«אני צריכה גבר לסופישבת, ולא לחיים. אני כבר סדורה יותר מדי», כך אומרת האישה בת חמישים ושתיים, בלי מסווה.
«עלינו לחיות יחד».
«למה?»
«למה בכלל? אנחנו מבוגרים».
«בדיוק בגלל זה אני לא מבינה למה?»
אם לפני שלושעשר שנים אמרו לי בגיל שלושים שהבגלל שהגעתי לגיל חמישים ושתיים אני אמורה להיאבק בגברים שמנסים למגרש אלי דירות, הייתי בטוחה שהחיים השתגעו. בשנות העשרים שלי היה הפוך: הגברים חששו מחזקה, משיתוף משק בית ושיחה על העתיד. היום קורה משהו מוזר: אחרי שמישהו מבלה איתי חודשחודשיים, הוא פתאום מקבל רעיון משונה לשלב מקרר, תקציב, דירה, בעיות, גרביים מלוכלכות ושאר תענוגות של מגורים משותפים. והדבר המוזר ביותר הוא: אף אחד מהם לא מצליח להסביר לי באופן ברור למה הוא רוצה זאת.
שמי אורית, אני בת חמישים ושתיים, גרושה כבר חמש עשרה שנה. יש לי בת בוגרת, דירה משלי בתל אביב, עבודה, חברות, חופשות פעמיים בשנה, וחיים שלווה למדי. בערבים אוכל גלידה ישירות מהקערה, צופה בסדרות עד השעה שתיים בלילה. בסופישבת אני ישנה עד הצהריים. אני יכולה לשים ספל על השולחן ולא לשמוע הרצאה על בטלה. אני לא מחויבת לבשל מרק אם אין לי חשק. והכי חשוב אף אחד לא עומד לשאול אותי: «מה אנחנו אוכלים היום בערב?»
הבעיה היא שהגברים רואים את העצמאות שלי כטעות זמנית שצריך לתקן בנוכחותם. בתחילה הם מתלהבים: «את עצמאית, מעניינת, מסתדרת». אחרי כמה שבועות מתברר שההערצה נושאת מטרה נסתרת הם מקווים שהעצמאות הזאת יום אחד תשרת אותם.
הצלצול הראשון מתרחש עם אורי. אורי בן חמישים ושמונה, נוהג במראה מכובד, מדבר בטיולים חוצות ויודע להשתמש במפית במסעדה, מה שנחשב למעלה בחמישים. אנחנו נפגשים מאז כחודש. קולנוע, טיולים, קפה, נסיעה לחוף. ואז הוא אומר בערב אחד:
«את יכולה לבוא אליי אחרי העבודה?»
«למה?»
«כדי שאוכל לבשל משהו».
שאלתי חזרה:
«מה לבשל?»
«ארוחת ערב».
התברר שאורי עייף מחיי בדידות. לא מבחינה נפשית, אלא פיזית: המקרר שלו ריק, התנור אינו מבשל מרק בלי עזרה, מכונת הכביסה דורשת השתתפות אנושית. אני מבינה שהגבר רואה קשרים רומנטיים כצורה של ח outsourcing של שירותי הבית.
«אורי, למה אתה לא מבשל בעצמך?»
הוא מביט בי כאילו הצעתי לבצע ניתוח לב.
«את כבר אישה».
טיעון מרשים קצר, חד, וסוגר כל שאלה אם לא מתעמק יותר.
לאחר אורי מגיע דני, בן חמישים וחמש. דני מתאהב בהתלוננות על נשים שמחפשות כסף תחביבו האהוב. כל נושא שלושה דקות מתפצל לסיפור על איך מישהו ניסה להשתמש בו למטרות כספיות. זה מצחיק במיוחד כאשר הוא נוהג ברכב שגרס משנים לפני כמה סטודנטים ומספור את המטבעות בקופה של הסופר.
בפגישת השישית הוא מזמין אותי לביתו:
«בואי שבת».
«בסדר».
«קני בדרך מצרכים».
«מה?»
«לארוחת ערב».
«את רוצה שאביא מצרכים?»
«כן».
«מה אתה עושה?»
«אחכה לך».
היום אני עדיין חושבת שדני הוא גאון שלא מוערך. להמציא פגישה שבה האישה קונה מצרכים, מביאה אותם, מבשלת, ואז מודה לאורח זה לא לכלום.
«דני, למה לא משלמים בשביל המצרכים?»
«למה?»
«מה זאת אומרת?»
«יש לך עבודה».
הבנת שכאשר הוא מדבר על «מוחצנות», הוא מתכוון רק לאחרים.
לאחריו מגיע יובל, בן חמישים ושבע. יובל מדבר על מגורים משותפים בהתלהבות של מישהו שמצא דרך לחסוך משמעותית.
«תאר לך כמה זה משתלם לחיות יחד».
כאשר גבר מתחיל עם המילה «משתלם», נשים בגילי כבר מחפשות מחשבון.
«במה בדיוק?».
«מקרר אחד, אינטרנט משותף, חשבון מים משותף».
«למי זה משתלם?».
«לשנינו».
מחייכת.
«יובל, איפה אתה גר עכשיו?»
«בדירת שכירות».
«ואני?».
«בשלך».
המתמטיקה פתאום הופכת למעניינת.
«אז תפסיק לשלם שכירות, תעבור אליי, תחסוך ותהיה שמח?»
«כן».
«ואיפה הרווח שלי?»
הגבר נשתק למספר דקות, נראית מחשבה עמוקה שכל מעולם לא קיבל תשובה.
הקשר המשעשע ביותר הוא עם אברהם, בן שישים ואחת. אדם מנומס, מתנשא, מותש מבדידות.
«קשה לי להיות לבד».
אני מהנהנת ברוח סומכות.
«אבל לי נעים עם עצמי».
הוא מתבלבל, כי הגברים מצפים לתגובה של חמלה, של סולידריות, של תחושת חוסר שותף. כשאישה משיבה שליבה שלמה המערכת מתגמרת.
ולבסוף מגיע השאלון המרכזי שמציק לגברים רבים.
כן, אני באמת צריכה גבר.
לא כדי לכבס חולצות, להגהץ מכנסיים, לבשל מרקים ביום ראשון, לחפש גרביים מתחת לספה, או לשמוע סיפורים על מדוע הוא לא מצליח לקבוע תור לרופא.
אני מחפשת גבר לשיחה, לטיולים, לתיאטרון, לנסיעות, לערב נעים, לקרבה, לרגשות ולשמחה. אבל לא לשירותי משק הבית שלי.
הגברים מתנגדים לעמדה הזו, קוראים לי אגואיסטית, מזקנים, בלתי נשימה, אומרים שאני לא יודעת לבנות קשרים. אף אחד לא מצליח להסביר למה קשר צריך לכלול עבודה נוספת לאישה, למה הגבר מקבל בתור שותף, מניח, בת זוג, מטבחית, ובת אחת, והאישה מרוויחה רק נוכחותו.
לפעמים אני מרגישה שרוב הגברים לא ראו איך העולם השתנה. הם עדיין פועלים לפי כללים של שלושים השנים שעברו. אז במאות שנות הקודמות הייתה יותר נוח לאישה להסכים לנישואין לא נוח מאשר לחיות לבדה. היום האישה בגילי עובדת, בעלת דירה, חברים, ילדים שגידלו, חובלים משולמים, חיים מאורגנים. כשמתגלה גבר, השאלה הפשוטה היא: האם החיים שלי יהיו טובים יותר איתו?
אם התשובה לא, אז למה?
לכן, כן אני מדברת בגובה העיניים: אני צריכה גבר לסופישבת. לחיי היוםיום אני כבר מסודרת היטב. והכי מפתיע? אחרי שמספרת זאת, הגברים מתעצבים. אם לחשוב, זו המחמאה הכי כנה שניתן לתת למערכת יחסים אני רוצה מישהו לצידי, לא בגלל שאני לא יכולה לבד, אלא כי איתו זה טוב יותר.
לחיות יחד רק כדי שגר, נקה, ויבשח אותך? סלחו לי, המשרה הזאת סגרתי לפני חמש עשרה שנה ואין לי כוונה לפתוח אותה מחדש.
**ניתוח פסיכולוגי** אחרי גיל חמישים, נשים רבות מגילות את הקשר משאלת הצורך לקשר המשמעות לשאלת ההנאה: האם חיי עם אדם אחר משפרים אותי? הן כבר מחזיקות בית, הכנסה, רשת חברתית וניסיון נישואין. הסיכון נובע מכך שחלק מהגברים עדיין רואים מגורים משותפים כחלפה טבעית: הוא מביא נוכחות, היא דאגה ותחזוקת הבית. נשים מודרניות מעריכות יותר את ההטבות והעלות. אם הקשר דורש יותר משאבים ממה שמביא שמחה, הרצון למגורים משותפים מתמעט.
המסקנה ברורה: יחסים בוגרים היום מתבססים יותר על נוחות הדדית מאשר על צורך הדדי. אם אחד מקבל נוחות והאחר מקבל עומס, הקשר נוטה להתפרק.
