היה לי נישואין מדהימים בן, שני ילדים, והכל היה במלואו. פתאום, באותו היום שהייתה קהילה, גברתי חזרה הביתה לאחר תור העבודה ונקלעה לתאונה. חשבתי שאיני אוכל להמשיך, אבל אמא חיזקה אותי: תתמרצי בשביל הילדים. כך אספתי את עצמי, חזרתי לעבוד, וכשהילדים גדלו שלחתי אותם לחיים הבוגרים ושקולתי לקראת עבודה בחו”ל, כי חוסר תמיכה היה מוחלט.
התחלתי בפולין, בערים כמו ורשה, ואז עברתי לאנגליה, ללונדון. עברתי מכשרות למשרות עד שהצלחתי להרוויח בכבוד. שלחתי לילדים כסף כל חודש, קניתי להם דירות קטנות והייתי גאה בתיקון הבית שלי. חשבתי לחזור לישראל לצמיתות, אבל לפני שנה פגשתי בחור בשם אריק הוא ממוצא אוקראיני, אבל גר בבריטניה כבר יותר מעשרים שנה. השיחות בינינו נראו מבטיחות.
הספקות לא הרפו אותי. אריק לא רצה לחזור לארץ, ואני חיפשתי דרך חזרה לביתי. לבסוף הגיע היום שבו חזרתי. נפגשתי קודם עם הילדים, אחר כך עם ההורים, ובסוף עם חמותי. לא היה לי זמן לבקר את החתן של חמותי הלוז היה צפוף.
החברה שלי, אילנה, שעובדת במכולת, בקרה אליי והודיעה:
חמותך מורתעת ממך!
איך ידעת?
שמעה שהיא מדברת עם חברה: היא מתגאה ועלה כסף מזיק אותה. היא בכלל לא תורמת לשום משק.
הדברים התקפצו לי לראש כמו קפיץ. אני גידלתי שני ילדים והייתי מבצעת הכל בשבילם. לא יכולתי אפילו לממן לחמותי. הייתי צריכה לחסוך לעצמי, מבינה?
לא היה לי מוטיב לבקר אותם, אבל נעמתי על הרגליים, קניתי מצרכים והלכתי לביקור. בתחילה הכל היה נעים, אבל השיחה על המונולוג של אילנה המשיכה להלהיט אותי. לבסוף אמרתי:
אתם מבינים כמה היה לי קשה בתקופה ההיא. עבדתי בשביל הילדים מכיוון שאין לי גב רב.
גם אנחנו נותרנו ללא תמיכה. לכל משפחה יש ילדים שצריך לעזור, והיינו יתומים. אתה צריך לחזור ולעזור לנו.
חמותי נראתה כאילו גרמה לי לבלבול. אפילו לא אספתי את האומץ לומר לה שיש לי בן זוג בבריטניה. צעדתי משם מאוכזבת. עכשיו אני תוהה: האם באמת חייבת לעזור להוריהם של בעלי המת? כבר לא מסוגלת.
אם אתם רוצים לשמוע עוד סיפורים, השאירו תגובה ולחצו לייק זה נותן לנו מוטיבציה לכתוב עוד!
