זוכרת איך, לפני שנים רבות, חייתי עם בעלי דני בדירתנו הקטנה בתלאביב, משולמת משכנתא וחשבון חשמל כל יום מתרוצצים בין משמרות המשמרת עד הלילה.
אמא של דני, חנה, גרה בכפר קטן בצפון, יחד עם אחותה סיגל. הכל היה נעים, אילו לא היו אלה שמחליטים שהדירה שלנו היא חופשת סוףשבוע שלהם. בתחילת דבריהם נשמעו חמודים:
נבקר אצלכם ביום שבת.
רק לשעה קצרה.
אנחנו משפחה.
הכוונה קצרה הייתה שינה של לילה שלם; נבקר היה עם תיקים, סירים ריקים ועיניים שמחפשות ארוחת ערב.
כל סוף שבוע אותו תסריט: אחרי עבודה ארוכה אני רצה לחנויות, מבשילה, מנקה, סידרה את השולחן, מחייכת, ואז חצי הלילה מנגבת כלים ומרחיקה אבק. חנה מתלוננת:
למה אין בתרדמה תירס?
אני אוהבת מרק קרמלי יותר.
בכפר שלנו לא מבשלים כך.
סיגל מוסיפה:
אני כל כך עייפה מהנסיעה.
איפה הקינוח?
מעולם לא שמעו “תודה”, “אולי אפשר לעזור?”.
יום אחד, אחרי שהרגשתי שאין לי יותר סבלנות, פניתי לדני:
אינני משרתת ביתית, ואני לא רוצה לשרת את המשפחה שלך כל סופ”ש.
אולי באמת צריך לעשות משהו.
והרעיון הגיע פתאום.
בפעם הבאה חנה התקשרה:
אנחנו נגיע ביום שבת.
אה, יש לנו תוכניות סוףשבוע עניתי רגוע.
איזו תוכנית?
סתם משהו.
והנה מה שקרה: במקום להגיע אלינו, נסענו אליה. בבוקר שבת, דני ואני עמדנו בחצר של חנה. היא פתחה את הדלת והקפא.
מה זה? קראתי
אנחנו באים לביקור. קצר.
צריך להודיע מראש! לא הכנתי דבר! אתה יודע כמה זה עולה לקבל אורחים?!
ביטאתי לה בעיניים שלוה:
את רואה? זה מה שאני חיה כל סופ”ש.
את רוצה ללמד אותי לקח?
הצעקה הייתה כה רועשת שכל השכנים הציצו, ולבסוף חזרנו הביתה.
מאז, אין עוד ביקור ללא הזמנה. לא נשמעו עוד “נבקר” או “קצר”. עכשיו, כשאני מביטה אחורה, אני מבינה שלפעמים, כדי ששומעים אותך, צריך להראות איך זה להיות במקומך.
האם עשיתי צעד נכון? איך הייתם מתמודדים עם סיטואציה דומה?
אם אתם רוצים לשמוע עוד סיפורים, כתבו בתגובות והקישו לייק. זה מעניק לנו מוטיבציה להמשיך.
