אני בנה-חמות: רגילה, עובדת, בלי כתר על הראש. אנחנו עם בעלי גרים בדירתנו בתל אביב, אותה אנחנו משקיעים משכנתא, חשמל, מים, עבודה משחר ועד ערב.
חמותי מתגוררת במושב קיבוץ, שם גם חמותה של בעלתי. והכל היה מסתדר, אם הם לא חישבו שהדירה שלנו היא חופשת סופ”ש עבורם. בתחילה זה נשמע חמוד:
נבוא אצלכם ביום שבת.
רק לכמה שעות.
אנחנו משפחה.
הכמה שעות מתפרש לשהייה של לילה שלם; הנבוא בא עם שקיות, סירים ריקים ועיניים שמחפשות משתה.
כל סוף שבוע אותו דבר: אני אחרי העבודה רצה בין החנויות, מבשלת, מנקה, מסדירה את השולחן, מחייכת, ואז עד חצות שוטטת אחרי כלים ומסדרת את הבית. חמותי, רות מזרחי, מתיישבת ומגיבה:
למה בלי גרגרי תירס בסלט?
אני מעדיפה מרק חצילים סמיך יותר.
במושב שלנו לא מכינים ככה.
וחמותה של רות, מריה, מוסיפה:
אוי, נמאס לי מהדרך.
אין קינוח?
ולפעמים לא נשמע אף תודה, אפשר לעזור? בכלל.
יום אחד לא הרגשתי יותר ופקדתי לבעלי:
אני לא משרתת בית ולא רוצה לשרת את המשפחה שלך כל סוף שבוע.
אולי באמת צריך לשנות משהו.
ואז נולד לי רעיון.
פעם הבאה חמותי מתקשרת:
אנחנו באים ביום שבת.
אה, יש לי תוכניות לסופ”ש, עניתי רגועה.
איזו תוכניות?
רק משלי.
והנה מה קרה: באמת יצאנו, אבל לא לתוכניות אלא אל רות מזרחי. בבוקר שבת אנחנו עומדים בחצר של המושב. חמותי פותחת את הדלת והיא נדהמת.
מה זה היה?!
באנו לבקר אצלכם. רק לכמה שעות.
צריך להודיע מראש, לא הכנתי שום דבר! אתם מבינים כמה זה עולה לקבל אורחים?!
הסתכלתי עליה והגיבתי:
ראיתם, כך אני חיה כל סוף שבוע.
אז אתה מנסה ללמד אותי? חמס!
הצעקה הייתה כזו שכל השכנים הציצו, ואנחנו חזרנו הביתה.
והכי משעשע? מאז אין עוד ביקור בלי הזמנה. שום נבוא ואין לי עוד סופי שבוע במטבח. לפעמים, כדי שמישהו ישמע אותך, צריך רק להראות לו איך זה להימצא במקומך.
מה דעתכם, האם עשיתי צדק? מה הייתם עושים במצב דומה?
אם אתם רוצים עוד סיפורים, השאירו תגובות ולחצו על הלייק זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
