בגילי שמונים ושישה, כל חיי האמנתי שהמשפחה היא האוצר היקר ביותר. לא חיפשתי אחרי הצלחות גדולות; רציתי רק להיות נדרשת, להרגיש קרובה לבני ולנכדים, לקבל מקום של ממש בחייהם.
שלושים שנה חייתי בדירתנו המשפחתית ברחוב ז’למן בתל אביב שלושה חדרים גדולים, מוארים, עם נוף אל עץ אלון שזכרוני חיבר לשורשי; העץ שניטע על ידי בעלי יוסף לפני שנים רבות, עוד לפני פטירתו. במרפסת האורכו של הסלון עמד ארון עתיק שהוריש לי אמי, ובחדר השינה תלויה מצעים רקומים ביד, שהכנתי בזמן שהייתי בהריון עם ילדי. זה היה הבית שלי, מקומי על פני האדמה.
אך הילדים גדלו. בני, דני, גר עם אשתו וילדיהם הקטנים בדירה של חדרים שניים בפרויקט חדש ברמת השרון. המשכנתא, התשלומים, הגן הציבורי כולם יקרים מאוד. בתי, אילת, אחרי גירושין מסוימים, שוכנת עם חברה במזעור, תוססת ותמיד בצליל של ריצה.
יום אחד, בארוחת הצהריים של יום ראשון, שאל דני בחצי חיוך:
אמא, האם חשבתי פעם לעבור למקום קטן יותר? יש לך כל כך הרבה מרחב, ואת גרה לבד
הרגשתי קנון קל, אך חייכתי חזרה.
והאם חשבת שאפשר פשוט להניח את כל מה שהכרת?
לא, כמובן ניזף הוא במבוכה. אבל אם תרצי, אפשר לקבל ממך עזרה. אולי תתרמי לקניית דירה גדולה יותר, זה היה מקסים לילדים
הרהרתי זמן רב ובסופו של דבר החלטתי למכור את הדירה. מצאתי משכנה קטנה יותר, שני חדרים בקצה הדרום של ירושלים, ללא מעלית, עם נוף לחניון במקום אלון, אך שקטה ונקייה.
העברתי חלק מהתמורה לדני ולמשפחתו, כך שהם יכלו לרכוש דירה מרווחת יותר. לאילת סייעתי לשלם חלק מחובותיה. הרגשתי גאווה על מעשי, חשבתי שמצאתי פיתרון חכם, ושזה יקירב אותנו עוד יותר. שארית את תקוותי שהן יבואו לבקר, שהנכדים יחייגו, ושנשתה יחד תה חמה.
השבועות הראשונים במקומה החדשה היו קשים. השכנים היו מרוחקים, המדרגות קרות ובטון, המטבח כה קטן שלא יכולתי אף להציב בו שולחן. אולם חזרתי על עצמי: זה היה כדאי, בשבילן.
ואז אף אחד לא הגיע. אילת התקשרה רק לעיתים רחוקות. דני קיבל שיחות במרוצת היום ובחיפזון. הנכדים נלחצו בלימודים, שיעורים פרטיים, שחייה, מרפאות דיבור. ניסיתי להזמין:
אולי תבואו ביום שבת? אפקיק סופלה.
אמא, עכשיו לא נוכל. אולי שבוע הבא, או אחרי שבועיים.
ההבטחה של “שבוע הבא” הפכה עם הזמן ל”יום מהיום”.
יום אחד הגיע דני לאסוף ניירות שטעמתי לשמור עבורו. הוא נעמד בפתחה, הסתכל סביב ונאנח:
מה קורה, כאן כל כך צפוף. איך אתה מסתדרת כאן?
לא הגבתי. שתינו תה בדממה, ואז ישבתי לבדי והרגשתי לראשונה שהכל מתפוצץ בתוכי. לא היה זה על החללים, על הנוף, על המ”ר, על המטבח שאין בו מקום לשולחן. זה היה על כך שהשקעתי חלק מעצמי פרק מחיי בתקווה לקירבה, וקיבלתי אפס תשומת לב.
לא מתחרטת על העזרה שהצעתי. אם היום יבקשו ממני עוד, אשמח לעזור שוב. אך מצטערת שמאמנתי כך במשך כך הרבה זמן שהאהבה חייבת להיות תמיד קרבן. שלא הגבתי במגבלות, שלא אמרתי: “אעזור, אבל לא אשאר לבד”.
עכשיו אני מנסה לבנות מחדש את חיי. אני מתהלכת בפארק, הצטרפתי למועדון הקשישים במרכז הקהילה. פעם בשבוע אני הולכת עם השכנה לבינגו. לפעמים מכינה לעצמי ארוחה, מבעירה נר ויושבת סביב השולחן כאילו יש לי אורחים. כי גם לי יש ערך.
הילדים מתקשרים לעיתים רחוקות. אך כבר לא מחכה לי סופלה במקרר, ואין לי חלב קרוב “למקרה חירום”. הפכתי את המרחב לשקט, ובשקט הזה אני שומעת סוף סוף את קולי: “עכשיו תורך”.
