בגילי שישים ושש, במשך כל החיים האמנתי שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. לא חיפשתי הרפתקאות גדולות או קריירה מלהיבה רציתי פשוט להיות נדרשת, לחוש קרבה לילדי ולנכדים, ולהיות במקום שלי בחייהם.
שלושים שנה חייתי בדירה של משפחתי במרכז תל אביב שלושה חדרים, מרווחת ומשופעת באור. ממאחורי החלון של המטבח ניכר העץ האלון הישן שהשתולל על ידי בעלי לפני שמתו. בסלון ניצב ארון קו׳ה של אמא שלי, ובחדר השינה תולה שמיכת רקמה שפרקתי בזמן ההיריון עם בתי. זה היה הבית שלי, הפינה שלי על האדמה.
אבל הילדים גדלו. בני, יוסי, גר עם רעייתו ועם שני הילדים בדירת שני חדרים בפרויקט חדש בשרון. משכנתא, תשלומים, גן הילדים הכול יקר. בתי, אביטל, לאחר גירושין עדכני, חולקת דירה עם חברה, תמיד בתנועה.
ביום שישי, בזמן ארוחת צהריים של משפחה, יוסי שאל בחצי חיוך:
אמא, לא חשבת על מעבר לדירה קטנה יותר? יש לך כל כך הרבה מקום, ואת בעצמך גרה לבד
הרגשתי דקירה קלה, אבל חייכתי.
ואתה חשבת שניתן פשוט לעזוב את כל מה שאני מכירה?
הוא נאנח וניסה להסביר, כאילו הוא מציע לעזור:
כמובן, לא! אבל אם תרצי, אפשר לתרום לחלק מהדירה הגדולה, זה יהיה נהדר בשביל הילדים
היום אחרי היום חשבתי על זה, ולבסוף החלטתי למכור את הדירה. מצאתי דירת שני חדרים בוואדי חמאס, פרשיה שקטה, ללא מעלית, עם נוף לחנייה במקום אלון. דירה חדשה, נקייה וקטנה יותר.
העברתי חלק מההכנסה לבני ולמשפחתו, מה שהאפשר להם לרכוש דירה רחבה יותר. לבתי העזרתי לשלם חלק ממחירי האשראי שהיה נוצר אחרי הגירושין. הרגשתי גאה בעצמי, חשבתי שעשיתי צעד חכם ושנעצים את הקשר המשפחתי עוד יותר קרוב, עוד יותר נפגש, עוד יותר נסיף יחד תה.
השבועות הראשונים אחרי המעבר היו קשים. השכנים החדשים לא חייכו, מדרחוב רצוף קונקרט, מטבח כל כך קטן שלא היה מקום לשולחן. אך חזרתי על עצמי: זה היה בשבילם, זה היה שווה.
רק שה אף אחד לא הגיע. בתי התקשרה רק מדי פעם. יוסי קיבל שיחות בטירוף וענה בחוסר זמן. הנכדים היו עמוסים בלימודים, שחייה, פיזיותרפיה. ניסיתי להזמין:
בא לכם לבוא שבת? אפחס לי עוגת גבינה.
אמא, אין לנו זמן. אולי שבוע אחר? או שניים?
“שבוע אחר” הפך ל”מתישהו”.
יום אחד יוסי בא לאסוף מסמכים ששמרתי עבורו. הוא עמד בפתח, הסתכל סביב וקולק:
יא מאמא, איך אתה מסתדר כאן? המקום מצפצף!
לא עניתי. שתינו תה בשקט, ואז ישבתי לבד והרגשתי לראשונה שמישהו קרא לי בלב. לא היה זה קשור לדירה, לנוף, למ”ר או למטבח הקטן. הרגשתי שהקרבתי חלק מחיי חלק מעצמי בתקווה לקירבה, וקיבלתי קירור.
לא מצטערת שעזרתי. אם היום יפנו אליי שוב, הייתי עושה זאת באותה מידה. אבל מצטערת שהאמנתי שכל אהבה חייבת לכלול מסירות בלתי פוסקת, שלא הצבתי גבולות, שלא אמרתי: “אעזור, אבל אני לא רוצה להיות לבד אחרי זה”.
עכשיו מנסה לארגן את החיים מחדש. הולכת לטייל בפארק, הצטרפתי למועדון גיל הזהב המקומי. פעם בשבוע אני והדירה של השכן הולכות לבינגו. מדי פעם מבשלת לעצמי, מצתת נר, מתיישבת לשולחן כאילו יש אורחים. כי גם לי מגיע להיות חשובה.
הילדים? מתקשרים, אבל לעתים רחוקות. כבר אינני מחכה עם עוגת גבינה או חלב טרי במקרר “למקרה חירום”. הפכתי את המרחב לשקט, ובשקט הזה מתחילה סוף סוף לשמוע את הקול שלי אומר: “עכשיו תורי”.
