הזיכרון של מר דוד לוין, שהיה אז בן חמישים ושש, מתעופף אליי כמו קיטור מתפשט על נוף של תל אביב הישן. הוא נזכר בוקר אחד, כשהחנה את מרצדס שלו במעלה רחוב בן גוריון, נזף ברגליו הקשוחות והיכנס לבניין שבו גר. בפתחו חיכתה לו הרגילות של הבית: נעלי בית בחלקה, ריח ארוחת ערב מתבשלת במטבח, ניקיון מסודר וקבציית פרחים במרקחת.
הקבלה הזו לא הותירה בו רגש עמוק האישה הביתית, רויקה, נאלצה לבזבז כל היום בבישול ועשיית גרביים. הוא, שבכל זאת, חייך במחשבה על כיבוד הבצק והקצף, ולא נגע יותר ממספיק.
רבקה, האישה שלו, יצאה אליו בחיוך ובקול רך:
עייפת? אפיתי פשטידות עם כרוב, בתפוחים, בדיוק כמו שאתה אוהב
היא נעמדה בכתונת חולצת בית פשוטה, שערה מוסתר חלקית במגבת משושה, בדיוק כמו תמיד במטבח. עיניה סומקות במעט, ושפתיה לבות. הרגל המקצועית של רבקה לשמור על שערה מסודר, הייתה תוצר של שנים רבות של עבודה כשף במלון קונצרטים. הוא חשב על כך כעל פגם, כעל דרך חסרת טעם לצבוע את הזקנה.
בזעם, רגיש וחד, הוא הכריז:
קוסמטיקה בגילך היא שטויות! זה לא תואם אותך.
רבקה רק קפצה, ולא רצה לבשל לו ארוחת ערב. היא החזיקה הפשטידות תחת סינר, והציגה את התה שהסירה הייתה מוכנה הוא יטפל בעצמו.
אחרי מקלחת וארוחה, טוב הלב שלו חזר לאט לאט, יחד עם זיכרונות היום. הוא, לבוש בחולצת פיג’מה רכה, נחת על הכיסא האהוב עליו והעמיד פנים שהוא קורא. כפי שהזכירה לו עמיתו החדשה מהמחלקה:
אתה גבר מושך, וגם מעניין.
דוד לוין, שבראשו היה ראש מחלקת משפטים בחברת הייטק גדולה בירושלים, היה בעל שלושה עובדים: בוגר תואר ראשון שהצטרף אתמול, שלוש נשים בת ארבעים, ועובדת שהגיעה לחופשת לידה. במקומה נבחרה עינת, בחורה בת שלושים, שגרמה לו להתרעף.
באותו רגע, דוד היה בנסיעה עסקית ונפגש לראשונה עם עינת. הוא קרא לה למשרד, והכניס אותה למרחב בו ניכתה ניחוח של בושם עדין ותחושת רעננות של יופי צעיר. הפנים שלה היו מסגרות בשערות זהובות, עיניים כחולות מלאות ביטחון, שפתיים עסיסיות וכתם שחור על הלחייה. הוא חשב לעצמו: היא בטח בת שלושים, אולי אפילו פחות, ולא אפס להציע לה.
היא הייתה גרושה ואם לבן בן שמונה. דוד לא הצליח להבין למה, אך הוא חייך ואמר לעצמו: טוב לי. בשיחה עם עינת הוא ניסה להראות מעט חצף, והסביר לה שבפניה עומד מעת לעת מנהל מבוגר. היא הקשתה בריסים ארוכים ונסתרה במילים שמזיזות את לבו.
האם של דוד, שנדמה שהשתחררה מתסכול, נכנסה בחשכה עם תיבת תה קמומיל. הוא נזכר במילים תמיד לא במקום.
פתאום הוא הרגיש כעין כוכב זורח בחסר, והוא חש קנאה ישנה שטרפה מידו של עינת.
****
לאחר העבודה, עינת נחתה בסופר קניון רמת גן, קנתה גבינה, לחם ובקבוק יוגורט לשתיית הערב. היא חזרה הביתה בפנים חסרות חיוך, חיבקה את בנה יוסי, שרץ אליה בריצה.
האב של יוסי, דוד, היה בעבודה במזנון קטן על המרפסת של דירתו, האישה הכינה ארוחת ערב. אחרי שקיבלה את הקניות, היא קראה לעצמה שסובב לה כאב ראש ולא תרצה להפריע. ברקע היא השתדלה להראות רגש.
עינת, שהייתה גרושה מבעלה כמה שנים לפני, חשה בכאב של הניסיון להיות האמא המושלמת, אך נתקלה באנשים שנשאו זוגיות איתנה ולפעמים נראו בטיפול נצחי.
הקשר בין דוד לעינת התפתח במשך שנתיים, הוא קנה לה דירה קטנה למען נוחותו, אך כאשר נחשף ריח של אוכל מטוגן הוא הכריז על צורך בפירוק הקשר ופיטורין מיידי של עינת.
היא חזרה לגוריה, עם בנה, ואביה של עינת ראה שהילד צריך לגדול יחד עם אימו ולא רק עם סבים.
רבקה, האישה של דוד, כבר שמעה על משבר גילו נראה שיש לו הכל, אך חסר משהו מרכזי. היא ניסתה לגרום לו נוחות, לבשל את המאכלים האהובים עליו, תמיד נשארה מאופרת, והימנעה משיחות עומק, למרות שהיא השתוקקה לכך.
היא ניחלה את נכדה עם חופשת קיץ. דוד היה משועמם, מקופל במחשבות של עצב.
שני הצדדים חיפשו שינוי בחייהם, והקשר של דוד ועינת נגמר ברפלקס מהיר: אחרי שבועיים היא הזמנה אותו לארוחת צהריים והביאתה הביתה.
היא נגעה בידו, הוא חייך וחושב: לא רוצה להיפרד. נלך לבקתה שלי?. הוא קיבל את ההצעה, והאוטו זינק ממקומו.
בכל יום שישי דוד היה מסיים את העבודה שעה מוקדמת, ובשעה תשעה בערב קיבל מסר: מחר נדבר. הוא לא ידע עד כמה הוא מדויק במילים שלו, אבל רבקה הבינה שהקשר שלהם כבר לא נשרף אחרי שלושים ושתיים שנים של נישואין.
הוא היה כמו חלק מצילו שעוזב, אבל לא היה מוכן לאבד אותו, למרות הקשיים והקול הרע של הפוליטיקה הזקנה שלו.
רבקה, במקצת חיפשה מילים שיעצרו את קריסת החיים, ולא ישנה עד הבוקר. היא פקדה אלבום חתונה, שבו תיעוד של נערה יפהפייה, נזכרו ימים של שמחה. היא ידעה שביום שבו הוא יחזור ויראה את השבריר של אושרם, כל נושא לא יימחק.
אבל הוא חזר רק ביום ראשון, והיא חייכה שבסופו של דבר הכל נגמר. לפני יומו של דוד היה מלא באדרנלין, בלי בושה.
אף על פי שרבקה חששה משינוי, דוד רצה אותו וקיבל החלטות חדשות מבלי לבקש אישור. הוא היה מוכן לאתגר, דיבר בטון שלא סובל התנגדות.
מתוך כאן, רבקה הרגישה חופשייה, והחליטה להגיש בקשה לגט למחרת. בנה של דוד, יחד עם משפחתו, היה אמור לעבור לבית של רבקה, שכן הדירה של שני חדרים שנחשבה לבעלותו של דוד ירושה של המשפחה עברה אליו.
המעבר לדירה של שלושה חדרים אצל אימו לא היה גורע משמחת המשפחה הצעירה, והכל מכונית, בית קיץ נותרו לבעליו של דוד. הוא נשאר עם הזכות לחזור למנוחה העונתית.
רבקה הרגישה עצובה, דמעיה הפריעו לה לדבר ברהיטות. היא ביקשה מהדלת להיסגר, לחשוב על בריאותה, אפילו על בריאותו של דוד. הוא חייך בטורקיז וענה בקול רם:
אל תמשכי אותי לעתיד הישן שלך!
זה היה בלתי אפשרי לטעון שעינת אהבה את דוד ונתנה לו אהבה בלילה הראשון בבתיהם. מצבה של אשת נשוי משכה אותה, והלב של הקטן נמשך אליה.
היא נמאס מהחיים בדירת הורים קפדנית, רצתה עתיד יציב, וזה דוד יכל להציע לה. למרות השנים, הוא לא נראה כסבא, אלא כאדם צעיר וחזק, ראש מחלקה, חכם וידידותי, שמביא שמחה למיטה ולא רק למשרד. הוא היה בטוח שהקיום שלו לא יכלול בעיות של שכר דירה או חוסר כסף.
לאחר שנה, עינת החלה להרגיש תסכול היא עדיין הרגישה כמו נערה, רצתה חוויות, קונצרטים, פארק מים, חופשות בחוף הים, והייתה מוכנה לשלב זאת עם חיי המשפחה והבן.
דוד, עורך דין מנוסה, היה מהיר בקבלת החלטות בעבודה, אך בבית הוא הפך לאדם שהלך ועייף, שרק רוצה שלווה, כבוד לשגרה שלו. הוא לא התנגד לאינטימיות, אך רציו רק אחרי השעה תשע בערב.
הקיבה שלו כבר לא סבבה אוכל מטוגן, נקניקיות או מוצרי קופסה רעש קולי של בתו לשעבר גרם לו לזכור את הארוחות המסורתיות. עינת נשתלה בחיפוש אחר פתרונות לבנה, ולא הבינה מדוע קיבלה כאב בטן אחרי קציצה חזיר.
היא שכחה לקחת תרופות קבועות, בטוחה שהגבר המבוגר יזכור מתי ויש לקחת אותם. כך, חלק מחייה נמשך ללא דוד.
היא הלכה עם בנה, שילבה בין תחומי הלימוד שלו לחברות, והעולם הרגיש כאילו הוא מעלה אותה לדרישות גבוהות יותר בשל גילו של דוד.
הם הפסיקו לעבוד יחד המנהלים ראו זאת כחוסר מוסריות, ועינת הלכה למשרד רישום. היא הרגישה הקלה שלא תצטרך להשגיח על דוד במשך שעות.
הכבוד היה מה שמוטיבציה של עינת כלפי דוד, והאם זה מספיק לזוג מאושר? יום הולדתו השישים של דוד היה מתוכנן בחגיגה גדולה, אך הוא הזמין שולחן במסעדה קטנה שידעה, אחת מהמקומות שהלך אליהם כמה פעמים בחייו. הוא נראה עייף, אבל זה נורמלי בגילו, ועינת לא דאגה.
החברים ובני משפחה שלו, שלא נהיו קרובים אל רבקה, לא הוזמנו. המשפחה הרחקה, והוא לא מצא תמיכה בנישואיו עם האישה הצעירה. הבן שלו נעלם מהחיים, כי הוא נאלץ להתרחק. הוא טען שמגיע לו לחיות כרצונו.
השנה הראשונה עם עינת נראתה כמו דבש הוא אהב לצאת איתה לחיי החברה, לעודד הוצאות, לפגוש חברים, ולזוז בקצב של קונצרטים וסרטים. הוא הפך את בתם של עינת והבן לבעלי דירה משותפת, והעניק להם חלק מהבית.
עינת, מאחורי גבו, נשלחה בקשה מרבקה לוותר על חלקה בבעלות של הבית המשפחתי, ואף איימה למכור אותה לחברות שמחפשות השקעה. היא קנתה את הבית עם כסף של דוד, הציגה אותו כקיבוץ של טבע, יער ונהר, לטובת הילד. כך, בקיץ, ההורים של עינת נוהגים לחגוג שם. דוד, שלא חפץ בחיי בן של בת זוגו, נטל איתו רק אהבה, ולא חינוך.
המשפחה לשעבר של דוד נזעזעה; הם מכרו את דירתם בת שלושה חדרים ופוזרו. הבן מצא דירת שני חדרים, ורבקה עברה לסטודיו קטן. דוד לא ידע מה קורה שם.
יום הולדתו השישים של דוד היה מלאה ברכות, בריאות, באושר ובאמת אהבה, אך הוא לא חש דחף פנימי. הוא הרגיש חוסר סיפוק מתמשך.
הוא אהב את האישה הצעירה, אך לא יכל לעמוד בקצב שלה. היא חיה לבדה, היא נרתעה מהחיים, הוא הרגיש רגיש, ולא הראה לה תשומת לב. הוא חשב: אילו הייתי משקיע יותר את נשמת האישה הישנה שלי היא היתה מכינה לי תה קמומיל, מכסה אותי בתרדמת, הייתה מרגיעה אותי. זה היהו
הוא היה רוצה ללכת איתה לפארק, לשבת יחד במטבח ולדבר ערב אחר ערב, אך עינת לא סבלה את השיחות הארוכות שלו. הוא התעורר בחדר, קיבל חוסר מנוחה כשלא היה קיים שיתוף.
דוד חזר על עצמו, חש מצפון על פרידתו המהירה. הוא חשב: חכם הוא מי שמפנה אהבה לחלק מהחיים, ולא לכל. עינת, עם רוחה של ילדה של עשר, יכלה להחזיק קפיצה בנהר, אבל גם אחרי ארבעים היא תישאר צעירה יחסית. הוא חשש שהפער יגדל עד שלא יוכל לחפוף.
החושבות שלו נרמזו בחלקו, והקצב הלב שלו השתולל. הוא חיפש את עינת בריקוד, היא הייתה יפה, עם עיניים מנצנצות. הוא נזכר ברגע של שמחה, לראות אותה לצידו.
הוא יצא מהמסעדה, ניסה לנשום, אבל קיבלו אותו חבריו מהעבודה. הוא קפץ למונית והזמין למהירות. הוא נשאר עם תחושה של צורך במקומו האישי, מקום שבו רק הוא מצופה.
הוא התקשר לבנו, כמעט בכפייה, ושאל על כתובת בית האישה לשעבר. הוא קיבל תשובה קלה אמא לא לבד, אין גבר, רק חבר. בן ענה, הם למדו יחד, שם המשפחה מצחיק בטח בולקוביץ.
דוד, שנזכר באותן ימי נעורים, קיבל קנאה בלב. בולקוביץ, הוא אמר, הייתי מאוהב בה, היא הייתה נחשקת. הוא רצה לשאת אותה, אבל הוא ניסה.
הבן שאל: למה אתה צריך את זה, אבא?
דוד נבהל, הבין כמה הוא מתגעגע, ענה בכנות: לא יודע, בני.
הבן נתן כתובת, והנהג עצר. דוד יצא, לא רצה לשוחח עם רבקה מול עדים, והסתכל על השעה כמעט תשע. הוא לחץ על המנורה.
קול עמום מהדלת ענה: רבקה עסוקה. דוד שאל: מה איתה? היא בריאה? הקול היה גברי, אני הבעל, אולי אתה בולקוביץ.
דוד הרגיש שהקול חוזר. הוא שאל, האם אהבה של פעם לא מחליקה? בתשובה קצרה קיבל: לא, היא הופכת לכסף.
הדלת לא נפתחה.
