«אני צריך גבר לסוף השבוע, ולא לחיים, כבר סידרתי את עצמי טוב מדי» זו העמדה הפתוחה של אישה בן52.
«צריך שנזוז יחד». «למה?» «איך בכלל? אנחנו כבר מבוגרים». «בדיוק בגלל זה אני לא מבינה למה בכלל». אם בגיל שלושים אמרו לי שאבוא בגיל חמישים ושתיים להילחם בגברים שמתרגשים להעביר את המגורים אליי, הייתי חושבת שהעולם השתגע לגמרי. בצעירות היה ההפך. אז הגברים פחדו מחבויות, משיתוף דירה ושמעברים למחרת. היום קורה משהו מפתיע: אחרי שהגבר מבלה איתי חודשחודשיים, פתאום חודרת לו במוח רעיון מוזר למזג מקררים, תקציבים, דירות, בעיות, גרביים מלוכלכות וכל השמחות של מגורים משותפים. החלק הכי מפתיע הוא שלא אחד מהם מצליח להסביר לי בצורה ברורה למה הוא רוצה את כל זה.
שמי אורית, בן52. גרשתי לפני חמש עשרה שנה. יש לי בת בוגרת, דירה משלי בתל אביב, עבודה, חברות, חופשות פעמיים בשנה, ולחיים שקטים למדי. בערבים אוכל גלידה ישר מהדלי וצופה בסדרות עד השעה שתיים בלילה. בסופי שבוע ישנתי עד הצהריים. משאירה כוס על השולחן בלי להקשיב להרצאה על איהסדר. לא מבשלת מרק עד שלא מרגישה לחשוב עליו. והכי חשוב אף אחד לא עומד לפני וצריך לשאול: «מה נצא לאכול הערב?»
הבעיה היא שהגברים מתייחסים לעצמאות שלי כאל תקרית זמנית שיש לתקן בעזרת נוכחותם. בתחילה הם מתלהבים. אומרים כמה אני עצמאית, מעניינת, עצמאית. ואז, אחרי כמה שבועות, מתגלה שההתלהבות נועדה למטרה חבויה הם מקווים שהעצמאות הזאת ייוםיום תשרת אותם.
הפעם הראשונה שצפצפה הייתה עם יצחק. ליצחק היה חמישים ושמונה, הוא נראה מסודר, דיבר על מסעות חוצות והשתמש במפיות במסעדה משהו שכבר אחרי חמישים אפשר לראות בו יתרון. הכרנו במשך כחודש. סרטים, טיולים, קפה, נסיעות לשרון. פתאום אחד הערב אמר:
אפשר לבוא אליי אחרי העבודה?
למה?
כדי להכין משהו.
שאלתי אותו חזרה:
מה להכין?
ארוחת ערב.
כך התברר שיצחק עייף לחיות לבד. לא מבחינה נפשית, אלא פיזית. הקפאון שלו היה במקרר שלא ממלא את עצמו. הכיריים שלא מבשלת מרק בלי עזרה. מכונת הכביסה שמבקשת מעורבות אדם. הבנתי שהאדם רואה מערכת יחסים כצורת חיצוניות של שירותים ביתיים.
יצחק, למה אתה לא מבשל בעצמך?שאלתי.
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו ניתוח לב.
כי את אישה.
טיעון מרשים, קצר, תמציתי סוגר את כל השאלות, במיוחד אם לא חושבים יותר.
לאחר יצחק היה יוסי. ליוסי היה חמישים וחמש. הוא אהב להתלונן על נשים חמדניות התחביב האהוב עליו. כל נושא שיחה, אחרי שבע דקות, הסתיים בסיפור על איך ניסו לנצל אותו למזומן. מצחיק היה לשמוע זאת מגבר שנוהג במכונית שמקנה כבוד לסטודנטים ובודק המטבע בקופת הסופר.
בפגישה השישית יוסי הציע:
תבואי ביום שבת.
בסדר.
רק בדרך קני כמה מצרכים.
איזה?
לארוחת ערב.
אתה רוצה שאני אביא מצרכים?
כן.
ומה אתה עושה?
אני אחכה לך.
עד היום מחשיב את יוסי כמוח מצוין שלא כולם מצליחים לחשוב עליו הוא המציא פגישה שבה האישה קונה מצרכים, מביאה אותם, מבשלה ולאחר מכן מודה על ההזמנה. זה לא משהו שכל אחד יכול לעשות.
יוסי, למה אתה משלם על המצרכים?שאלתי.
למה?ענה.
מה זאת אומרת?
יש לך עבודה.
כאן הבנתי שהמילה חמדנות משמשת רק לגבי אחרים.
לאחר חוויות כאלה שמתי לב לדפוס קבוע. הגברים אהבו את הדירה שלי. אהבו את הסדר שבה, האוכל הקבוע, המגבות הנקיות, הציפיות המוגבות והחיים שלי. אבל רובם בטוחים שעם תחילת הקשר אני אמורה להרחיב את השירות ולכלול גם אותם.
המקרה המשעשע ביותר היה עם רפאל. רפאל פתח את נושא המגורים המשותפים בהתלהבות של מישהו שמצא דרך לחסוך.
מדמיין איך זה חסכוני לגור יחד.
כאשר גבר מתחיל לשוחח במילה חסכוני, נשים בגיל שלנו כבר מרגישות בחשבון.
מה הכוונה?
מקרר אחד. אינטרנט אחד. חשבון משותף.
למי זה חוסך?
לנו.
חיוכי.
רפאל, איפה אתה גר עכשיו?
בדירת שכירות.
ואני?
בביתי.
כאן המתמטיקה הפכה למרתקת.
אז אתה תפסיק לשלם שכירות, תעבור אליי, תחסוך ותהיה שמח?
כן.
איפה הרווח שלי?
לאחר השאלה הזו, רפאל נשתק למספר דקות, נראה כאילו במוחו מתרחש תהליך מחשבתי מסובך כל כך שלא קיבלתי תשובה.
הסיפור המצחיק ביותר היה עם גדי. לגדי היה שישים ואחד, אדם מסודר, חינוכי, עייף מנוכחות לבד.
לי קשה לבד.
הנהנתי בהתעמקות.
לי קל.
הוא התבלבל. גברים בדרך כלל מצפים לתגובה של הזדהות, חוסן, תחושת חיבור. כשאישה מודיעה ברוגע שהיא מרוצה לבד, המערכת נופלת.
ולבסוף מגיע השאלה שמזעזעת הרבה גברים.
אני באמת צריך גבר.
לא כדי לכבס לו חולצות.
לא כדי לגהץ מכנסיים.
לא כדי לבשל מרקים ביום ראשון.
לא כדי לחפש גרביים תחת הספה.
לא כדי לשמוע סיפורים על איך הוא לא מצליח לקבוע תור לרופא.
אני צריך גבר לשיחה, לנסיעות, לטיולים, לתיאטרון, לטיולים חולפים, לערב נעים, לקרבה, לרגשות, לשמחה. אבל לא לשבת בחיי היוםיום.
הגברים מתעצבים מהעמדה הזאת. קוראים לי אנוכית, מתלוננים שאני מזדקפת, אומרות שאני מאוד עצמאית. טוענים שאני לא יודעת לבנות יחסים. אך אף אחד לא מצליח להסביר למה הקשר חייב לכלול עבודה נוספת לנשים. למה הגבר מקבל שותף, חבר, אהובה, בת בית ושף באדם אחד, בעוד שהאישה נאלצת להסתפק בנוכחות שלו בלבד.
לפעמים נדמה לי שהרבה גברים פשוט לא ראו איך העולם השתנה. הם עדיין פועלים לפי כללים של שלושה עשורים קודמים. אז באותה תקופה היה קל יותר לאישה להסכים לנישואין לא נוחים מאשר לחיות לבד. היום הכל הפך, נשים בגיל שלנו עובדות, מחזיקות בית, חברות, הילדים בוגרים, המשכנתאות שולמו, החיים מסודרים. וכאשר מגיע גבר, השאלה הפשוטה היא: האם חיי ישתפרו לצידו?
אם התשובה לא, למה שאני צריכה זאת?
ולכן, כן, אני אומרת בכנות: אני זקוקה לגבר לסופישבוע. לחיים כבר סידרתי את עצמי מצוין. והכי מפתיע? בכל פעם שאני אומרת זאת, הגברים מתעצבים. אם לחשוב, זו ההשבחה הכנה ביותר שאפשר לתת למערכת יחסים אני רוצה מישהו לצידי לא כי אינני יכולה, אלא כי זה טוב לי.
ולגיד שגרים יחד רק כדי שהאחר יקבל שפם חינם, שואבת אבק ומנהלת משק בית? סליחה. המשרה הזו נסגרה לפני חמש עשרה שנה ואני לא מתכנן לפתוח אותה מחדש.
הניתוח הפסיכולוגי
לאחר חצי מאה, נשים רבות מוצאות את עצמן במצב שבו הקשר אינו צורך אלא בחירה. יש להן דירה, הכנסה, רשת חברתית וניסיון בנישואים קודמים. לכן השאלה המרכזית מתחלפת מאיך לא להישאר לבד? להאם חיי ישתפרו בנוכחותו של אדם זה?.
הקונפליקט נובע מכך שחלק מהגברים עדיין רואים מגורים משותפים כהחלפת שירותים: גבר מספק נוכחות, אישה דאגה ובית. נשים מודרניות מודדות יותר את היתרונות וההוצאות. אם הקשר דורש יותר משאבים מאשר שמחה, הרצון במגורים משותפים פוחת.
המסקנה ברורה: היום יחסים בוגרים נבנים יותר על נוחות הדדית מאשר על צורך הדדי. אם צד אחד מקבל נוחות והשני משקיע עבודה, האיחוד נדיר להימשך לאורך זמן.
