האם אתה מוכן לשמוע את הסיפור? אענה לך כמישהו שהציץ מהצד וצפה בכל מה שקורה.
אמא של שירה, שנקראת רות, גרה במושבה הקטנה קפראח. בערב אחד היא חזרת הביתה עם שותפיה למגורים, כולל איש נוסף שלא הכרתי אדם בן שלושים שלוש, ששתה יותר מידי. שירה, בת עשרים, ישבה בפינה ליד השידה הקטנה וכתבה פתקים במרעה שמלה.
«אין לי דרך לברוח, כבר שלג ירד ברחוב», לחשבלה, «הקיץ מתקרב, אחרי כיתה י’ אסיים ואטוס לתל אביב, אלמד במכללה לחינוך ואהיה מורה. רק עשרה קילומטרים למרכז, אבל אשאר במושב».
הקול של האמא והאורחים התפזר במטבח. נשמע צליל של בקבוק שנפתח, ריח סופגניות ופיצוחים נפל על האוויר. שירה נשבעה לעצמה שהמחשבות מתפזרות.
«חכו, אתם!», קרא הרקוד של רות ברגע של עצב.
«ממה אתה מתלונן?», שאל הילד, מיכאל, שותף למגורים.
«שניכם», השיב רות.
«זה הפעם הראשונה עם שניים», חייך יוסי, שותף המושב של האמא.
צליל של כוס נשבר, רשרוש וצליל של חפץ נופל. שירה נכנעה עמוק יותר לפינה, והקול של השקט נשמע פתאום.
«היי, מיקי, היא ישנה», אמר יוסי.
«שבאתי, היא יפה, אבל משהו בתוכי», השיב מיכאל.
«אתה יודע שהיא יש לה בת», אמר יוסי.
«איזו בת?», שאל מיכאל.
«שירה, היא כבר גדולה, בטח מסתתרת בחדר», אמר יוסי.
«הבא אותה לכאן», קרא מיקי בשמחה.
«שירה, איפה את?», נכנס יוסי למשרד וראה אותה, חייך בחיוך מרושע, «בואי תשב איתנו».
«זה לא רע כאן», אמרה שירה.
«למה אתה מתבייש?», ניסה מיכאל לחבק אותה.
שירה אחזה במפיץ שעל השידה והשליכה על ראשו של יוסי. נשמע שבר של זכוכית, והיא קפצה בריצה דרך הדלת.
«החזקי אותה!», קרא מיכאל.
אך היא כבר עמדה בריצפה, בלי נעליים, רק גרביים קצרים וחצאית ישנה וחולצת טי. רצה למרחק של כמה צעדים אל היציאה. אחרי זה רצו בחזרה כמה גברים. רחוב המושב היה ריק, שלג כיסה את האדמה, והקול של קרקעות וקריאות נשמע ברקע. מבנה גדול שבו רצה, נשמע נביחה של כלב, ולאחר מכן קול של מישהי שקראה לכלב.
שירה תקעה בפתח הבית והקלה על הדלת. פתח דלתו של גבר בגיל ארבעים, מבטו חם וקולו עמוק.
«עזרו!», לחשה שירה בקול רך, מביטה בבקשה.
«תיכנסי!», הוא תפס אותה מיד וגרר אותה פנימה.
«אולג, מי שם?», יצאה האישה מהמרפסת.
«זה כאן», הוא הצביע על שירה. «יש כמה גברים שמרדפים אחרי היא».
«בבקשה, נכנסי לתוך הבית!», היא אחזה בידה של שירה והביאה אותה למטבח. «תספרי מה קרה».
«שירה, תצאי בכבוד», קרא מיכאל מרחוק.
«אולג, אל תתערב!», קראה האישה. «חזרי לבית!».
קולות צעקות מהרחוב והקולות של הכלב המשיכו.
«צריך להתקשר למשטרה», אמרה האישה והוציאתה מהתיק.
«פולין, אל תדאגי, אדאג בעצמי», אמר אולג. «הם כנראה מקומיים».
«איך אתה מתכוון להתמודד איתם?», שאלה.
«בשלום, תרגיעי».
הוא לקח שקית, הלך למקרר, ושם שם בקבוק של יין וחתיכת בשר. בחוץ הוא חיבק את הכלב וביחד יצאו לחצר. מיכאל ניגש אליהם וקרא:
«תן לי את שירה!»
«קחו אותה ותנו לי לחזור לעבודה!»
«מה זה?», פתח השיק, חייך והנהן לחברו. «בוא, מיקי!»
***
«קוראים לי פולינה שרפינסקי», אמרה האישה, נוהגת לתקן את המים על האח. «שב, שב! ספרי לנו מי את ומה קרה».
«שמי שירה», התחילה, משטפת שיניים. «גרתי כאן מאיזור קצה הכפר».
«את בת של קירא?», שאלו.
«כן».
«גם אם אנחנו חדשים כאן, שמענו על אמך».
שירה הורידה את ראשה ובכתה.
«אל תבכי», ניגש אליה האישה, לחצה אותה בחיבוק חם, דבר שהיה לה זר. היא חיבקה חזק יותר ובכתה חזק עוד יותר.
«בסדר, נשתה תה ונסתכל על הדברים».
בעל הבית נכנס:
«הכל בסדר».
«ומה נעשה עם הבת היפה הזאת?», קראה פולינה לבחורה וחייכה פתאום.
«נגיד מחר, אבל עכשיו נשתה תה ונכניס אותך למקלחת».
«רוצה לאכול?», הציע פולינה והציגה כוס תה. «נראה שאתה רעבה».
על השולחן הוצבו כריכים ושאריות עוגה.
«תאכלי, תאכלי!», חייך בעל הבית מתבונן בבחינת האוכל של שירה.
הם לא חקרו אותה יותר מדי וניסו לא לשים לב לבוששה.
לאחר ארוחה, פולינה לקחה אותה למקלחת:
«תשטפי, תקחי את המעיל הזה».
***
שירה רצתה רק דבר אחד שלא יגרשו אותה הבוקר. כשישבה במים החמים של המקלחת, חשה כמה קר בחוץ. אבל הגיע הזמן לקום, הבעלים ציפו.
יצאה, מצאה את האישה והבעל יושבים על הספה. חייכה באשמה:
«תודה».
«שירה, אני מבינה שלא מישהו יחפש אותך. אין לך רצון לחזור הביתה».
שירה הורידה את ראשה.
«מחר בבוקר מוקדם נצטרך לצאת».
«מבין», היא קראה ראשונה עוד יותר נמוכה.
«תשארי לבד, אל תפתחי דלת!» אמר אולג, «הכלב שלנו, באבי, לא יכנס לשום אדם».
«כן!», קראה שירה, דמעותיה זלגו.
«אפשר לבשל מרק ירקות לפני שנלך?», חייך אולג ברמז. «את יודעת?».
«כן, יודעת», חייכה שירה, עדיין מפחדת. «אוכל טוב, אני יכולה גם לנקות».
«תנקה אם אפשר למעלה», הסכימה פולינה.
***
היא קמה יחד עם הבעלים. שקטה במיטה, חוששת שיבואו ויגרשו אותה. פתאום שמעה קולות מנוע בחצר. אחרי רגעים של שקט, היא נזזה מהמטה, ניקה, שטפה, והכינה ארוחת בוקר: לחם, חביתה, גבינה ובשר חזיר על הלוח. אחרי שסיימה, ניקה את השולחן, נגב את הרצפה, והדליקה שואב אבק במעבר.
רק אחרי שהכבה אותו, שמע קולה של מישהי מאחוריה:
«מה זה אומר?», קרא קול.
הוא הסתובב פתאום, צעיר בן שמונים, עיניים חומות, מבט סקרן.
«אני מנקה», לחשה שירה. «מי אתם?».
«אבל», הוא נענע בראש והוציא טלפון מכיסו:
«אמא, אני בבית. ואת?».
«בנו, תן לה לשבת איתנו».
«זה לי?», הוא חייך, והכניס את הטלפון חזרה. הביט על שירה בתשומת לב, ואז הלך למטבח.
«היית רוצה כוס תה?», שאלה.
«אדאג בעצמי».
***
שירה המשיכה לנקות, נוגעת בכל פינה, מנסה לשמוע כל רחש במטבח. הילד אכל, הלך לחדר המקלחת, יצא חשוף מריח קרמי.
«הי, בעל הבית, תן לי עוד בקבוק!», נשמע קול מהחוץ.
«מה זה?», ניגש הילד לחלון.
«אל תפתחו!», קראה שירה בפחד.
הוא הסתכל על שירה בחיוך, חזר למרפסת. בחוץ, השכן של האמא עם חברו צעקו. שירה הרגישה פחד.
פתאום יצא בנו של הבעלים, כולם רצו אליו, והוללו על הקרח. השניים נפל
ו על השלג, שירה חשבה שנפלו יחד. הילד כינס אותם, אמר להם ללכת הביתה של האמא.
***
הילד חזר, הביט בשירה הקפואה, ניגש:
«את מפחדת?».
היא חיבקה אותו על החזה ובכתה.
«איך קוראים לך?», שאל.
«שירה».
«אני רושל, אל תבכי. הם לא יחזרו».
רושל עלה לחדרו ולא יצא עד ערב. שירה הכינה מרק ירקות, ישבה סביב השולחן והרהרה.
בטח הלכה לה להישאר כאן, עם האנשים הטובים, אבל ידעה שהיא חצתה גבולות.
הבעלים חזרו, פולינה קיבלה בחיוך את הסדר החדש, אולג העריך את המרק.
«אולי אחזור הביתה», היא אמרה במרירות. «תודה על הכל».
«שירה, תישאר כמה ימים יותר».
«תודה, פולינה! אבא אחזור», חזרה.
היא הלכה אל הדלת וצרחה, כי מאז אתמול היא הלכה בבית בחולצה ובמכנסיים של מישהו אחר.
«בואו!», קראה האישה, לקחה אותה על הכתף והכינה לה ארון.
פתחה את הארון, חיפשה תיקים, מצאה ג’ינס, סוודר, מעיל גשם חם.
«תלבשי! אנחנו כמעט באותו גובה».
«זה לא צריך».
«לא תלכי ערומה הביתה. תלבשי, תלבשי!», אמרה היא.
היא לבשה, הביטה במראה ברגשות חדשים.
במעבר, האישה הלבישה אותה בכובע ובמגפיים חורפיים.
«שירה, תתארחי, בריאה!».
«תודה, פולינה».
***
החיים חזרו לשגרה. אמא של שירה מצאה עבודה בחוות חקלאית, השכן נעלם עם חברו. באביב, שירה הייתה יושבת בבית ולמדה. פתאום מישהו דפק על הדלת. היא הסתכלה בחלון וראתה רושל עומד בפתח, מחייך וגורר אותה לצאת.
«היי!», חייך רושל.
«שלום!».
«אמא שלך קראה לך».
היא יצאה, אך במקום לצאת, רצה למרחק.
«היי!», חיוך רחב על פניו.
«שלום!».
היא חזרה לבית שבו חוותה את היום הטוב ביותר בחייה.
«שלום, שירה!», קיבלה אותה פולינה בחיבוק חם.
«ברכה, פולינה!».
«בואי, נשתה תה!».
פולינה ישבה והזמינה כוס תה, היא ישבה ליד השולחן.
«יש לי בקשה. אנחנו עם הבעל יוצאים לחופשה של חודש בטורקיה», היא חייכה בחלום, «בני כמעט לא נמצא בבית. תדאגי לבבא, לכלב, ולחתול. יש לי הרבה פרחים שיש לשתול».
«בהחלט, פולינה».
«קחתי לך כסף», היא שלפה ארנק. «עשרים אלף שקלים».
«למה?», שאלה.
«קח, אל תדאגי, נשתף אותך בכל.».
שירה קיבלה בחשבון את כל המיקומים של העצמים: עציצים, קופסאות, מזון לכלב ובקתה.
«רושל!», קרא הילד מחדרו, «הציג לשירה את באבי!».
«בואו!», רושל הניח בעדינות על הכתף של שירה.
הם יצאו לחצר, שחררו את באבי והלכו לטייל. לאורך הדרך רושל סיפר על הלימודים במכללה, על קראטה, על העסק של אביו.
שירה חשבה על עצמו, הבינה שהפער בין היא ורושל גדול, כמו הפער בין אמה של רות להוריו של רושל. הם אנשים טובים, אך זה לא סיפור של נסיכה, זה מציאות.
«בעוד שני חודשים אסיים את המבחנים במכללה, אעבור, אלמד, אעבוד, אחזור לאישה, אבל לא עם הבחור הזה. הוא בחור נהדר, אבל לא בשבילי! תודה לפולינה על הבגדים והעשרים אלף. לפחות אצליח לשרוד את התקופה הראשונה בעיר».
תחושה פנימית הודיעה לה שהילדות הקשה נגמרה, והגיע זמן לבגרות לא קלה יותר, אבל תלויה רק בה.
הם הגיעו לקוטג׳, שירה ליטפה את באבי על הצוואר, חייכה לרושל והלכה הביתה. מחר היא מתחילה לעבוד בקוטג׳, רק לעבוד וזה הכל.
