.
הוא איתי. זה הכלב שלי, שמו מאארס. הוא נעלם באפריל.
שקט נוסף. האישה המשיכה:
הוא היה איתנו. האכלאנו, תרפנו אותו. היו לו פצעים.
תודה, אמר דוד.
הוא כלב טוב.
כן.
היא שאלה אם הוא גר רחוק, ממרחוב דקל. הוא השיב שאיני רחוק. היא אמרה שהכלב הגיע באפריל, הלך לשבת ליד גדרנו ולא רצה לעזוב.
דוד הביט בחלון הרכב, על חצר אפורה עם ערבות נבות.
השיחה הסתיימה בטבעיות. דוד שם את הטלפון בחוץ. מאארס נאנח על המושב האחורי, שוכב, מניח ראשו על רגליו הקבולות.
בבית, דוד הוריד מהכלב את השרשרת הזרה, שם אותה על השולחן והביט בה. חומה, עור, תו “חבר”. עבודת גבוהה, לא זולה.
חצי שנה הוא היה אצל מישהו אחר, ובסופו של דבר חזר.
דוד חשב על האישה מרחוב דקל איך היא יכלה להאכיל, ללטף, להיקשר אליו כל יום, ואחר כך ספטמבר באה והכירה שהוא לא כאן. אולי חיפשה, אולי פרסמה מודעות.
הוא חייג שוב.
זה שוב אני, אמר כשהיא קיבלה. אם תרצי לבקר, אשמח.
שתיקה.
באמת? שאלת היא.
באמת.
היא הגיעה ביום שבת. חנה לוי, ארבעים ושש, בחולצה אפורה ובתיק קטן עם ריבת תפוחים וקצת מזון לכלב בדיוק מה שמאארס הכיר בחצי השנה.
מאארס ראה אותה במעון ולא רץ, רק ניגש ונמשך באף שלו על כף ידה. זנבו נענע בקצב שמח.
היא שתתה תה, סיפרה איך באפריל מצאה אותו ליד הגדר, איך לקחה אותו לוטרינר, איך הוא פחד בימים הראשונים ואז הסתדר. דוד סיפר על התאונה, על הרצועה שבור, על המודעות שהוצמדו.
מאארס נרדם ביניהם על הרצפה, לפעמים מרים ראשו, מביט באחד, מביט בשנייה.
הוא בחר בנו שניים, אמרה חנה.
דוד הביט בכלב, ואז באישה לצידו.
כנראה כך.
השרשרת הזרה נשמרה בתיק השולחן, לא נזרקה.
מאארס חזר לתפוס את חצי הספה השמאלי ולרוץ אחרי הכדור במדריך הלילה. מודעות על העמודים נרטבו בגשם נובמבר ונפלו לבדו.
חנה חזרה בימי שבת, הביאה ריבה, לפעמים בקשה עצה על גזעי פירות יער, הייתה לה גינה ברחוב דקל, ודוד ידע איך לגדל ירקות. הם דיברו בעוד מאארס ישן ביניהם.
ערב אחד, דוד שלף מהארון את השרשרת העור עם תו “חבר”. הוא הביט בו, הצליל של התו נצנץ תחת האור.
בכניסה תלו שני רצועות. אחת אדומה ועתיקה. אחת כחולה וחדשה, שהביאה חנה בּשבת האחרונה והצמידה בשקט, ללא בקשה.
כך למד דוד שמערכות יחסים, כמו רצועות, אינן נמדדות באורך אלא במקומות שבהן הן קשורות לא רק אלינו, אלא אל אחרים שבחרו לשתף אותנו בדרכם. האמת היא שהחזרה של מאארס חיזקה את ההבנה: אין משמעות גדולה יותר מאשר להמשיך לאהוב, גם כשלא ידוע היכן הוא יוביל.
